טראמפ הבין שטעה מול איראן. עכשיו כולם עלולים לשלם את המחיר

איראן.

ההסלמה במפרץ היתה צפויה. איראן חשבה שהיא יכולה לקבל הכל - מכירת נפט, הסרת הסנקציות, שחרור הכספים המוקפאים - ולא לתת דבר בתמורה. תיקון: לתת בתמורה רק את מצר הורמוז, שממילא היה פתוח ערב המלחמה.

האמריקנים הבינו באיחור ניכר שהם עשו עסקה רעה. זה נאמר להם בזמן אמת, כמובן, אבל הנשיא טראמפ הוא לא מסוג האנשים שמקשיבים. מבחינתו ההסכם היה "נפלא" ו"נהדר", וכל מי שיוצא נגדו הוא ממורמר שלא יודע או מבין דבר. כתמיד, לטראמפ אין בעיה לזגזג, כפי שהוא עושה כעת. מומלץ לא לעצור את הנשימה - הוא עוד יחליף דעות פעמים רבות, וכדרכו יעטוף זאת במטח עסיסי של קללות.

מומלץ לבחון את ההסלמה הנוכחית בשתי דרכים: האחת, המטרות שמותקפות. האמריקנים מקפידים בינתיים לא ללכת עמוק מדי ורחב מדי, כדי לא לגרות את איראן לתגובה חריפה מדי שתכניס את העניינים לסחרור. כל עוד איראן לא מאבדת נכסים אסטרטגיים, היא לא באמת מרגישה שעליה להשתגע בתגובה. מבחינתה, לתקוף במפרציות זה באהלן־אהלן, ולא משהו שמסכן אותה בחידוש המלחמה הכוללת.

הדרך השנייה היא מההקשר הישראלי. זה לא סוד שישראל מחכה בחוסר סבלנות בולט שהמלחמה תתחדש. יהיו שיקשרו זאת בצורך להשלים את העבודה, או בצרכים ביטחוניים (גרעין, לבנון), או באינטרס פוליטי של נתניהו, או שכל התשובות נכונות. כך או אחרת, גם באיראן מבינים שחיל האוויר מתחמם על הקווים. כל עוד ישראל לא מעורבת, בהתקפה ובהגנה - וכרגע היא לא מעורבת - המלחמה במפרץ לא באמת התחדשה.

הפרשנים בארה"ב משוכנעים שטראמפ לא יחדש את המלחמה, אם בכלל, עד אחרי בחירות האמצע שייערכו בראשית נובמבר. הפופולריות שלו בשפל, ומחירי הנפט, ששינו כיוון השבוע כלפי מעלה לנוכח המתיחות המחודשת, נוגעים לכל אמריקני בכיס. סביר שמתישהו נשמע שהשיח בין הצדדים התחדש, אם כי ספק אם גם הפעם ישתנה משהו מהיסוד. זה לא יקרה כל עוד איראן תרגיש בשליטה.

נבחרת הכותבים של "היום" | קראו עוד

• כוננות חירום בישראל: הפגישה בין טראמפ לנתניהו תסתיים בהשפלה? | עמית סגל
  
  
• משפט נתניהו מזכיר שובר קופות של טום קרוז – ולא מהסיבות הנכונות | עירית לינור
  
  
• אסטרטגיית נתניהו נחשפת - והצרה ב"גוש השלישי" | משה קלוגהפט

למרבה הצער, זה המצב כרגע. המומנטום שהיה במבצע עם כלביא בשנה שעברה, וגם בראשיתו של מבצע שאגת הארי השנה, אבד כמעט לחלוטין. השלטון בטהרן יצא מהקבר ומרגיש בטוח בעצמו מתמיד. מהלכי ההתרסה שהוא נוקט - כלפי ארה"ב, כלפי ישראל, כלפי מדינות המפרץ - הם איתות מבשר רעות לעתיד. בישראל משוכנעים שבהיעדר מלחמה, הדרך להכריע אותו היא כלכלית. לא בהסרת הסנקציות - בהחמרתן. לא בהקלת ההיתרים ליצוא נפט - בהקשחתם. לא בשחרור כספים שהוקפאו - באיתור ובהקפאה של חשבונות וכספים נוספים.

המומנטום שהיה במבצע עם כלביא בשנה שעברה, וגם בראשיתו של מבצע שאגת הארי השנה, אבד כמעט לחלוטין. השלטון בטהרן יצא מהקבר ומרגיש בטוח בעצמו מתמיד. מהלכי ההתרסה שהוא נוקט הם איתות מבשר רעות לעתיד

בינואר, כשבאיראן יצאו לרחובות במחאה על המצב הכלכלי, טראמפ הבטיח שהסיוע בדרך. כשהסיוע הגיע כעבור כמעט חודשיים, המחאה כבר דוכאה, וההמונים לא שבו לרחוב גם כשחוסל המנהיג העליון, ולצידו רוב ההנהגה הביטחונית. הלקח ברור: המלחמה לא הצליחה לערער את השלטון בטהרן - המחאה כן. הפתרון, גם אם ייקח זמן, הוא בחנק מתמשך.

כתמיד, הבעיה היא באורך הנשימה של טראמפ, שאוהב הישגים מהירים. זאת הסיבה שהוא התפתה ללכת למלחמה. זאת הסיבה שהוא התפתה לעצור אותה. זאת הסיבה שהוא התפתה להסכם המסגרת, שהיה משול להסכם כניעה. וזאת גם הסיבה שהוא התפתה לתקוף שוב כעת. לו לרגע אחד טראמפ לא יהיה טראמפ - ייתכן מפנה.

עזה.

קשה לטעות בתדרוכים שמציפים את התקשורת לאחרונה בהקשר העזתי. למישהו יש אינטרס בחימום הגזרה, לקראת חידוש אפשרי של המלחמה. הנימוק: חמאס מתעצם, מתחמש, מתבצר. דיווח אחד על כך שכבר יש לו מלאי חדש של רקטות שמכוונות ליישובים ישראליים. דיווח אחר על כך שגייס כבר יותר לוחמים מכפי שהיו לו ערב 7 באוקטובר. דיווח שלישי על כך שהוא חופר שוב מנהרות התקפיות. וכן הלאה.

הציבור הישראלי מכור למלחמה, וההנהגה הישראלית - כפליים. כמאמר המשפט האלמותי של לוטננט־קולונל ביל קילגור בסרט "אפוקליפסה עכשיו": "אני אוהב את ריח הנפאלם על הבוקר". די באיום, אפילו מרומז, כדי שכל החושים יידרכו. זה לקח מתבקש מ־7 באוקטובר שהפך לרפלקס לאומי בלתי נשלט.

ובכל זאת, ערב בחירות, מוטב להציב סימני שאלה בטרם שולחים שוב אוגדות להסתער על עזה במחיר של חיילים הרוגים ופצועים, גיוס מילואים המוני, שחיקת המערך הסדיר, פגיעה בכלכלה ושחיקה נוספת בלגיטימציה המידלדלת של ישראל. את השאלות נדרשים לשאול קודם כל בכירי המערכת שיושבים בדיונים הסגורים, ואחריהם התקשורת, שמצטטת גורמים עלומים מבלי להטיל בהם ספקות, ואז הציבור, שיידרש לשלם את מחיר המלחמה.

השלטון בטהרן יצא מהקבר ומרגיש בטוח בעצמו מתמיד. מהלכי ההתרסה שהוא נוקט הם איתות מבשר רעות לעתיד

השאלה המרכזית שמתבקשת היא מה ניתן להשיג במלחמה שלא הושג עד כה. הרי ישראל כבשה את עזה וכתשה אותה והרגה את כל ראשי חמאס בכמה מחזורים, וחמאס עדיין עומד על רגליו. ולכן הדעת נותנת שגם אם ישראל תכבוש ותכתוש ותהרוג בעזה עוד - ספק אם תשיג את מה שלא השיגה. ובהמשך לכך, שאלת משנה: האם יש חלופה למלחמה שבאמצעותה ניתן להשיג את מה שישראל מבקשת להשיג? בהנחה שמדובר בסילוק שלטון חמאס, אז קיימת חלופה כזאת - ממשלת טכנוקרטים - שישראל, מסיבותיה, לא מאפשרת לה לקום.

התחושה בישראל היא שבניגוד לאיראן וללבנון, שטראמפ אוסר עליה להילחם בהן, בעזה הוא איבד עניין; שאחרי העסקה הגדולה שבה שוחררו החטופים והופסקה המלחמה, הוא סימן וי והמשיך הלאה. ולראיה - ישראל הרחיבה מאז את שליטתה ברצועה, והורגת על בסיס יומיומי מחבלי חמאס, חלקם כאלה שהשתתפו בטבח 7 באוקטובר. זה קורה כמעט ללא ביקורת מהממשל, ויש מי שרואים בכך אור ירוק להרחבת הפעילות.

ישראל ידעה לנהל דיאלוג עם ממשלת לבנון בניסיון להגיע למתווה שיחליש את חיזבאללה, אך נמנעת מלפעול באותו האופן בעזה כדי להחליש את חמאס. זה מנוגד להיגיון של הממשלה עצמה - אלא אם כן שוב ניצבים ברקע מניעים פוליטיים ואידיאולוגיים של שליטת־עד ברצועה, גירוש תושביה והתנחלות מחודשת בשטחה. ואם כך, מוטב שהקלפים ייחשפו כעת, בטרם יינתן האות למערכה מדממת נוספת.

ארה"ב.

"ישראל היום" הקדיש השבוע, ובצדק, את עמודי העיתון הראשונים למעמדה הבינלאומי המידרדר של ישראל. מדובר בקטסטרופה, שהסיכונים שגלומים בה הם נשק לא קונבנציונלי על סטרואידים, משום שהיא לא מגיעה רק משונאי ישראל, אלא גם מאוהביה הגדולים.

קחו, למשל, את רם עמנואל. בן למשפחה יהודית חמה, אוהב ישראל, היה ראש סגל הבית הלבן של הנשיא קלינטון, ראש עיריית שיקגו, שגריר ארה"ב ביפן, ובין לבין גם אחד מגורמי ההשפעה הגדולים ביותר בפוליטיקה האמריקנית בכלל, ובמפלגה הדמוקרטית בפרט. יש סיכוי סביר שהוא יציג את מועמדותו לנשיאות מטעם הדמוקרטים ב־2028. ולו מהטעם הזה (ויש רבים נוספים), כדאי להקשיב למה שיש לו לומר.

השבוע ביקר עמנואל בארץ. הוא נאם בכנס באוניברסיטת תל אביב, והיה חד וברור: ישראל מאבדת את העולם. היא מאבדת את ארה"ב, את הציבור שם, את הצעירים האמריקנים, את היהודים בארה"ב. יותר יהודים תומכים היום בראש עיריית ניו יורק זוהרן ממדאני מאשר בנתניהו. הרבה יותר אמריקנים תומכים בפלסטינים מאשר בישראל. הוא הוסיף שישראל צריכה לחשב מסלול מחדש. היא לא יכולה לפתור הכל בכוח - היא צריכה דרך, שאין לה. אם היא תמשיך לנהוג כפי שהיא נוהגת ביהודה ושומרון, העולם יקום עליה.

זמן קצר אחר כך צייצה הילארי קלינטון תמיכה בדבריו. גם היא, כמוהו, אוהבת ישראל וחרדה לה. בדצמבר האחרון ראיינתי אותה בכנס "ישראל היום" בניו יורק. היא אמרה, במילותיה, את מה שעמנואל אומר כעת: שישראל הולכת עם הראש בקיר. שהיא מאבדת את בסיסי התמיכה האחרונים שלה. שהיא מסכנת את עתידה.

קשה להאשים את עמנואל ואת קלינטון שהם עוכרי ישראל. הרקע האישי שלהם ושנותיהם בפוליטיקה מלמדים אחרת. גם הטענה שהם מחפשים להתנחמד לבוחרים במפלגה הדמוקרטית, שהקצינה שמאלה, מחזיקה מים בקושי. דברים דומים נשמעים גם מלב המפלגה הרפובליקנית, ובכל מדינה אחרת בעולם. האזהרות שהשמיע עמנואל - על חרם כלכלי, חרם אקדמי, חרם תרבותי - הופכות למציאות במקומות רבים.

מותג־העל "מדינת ישראל" איבד אחוזים ניכרים מערכו. הממשלה לא יכולה להאשים בזה את איזנקוט, וגם לא את בנט. כל זה קרה במשמרת שלה, ובאחריותה המלאה. המלחמה שבחסותה קרה הכל אינה תירוץ למחדל - שום דבר לא מנע מנתניהו ומשריו לפעול לצמצום הנזק

מדובר בהשמדת ערך חסרת תקדים בהיסטוריה. מותג־על - מדינת ישראל - שאיבד אחוזים ניכרים מערכו. ממשלת ישראל לא יכולה להאשים בזה את איזנקוט, וגם לא את בנט. כל זה קרה במשמרת שלה, ובאחריותה המלאה. המלחמה, שבחסותה קרה הכל, אינה תירוץ למחדל - שום דבר לא מנע מנתניהו ומשריו לפעול לצמצום הנזק. העובדה שבן גביר וסמוטריץ' הם כיום שמות נרדפים לישראל בעולם מלמדת על עומק התהום.

בחירות.

שלושה עניינים בלטו השבוע גם מצידו השני של האוקיינוס האטלנטי. הראשון הוא בחירתו המוזרה של ראש שב"כ דוד זיני במילה "נאמנות" כדי להסביר מדוע נענה לבקשתו של נתניהו לקבל עליו את התפקיד. ראשית, משום שכראש שב"כ עליו להיות איש מקצוע שמתמחה בסיכול טרור - והוא אינו כזה - ולא נאמן. ושנית, משום שנאמנות אינה קריטריון מקצועי.

ראש שב"כ לא צריך להיות נאמן לממשלה ולעומד בראשה. הוא כפוף אליהם ולהוראות שלהם, אך הוא נאמן למדינת ישראל ולחוקיה. זאת לא סמנטיקה. בין הממשלה לחוק - ראש שב"כ צריך לציית לחוק משום שהוא אמון, בין היתר, על השמירה עליו, כמי שמופקד על משמר הדמוקרטיה. בדבריו נטע זיני את החשד שהוא עלול להתבלבל בתפקידו. טוב יעשה אם ימצא הזדמנות קרובה להבהיר למה התכוון, גם בנוגע למערכת המשפט.

העניין השני קשור בתקציבים ובתעדופים. לאחרונה סיימה את עבודתה ועדה ציבורית שעסקה בהרחבת המענה לפצועי צה"ל מהמלחמה. על פי נתוני אגף השיקום במשרד הביטחון, מספר פצועי המלחמה שפנו לטיפול מגיע ל־26,200. 65% מהם מתמודדים עם מצוקה נפשית (כ־17 אלף). ההערכה היא שהמספרים האלה יגדלו, משום שהמומחים מצביעים על כך שפוסט־טראומה מופיעה באיחור של חודשים, ולעיתים של שנים.

מספרם הכולל של פצועי צה"ל מהמלחמות השונות צפוי לעבור השנה את ה־90 אלף - זינוק של 40% בשלוש השנים האחרונות. בהתאמה, תקציב אגף השיקום במשרד הביטחון גדל מ־5.4 מיליארד שקלים ב־2023 ל־10 מיליארד שקלים השנה. על הרקע הזה גובשו המלצות הוועדה, שגם נציגי האוצר היו שותפים בדיוניה. אלא שאחרי שגובשו המסקנות, הגיעו העיזים: למשל, ניסיון של האוצר להעלות את שיעורי הנכות שמקנים כניסה לאגף השיקום מ־20% ל־34%, או דרישה לתעדף לוחמים. גם תקציב ייעודי שמנכ"ל משרד הביטחון התעקש להוסיף, של 2.5 מיליארד שקלים, הוצא מסיכום של המטה לביטחון לאומי, לדרישת האוצר.

ברביעי האחרון הודיע נתניהו כי יביא החלטה בנושא לאישור הממשלה, על דעת כל הגורמים. צריך לקוות שזה יקרה, גם אם באיחור, אם כי במשרד הביטחון מתקשים להשתחרר מהתחושה שגם זה קשור איכשהו בבחירות הקרבות. היה שם מי שחישב כמה מנדטים שווים 100 אלף פצועים, והיה גם מי שהזכיר שלקואליציה היה הרבה יותר דחוף לקדם השתמטות מצה"ל ומניעת מעצר עריקים חרדים, מאשר את הסיוע למי ששילמו את מחיר המלחמה בגופם ובנפשם.

העניין השלישי הוא המתקפות על עיתונאים וכלי תקשורת - המקרים האחרונים של מערכות חדשות 12 ו"הארץ". עמיתי שי גולדן תיאר כאן אתמול מקצת חוויותיו. דומני שהוא ביטא את מה שעובר על כל מי שמסומן כבוגד. הפראות חסרת השליטה ברשתות החברתיות עברה כבר מזמן לאלימות מילולית, וכעת גם לאלימות פיזית. זאת תוצאה ישירה של קמפיין מאורגן, שייגמר באסון.

מונדיאל.

ואחרי כל אלה, קצת אסקפיזם: ראיתי השבוע בסיאטל את ארה"ב מודחת מהמשחקים, ובוונקובר את שווייץ מדלגת בפנדלים מעל קולומביה. אבל מעבר לכדורגל - ראיתי שתי מדינות, ארה"ב וקנדה, מארחות מונדיאל לתפארת, ועל הדרך משנות את פניהן. ממדינות שבהן הכדורגל הוא ענף משני, כמעט זניח, למדינות שנסחפו אחרי המשחק הפופולרי ביותר בעולם.

אין כמעט בר או מסעדה שלא הקרינו את המשחקים. אין כמעט חנות שלא מכרה חולצות, כובעים או כדורים. בסופרמרקטים מככבים שלל מעדנים שמופיעות עליהם תצורות שונות של כדורגל. והפרסומות בטלוויזיה עוסקות בחלקן הגדול בזה - חברת תעופה אחת אפילו פרסמה שפתחה קו טיסות חדש ללונדון, והזכירה ששם יש כדורגל בכל השנה.

מעל כל אלה ניצב ליאו מסי, האיש הכי פופולרי כיום בעולם. לו זה היה תלוי בפיפ"א וברוב אוהדי הכדורגל - מסי יגיע עד הגמר, ועד הגביע, ועד למפגש עם טראמפ. סביר להניח שזה גם מה שטראמפ רוצה שיקרה, אף שמפגש כזה ילמד אותו שיעור בהלכות צניעות, או במילים שלו - מי הבוס.