בין הבופה לקוקטייל בבריכה, מופע האבסורד של המשפטנים שבר שיאים

כאשר עלתה דנה ויס, כתבת חדשות 12, לפתוח את כנס לשכת עורכי הדין האחרון, שאותו הנחתה בתשלום, היא ראתה מולה מיעוט צודק ונרדף. אחרי שציינה את שמות נופלי השבוע בלבנון התפנתה לסקור את מה שבעיניה היא "הגזרה הבוערת מכולן לדעתי - הגזרה הפנימית". שהרי מהי מלחמה עם עזה, לבנון ואיראן לעומת היהודים המעצבנים שבאים בטענות למערכת המשפט?

הכנס, טרחה ויס לציין, נערך כבר 24 שנה. בתנאי שדה מאתגרים של מלונות חמישה כוכבים באילת, בין בריכה לארוחת בוקר, יושבים שופטים, עורכי דין ואנשי תקשורת ועושים מה שעושים בהתקבצויות של משפטנים: מתלוננים על הרס מערכת המשפט על ידי נבחרי הציבור ולעתים הציבור עצמו.

דברי הפתיחה של ויס לא חרגו מהקו המאפיין התכנסויות כאלה בשנים האחרונות, והיא עשתה זאת בלהט אמוני מלא. אין חלילה חשש שויס תיחקר בחשד לשוחד תמורת סיקור אוהד. גם בלי שכר ההנחיה ויס מתפעמת מעמית בכר, מגלי בהרב-מיארה ומיצחק עמית בשבתה באולפן חדשות 12.

וממילא האופן שבו היא מתארת את גיבורי מערכת המשפט תואם לחלוטין את האופן שבו הם רואים את עצמם: קורבנות הרואיים של רדיפה מרושעת מצד כוחות אופל אנטי דמוקרטיים.

הרדיפה לא מנעה מלוחמי הצדק להתקבץ מכל רחבי הארץ, וגם לא המרחק מהמרכז. הם לא נשברים, למרות שההגעה לאילת קשה יותר מאז שסגרו את שדה התעופה בעיר והרחיקו אותו למרחק חצי שעה נסיעה. זוועה. ובכל זאת - צמרת המשפט התייצבה לדגל, ודנה ויס מצדיעה להם: "בואו ניתן את אות הפתיחה הראויה לכנס הזה שאינו מובן מאליו, בעת הזאת, דווקא בעת הזו. ועם זאת הכנס הזה חיוני יותר מאי פעם בימים שהגבולות מתערערים, כללי המשחק מאותגרים והכבוד הבסיסי לאדם באשר הוא אדם, גם אם הוא נושא משרה וגם אם לא מסכימים - הכבוד הזה נשחק עד דק. ומעל לכל הכבוד לממלכה, לממלכתיות למקצוענות, ולמקצועיות. זה הכוח של הכנס הזה כבר 24 שנה".

את יצחק עמית היא מתארת כ"בן לניצולי שואה משכונת שפירא, שבזמן לימודי התיכון בבית הספר הדתי צייטלין עזר להוריו להחזיק את מסעדת הפועלים הצנועה שפרנסה את משפחתו. למעשה זה התחיל כבר מגיל 8, אותו נשיא בית משפט העליון התרוצץ בין השולחנות כדי לעזור בפרנסה. מי אמר רחביה? מי שהתגייס ל-8200 יצא לקצונה, בחר בלימודי משפטים וסיים בהצטיינות ומאז עשה את כל הדרך במעלה שדרת השיפוט עד לתפקיד הזה".

גלי בהרב-מיארה היא "האישה הזו שניפצה את תקרת הזכוכית והיתה לראשונה בתפקיד", ואיזו אישה! "יש לנו יועצת משפטית לממשלה שעשויה מפלדה. לא מתרגשת לא נבהלת לא ממצמצת ובוודאי לא מוותרת בשם מה שהיא תופסת כטובת המדינה".

שני האנשים הללו, למרות גדולתם הברורה, הם גם קורבנות של התעללות אכזרית שגורמת למנחה להזיל דמעה כמעט על יצחק עמית ולתהות "איך זה מרגיש כשהוא מגיע לאירוע ומוחרם, כאשר מסרבים להזמין אותו לטקסים לפתיחת המושב בכנסת.

כאשר מסרבים לקרוא לו בתואר שניתן לו בדין על ידי המדינה וכאשר משאירים את ידו המושטת לשלום תלויה באוויר. כאשר תוקפים אותו ואת חבריו בתוך אולם בית המשפט".

גלי בהרב-מיארה המסכנה היא "מושא של מתקפות אישיות פרועות ונאצות שאסור לחזור עליהן אבל מסוכן עוד יותר לנרמל אותן". האישה האמיצה הזאת נתונה ל"מסע הסתה מסוכן ואישי שאין בו ענייניות אבל יש בו עוינות". בעיני ויס, והיא לא היחידה, לעמית ובהרב-מיארה, וגם לעמית בכר, אין שום כוח שלטוני. הם משולים לילדים שכל כיתה ג' מחרימה אותם ובכל זאת הם מייצגים את הכיתה בתחרות הדמוקרטיה הבית ספרית. ומנצחים!

גם עמית וגם בהרב-מיארה פינקו את הקהל בנאומים שחלקם התקרבנות וחלקם אזהרות חמורות מפני חורבן שלטון החוק ונרמול פייק. קצרה היריעה מלהתווכח על תפיסת הדמוקרטיה של שניהם, על יחסם לחוק ועל הקשר האמיץ בינם לבין לשכת עורכי הדין. אך לפני שמתעטפים תוגה על היחס האכזרי שהם זוכים לו כדאי לזכור מניין הם שואבים בכל זאת קורטוב של יכולת עמידה:

בהרב-מיארה לא עשויה מפלדה. אין לה צורך בפלדה. נאצות ועוינות זה מבאס, אך הפיצוי על עוגמת הנפש מגיע בדמות חסינות מוחלטת מפני פיטורים או חקירה, או מתשלום מחיר כלשהו על מעשיה. כנ"ל יצחק עמית.

כהונתם ארוכה יותר מזו של ממשלה נבחרת, משכורתה של היועמ"שית גבוהה מזו של ראש הממשלה. גם זו של נשיא בית המשפט העליון - כמעט פי שתיים. הכסף מספק תחושת מעמד שאין לזלזל בה. גם אורך תקופת הכהונה. יועמ"ש מכהן שש שנים. נשיא בית משפט עליון – עד צאתו לגמלאות. ראש ממשלה - מקסימום ארבע, ובעיניהם גם זה יותר מדי.

סיבה נוספת בגללה קל לעמית ולבהרב-מיארה לעמוד כחומה בצורה מול "מתקפות אישיות פרועות" היא העובדה שהם מוגנים מפני מהלכים קצת יותר מטרידים מדחיית היד המושטת לשלום או אי-הזמנה לטקסים בכנסת. עם כל הכבוד לעלבון האישי - מעבר לו השניים יכולים להמשיך לשכשך בבריכת המלון עם טקילה ביד.

בהרב-מיארה לא עשויה מפלדה. אין לה צורך בפלדה. נאצות ועוינות זה מבאס, אך הפיצוי על עוגמת הנפש מגיע בדמות חסינות מוחלטת מפני פיטורים או חקירה, או מתשלום מחיר כלשהו על מעשיה. כנ"ל יצחק עמית

לשם ההמחשה ניקח את ראש הממשלה נתניהו: גם הוא חוטף "מסע הסתה מסוכן ואישי", ובנוסף נחקר, עומד לדין וגם נאלץ לשלם את הוצאות הגנתו מכיסו, ממשכורת נמוכה יותר מזו שלהם. אם בהרב-מיארה עשויה פלדה - ממה עשוי נתניהו?

אין צורך לרחם על עמית ובהרב-מיארה. חבל על הדמעות. כמו חבריהם בלשכת עורכי הדין הם לא הילדים המוחרמים וגם לא התלמידים המצטיינים, אלא הביריונים שהשתלטו בכוח על מגרש הכדורסל ואז מתלוננים שלא אוהבים אותם.