כוננות חירום בישראל: הפגישה בין טראמפ לנתניהו תסתיים בהשפלה?

בין מלחמות

במערכת הביטחון ניסו בחודש האחרון למצוא תרחיש שבו מעז אולי ייצא מתוק באיראן. חשבו וחשבו, גירדו בפדחת, ואז אמרו: אולי יקום באיראן סאדאת, יזנח את הטילים ואת הגרעין ויציע לישראל שלום ולארה"ב שיתוף פעולה כלכלי. עד כדי כך קלושה היתה התקווה. אחד ממקורבי טראמפ השמיע דברים דומים: אולי, הוא ניסה לשכנע את בני־שיחו האיראנים, תבינו שבמקום לגבות את הכסף הקטן על מעבר בהורמוז - תרוויחו כסף ענק על נפט אחרי שתוותרו על הגרעין והעיצומים יוסרו.

ובכן, למרבה ההפתעה מתברר שבאיראן עוד אין סאדאת לשלום, וגם לא רוזוולט לפיתוח כלכלי. הפנאטים ניצחו, כרגיל. הם שאפו לריאות את הדיווחים בתקשורת האמריקנית והישראלית על ניצחון כביר והיסטורי שלהם, התנהגו בשחצנות - והסוף ידוע. העיצומים חזרו עוד לפני שחבית נפט איראנית אחת הגיעה ליעדה.

כמובן, אין צורך להתרשם יותר מדי מדברי הנשיא טראמפ על "סופו של מזכר ההבנות", ממש כמו שלא היה צריך לקחת קשה מדי את דבריו על שלום עם איראן בחודש שעבר. עם שקיעת האבק מעל החודשים האחרונים, התמונה ברורה למדי: לא יהיה הסכם שיוציא את הגרעין, ספק גדול מאוד אם המלחמה תחזור במלוא עוצמתה, וישראל עשויה לקבל באופן עקום ומוזר את התרחיש המועדף עליה: לא מלחמה ולא הסכם. רק המשך העיצומים והמצור, באופן שמקריס את כלכלת איראן לאט אבל בטוח. בצמרת הביטחונית משוכנעים שאם ארה"ב תתעקש - הדבר יוביל לקריסת המשטר עד סוף 2026, אולי כמה חודשים קדימה.

אלא שלא בטוח מה יעשה טראמפ. בלשכת ראש הממשלה הוכרזה השבוע כוננות חירום לקראת הנסיעה המסתמנת לוושינגטון בשבוע הבא. בימים כתיקונם, כל ביקור בבית הלבן - בטח עם הנשיא הזה - הוא רווח נקי, בדמות השתלטות על סדר היום וסיקור חיובי בנושא שהוא בשליטתו המובהקת של נתניהו: הזירה המדינית.

אבל עם הנשיא הזה, בזמן הזה, נסיעה כזו עלולה להסתיים גם בהשפלה מול המצלמות, בסגנון מה שעשו טראמפ וסגנו ואנס לזלנסקי. מטוס "כנף ציון" יכול להמריא עם רוחות מלחמה ולנחות בוושינגטון, שעברה שוב לדבר על שלום היסטורי ועל משטר חדש באיראן.

עוד ניפגש

להלן תיאוריית קונספירציה: המפלגה החדשה של חילי טרופר היא הפרוקסי של גדי איזנקוט כדי להגיע לראשות הממשלה. אחרי שהבהרנו שמדובר בקונספירציה ללא הוכחות, הנה התזה מדוע ההתפתחות האחרונה עבור איזנקוט היא כמו זכייה בלוטו בלי למלא כרטיס.

כל הסקרים שנערכו השנה מעידים שגוש השינוי, פעם גוש בנט ועכשיו גוש איזנקוט, לא מגיע ל־61 מנדטים. אלה החדשות הרעות. הרעות יותר הן ששני שינויים מאיימים להרחיק אותו עוד יותר מהמספר הנכסף - איחוד של המפלגות הערביות ומפלגת ימין שתקרא לאחדות. לפי אחמד טיבי, בנט עבד בחודשים האחרונים על סיכול הקמת הרשימה המשותפת - אבל כל זה לא יעזור אם תקום רשימת ימין ממלכתית. קריאה לאחדות פירושה אי־פסילה של נתניהו ואי־הצטרפות לגוש השינוי.
שתי מפלגות מאיימות במיוחד על האופוזיציה. האיחוד המשולש של גנץ עם שמחי והנדל, אחרי שיו"ר כחול לבן כבר אמר "אל תספרו אותי בגוש שלכם", עבר את אחוז החסימה בסקרים. בעייתית עוד יותר היא התארגנות ימינה משם, של ארדן, אדלשטיין ושמות חדשים. הם לעולם לא יצטרפו לממשלת שינוי, הן בגלל ריחוק אידיאולוגי והן בגלל חישוב אישי: למה להם להמליך את איש המחנה השני ולהימחק במחנה הפוליטי שלהם רגע לפני הקרב על ירושת נתניהו?

מפלגה חדשה של טרופר הורגת שתי ציפורים באבן אחת. ראשית, היא פירקה את המשולש שגנץ כבר כמעט הקים. דדי שמחי התלונן השבוע, ובצדק, שיועז הנדל רימה אותו כשניהל מו"מ בלי שעדכן שהוא כבר סגור אצל שכנו מנס הרים. באחת המפלגות מספרים שהנדל הודיע שלא יוכל לנהל מו"מ השבוע עקב נסיעה משפחתית לרומניה - רק כדי להופיע בערב במסיבת עיתונאים של מפלגה חדשה, שלא נערכה בבוקרשט.

שנית, היא מאוד מרתיעה את ארדן וחבריו מהקמת מפלגה חדשה בשדה צפוף, קטן ודל במצביעים, עכשיו כשעוד מפלגה הצטרפה לתחרות. בתור בונוס, טרופר לא פוסל שבקצה הדרך, אם תיכשל האפשרות לממשלה רחבה יותר - הוא ישלים לגוש השינוי לממשלה עם מפלגות ציוניות.

איזנקוט וטרופר מכחישים תיאום. הם גם מכחישים שעמדו בקשר, או אפילו ניהלו מו"מ. לאחרון יש גם בעיה קשה עם ההצהרה המפורשת של ראשי ישר! על האפשרות להקים ממשלת מיעוט בהימנעות הערבים. זה לא כל כך זכור, אבל ב־2020 הוא סיכל לגנץ הקמת ממשלה דומה. בכל זאת, אין לפסול את האפשרות שדרכיהם עוד תיפגשנה בקואליציה - אולי אפילו, מי יודע, באותה רשימה.

רשימות מכולת

לחברות תעופה כמו ישראייר וארקיע יש הסדר, שלפיו הן דואגות זו לנוסעים של זו במקרה של ביטולים לא מתוכננים. האם יש סיכום דומה גם בין מפלגות גוש השינוי? עד לפני חודשיים, בנט היה עסוק במבחני השמה לעשרות מועמדים - ממש כך - שצבאו על דלתות מפלגתו עתירת המנדטים, ואילו איזנקוט בקושי מצא מועמדים לעשירייה.

כעת, כשישר! ממריאה ונצמדת לליכוד בעוד ביחד מקורקעת - הבעיה התהפכה: בנט הודיע כבר על שמונה מועמדים, ולפי הסקרים האחרונים זה בערך מה שיהיה חלקו ברשימה המשותפת עם לפיד. איזנקוט, לעומתו, צריך לאייש עוד 15 מקומות לפחות.

אצל איזנקוט אין מבחני השמה ונאמנות, אבל יש הליך מסודר לרבים מאוד שפנו לשם. ראשית, תיאום עקרוני עם מפלגות אחרות, לוודא מי מציע את עצמו לכל רשימה, כדי למנוע אופורטוניזם וכלנתריזם עתידי. אחר כך, פגישה עם אחד מבכירי הצוות. בסוף, פגישה עם יו"ר המפלגה עצמו. המועמדים יסודרו בתריסרים, שניים ריאליים ועוד אחד שיכול להפוך בחלקו לריאלי. בכל אחד יהיה פחות או יותר שוויון מגדרי, וגם גיוון גילאי. לא חסרים לאיזנקוט חברים שהם שמות מוכרים, אבל מטבע הדברים - רובם, כמותו, כבר בשכבת הגיל המבוגרת.

מי שלא ייכנס לרשימה יוכל להיבחר לרשימת המאתיים. אלה האנשים שאמורים להוות את הסגל המקצועי בממשלה הבאה, ככל שיתחולל מהפך: מנכ"לי משרדים, ראשי רשויות ציבוריות, סמנכ"לים, יושבי ראש דירקטוריון.
בעיקר, הקצב המטורף שבו התנהלו העניינים עד עתה משכיח את העובדה שהבחירות עוד רחוקות מאוד, רחוקות ממש. יש עוד חודשיים לסגירת הרשימות, לא פחות. בתקופה המקבילה בבחירות הקודמות עוד כלל לא פוזרה הכנסת, ולא התבצע אף איחוד. המהלך המוקדם של בנט לאיחוד עם לפיד טרף את כל הקלפים, וכמו לחץ על הכפתור x2 בווטסאפ. איזנקוט, כידוע, לא מתנהל בטמפרמנט הזה. בקיצור - הדלת עדיין פתוחה, ויש שפע של מקום.

זאת הכלכלה, טמבל

הרשת התמלאה השבוע נאומים ויראליים של מתנגדים לחוק יסוד: לימוד תורה. הלומי קרב, אבות שכולים, ילדי מילואימניקים. כולם צודקים, כמובן, ולכל ברור שהחוק לא יעבור, ושאם יעבור - לא ישנה, ושאם ישנה - יבוטל, ובקיצור: שמדובר במהלך פוליטי שהמפלגות החרדיות זקוקות לו לצורך שינוע מצביעים. ומה באשר לנזק האלקטורלי לגוש נתניהו? אפשר לנחש שנתניהו מאמין שמה שקורה ביולי נשאר ביולי. עד אוקטובר יהיו נושאים אחרים, גל החקיקה ישכך ויישכח, והוא יישאר עם תעודת הביטוח מפני הליכה לאופוזיציה - הבלוק.

אבל יש עניין אחד, לגמרי לא פוליטי, שמוחמץ בסערה. הסוגיה החרדית מציבה למדינה אתגרים גדולים מסוגים שונים: החזית הביטחונית עם המחסור בחיילים ממילא לא תיפתר בשנים הקרובות. אפשר לכעוס על חוסר המוסר, לזעום על האדישות ולהתפלץ מהחוצפה (הרב יצחק יוסף דיבר השבוע על "יבנה וחכמיה", משל הוא רבן יוחנן בן זכאי ומדינת ישראל היא רב־המרצחים אספסיאנוס). דא עקא, שגיוס אלפי חיילים חרדים לצבא לא יקרה ברגע ובכוח, אלא בחריש עמוק ובתמרון עקיף.

החזית העיקרית שמאיימת על המדינה כרגע היא הכלכלית. ישראל לא תתקיים בעוד דור, אם משפחה לא חרדית תמשיך לשלם למדינה כל שנה אלפי שקלים יותר משהיא מקבלת ממנה, וכל משפחה חרדית - בדיוק להפך. האירוע שהיה זניח לפני 40 שנה הפך עכשיו למשקולת כבדה, ובעוד 20 שנה היא תטביע את הכלכלה למצולות.

הבעיה החמורה יותר היא שאפילו כשהחרדים יוצאים לעבודה הם מרוויחים פחות. למשל, מחקר של מכון אהרן ושל "יוצאים לשינוי" מעיד שגם כשחרדים יוצאים בשאלה או הופכים דתיים, שכרם הממוצע נמוך יותר ב־35% אחוז לגברים וב־12% לנשים. בדיחה ישנה אומרת שהדבר האחרון שנשאר לחרדים לשעבר הוא להצביע לג' ולפחד מכלבים. מה שפחות מצחיק הוא שהפערים האדירים במתמטיקה ובאנגלית נשארים גם שנים אחרי.

דגל הגיוס הוא צודק, אבל כידוע למי שלמד ליבה - מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו פרחים באביב. כמעט 30 שנה של מאבק בנושא סידרו לא מעט מנדטים ללא מעט פוליטיקאים, אבל הסתיימו בכישלון מעשי מחפיר ובחיזוק הזרמים הקיצוניים ביותר אצל החרדים. איזו אירוניה זו שהסנקציות שנדרשות עכשיו הן בדיוק מה שכל משגיח בישיבה היה רוצה, רק באכיפת המדינה: לא להוציא רישיון נהיגה, לא לעבוד, לא לצאת לחו"ל.

לעומת זאת, כאשר ההיבט הכלכלי הותקף - פעם אחת ויחידה בימי שר האוצר נתניהו - התוצאה היתה הצלחה כבירה. קיצוץ תקציבים למוסדות שלא מלמדים ליבה הוא לא כמו מעצרים פרובוקטיביים. המשותף לבנט, סמוטריץ׳, ליברמן, לפיד ואחרים הוא שבמרוצת השנים הם הציעו בדיוק את זה: לא להתעקש על גיוס, לתת לחרדים לעבוד ללא הגבלה מגיל 21, לקצץ בהטבות. הם וחבריהם נוהגים בחוסר אחריות כאשר הם מתנפצים שוב ושוב אל סלע הגיוס - שלא במהרה יישבר.