מדריך: למה הפסקות אש במזרח התיכון תמיד קורסות?

למילה "הפסקת אש"  יש, לכאורה, קונוטציה חיובית בסיטואציה שלילית מאוד. אפשר לשער שמסביב לעולם הכותרות המפוצצות על הפסקת האש באיראן, או הסכמי הפסקות האש בעזה לאורך השנים, עוררו תחושת הקלה; מין תגובת "איזה יופי", לצד אמונה שהגיהינום של המלחמה הגיע לקיצו.

מנגד, התגובה של ישראלים לאותן הכרזות מספרת את כל מה שצריך לדעת על הפסקות אש במזרח התיכון. כאן לא תשמעו "איזה יופי" ואנחנו לא ששים לחגוג, כי לצערנו אנחנו מכירים את המציאות: כל הפסקת אש, גם "מלאה" לכאורה, היא תמיד זמנית.

ישראלים לא ששים לחגוג הפסקות אש, כי הם מכירים את המציאות: כל הפסקה היא תמיד זמנית. יעיד על כך מרווח הביטחון שמקפידים לקחת משעת כניסתה לתוקף - שבו האש ממשיכה, בלי הפסקה

הדוגמה הקלאסית היא מרווח הביטחון שמקפידים לקחת משעת כניסת הפסקת האש לתוקף. אף שאמור להיות גבול ברור לסיום חילופי האש, אף אחד לא בונה עליו. תמיד הגבולות יימתחו, תמיד ניתקל בהתקפות בעוצמה משמעותית פי כמה בשביל "אקורד הסיום", תמיד תהיה תקרית זו או אחרת.

לא צריך ללכת רחוק מדי כדי להיזכר בהמחשות נוספות: די לציין את הפסקת האש אחרי מבצע "שאגת הארי", שלנוכח אירועי אמש נדמית שברירית מתמיד; אף שהפסקת האש כבר הוכרזה, איראן המשיכה לשגר טילים בליסטיים לעבר הדרום, המרכז והצפון - בטענה ש"ייקח זמן להוריד את הפקודה לכל הדרגים" להפסיק את האש. וכך, בזמן שנשיא ארה"ב מכריז על הפסקת האש לטובת שיחות דיפלומטיות עם איראן, המשכנו לנוס למקלטים.

"הפסקת" אש - והחיילים ממשיכים ליפול

מקרה מבחן נוסף להתנהלות הזו הוא הסכם הפסקת האש הביזארי בלבנון. בעוד ארגון הטרור משתמש בכל נשק אפשרי, מכטב"מים ועד טילים, כדי לפגוע באזרחים ישראלים ביישובי הצפון - מוכרזת הפסקת אש פתאומית עם לבנון כדי להתקדם במו"מ עם האיראנים, אף שזה לא נקבע כתנאי להפסקת האש עם טהרן. התוצאה: צה"ל נשאר בלבנון כדי להתכונן לכל איום (ישראל כבר מנוסה ויודעת: מתי ארגון טרור אי פעם כיבד הסכם?), אך ידיו כבולות מלהגיב ולפגוע במעוזי חיזבאללה.

וראו זה פלא, גם מאז הוכרזה הפסקת האש הזו, והתקיימה הפגישה ההיסטורית בין נציגים לבנונים וישראלים - חיילי צה"ל ממשיכים ליפול בלבנון. איך זה יכול להיות? כיוון שזו הזדמנות נהדרת עבור חיזבאללה לחבל במאמצי השיחות. וכך הארגון משגר לא אחד, אלא שני רחפנים מתאבדים לעבר כוחותינו. אין כמובן מנוס מתגובת נגד, ובינתיים הסכם הפסקת האש, איך אומרים, נשאר על הנייר.

לא מופתעים

הישראלים אמנם מאוכזבים מהמציאות הזו, אבל כלל אינם מופתעים. שהרי מדובר בטקטיקה רבת שנים, שהיא גם אחת הסיבות לסבבים הבלתי פוסקים בעזה. את הדפוס היה אפשר לזהות כבר ב-2012: היציאה למבצע עמוד ענן באותה שנה החלה מהתחממות בגזרה, כשחמאס הציב מטען נפץ שהופעל נגד חיילי צה"ל בזמן פעילות ליד הגבול. התקרית הובילה לפעולות ברצועה ולחילופי אש, וההסלמה הובילה את ההנהגה הישראלית לצאת למבצע ברצועה, שבמהלכו שוגרו מאות טילים לעבר הדרום והמרכז, ולאחר כשמונה ימים, בתיווך אמריקני ומצרי, הוכרזה הפסקת אש שהוסכמה על שני הצדדים. זאת, בניגוד להפסקת האש החד-צדדית (מצד ישראל) במבצע עופרת יצוקה ב-2009, המלחמה הראשונה בעזה מאז ההתנתקות.

על פי ההסכם, הפסקת האש היתה אמורה להיכנס לתוקף בשעה 21:00. בפועל, לא זו בלבד שירי הרקטות ופצצות המרגמה לדרום נמשך זמן רב לאחר מכן, אלא שגם ביום למחרת לא התקיימו לימודים ביישובים שבמרחק 40 ק"מ מרצועת עזה. כל זה קרה לאחר חתימה, קבל עם ועדה, על הסכם בתיווך בינלאומי.

תחכום מזעזע

נריץ קדימה לשנת 2014. המבצע הבא בעזה, צוק איתן, לא התרחש בוואקום - אלא תחת מעטה של תחכום שמזעזע את הנשמה. ביוני באותה השנה נחטפו ונרצחו שלושה הנערים - גיל-עד שער, איל יפרח ונפתלי פרנקל - בגוש עציון, למרות הפסקת האש שנשמרה במשך שנתיים. בעקבות הרצח והחטיפה יצאה מערכת הביטחון למבצע שובו אחים כדי לאתרם, וסיפקה לחמאס "סיבה" לירי רקטות לעבר ישראל כמחאה על אותו מבצע. במילים אחרות, אבן הבניין למלחמה הבאה הונחה באמצעות ההתחמקות מהתנאים הטכניים של הסכם הפסקת האש - שחל על שטחי עזה, אבל לא ביהודה ושומרון.

וכך זה ממשיך - ההפרות מתרחשות שוב ושוב, ועימם פורצים גם סבבי הלחימה, עד ל-7 באוקטובר 2023 שנצרב בנו לתמיד. זוכרים איך ענו למפגינים אנטי-ישראלים ברחבי העולם, שעם פרוץ המלחמה זעקו "הפסקת אש עכשיו"? "היתה הפסקת אש בין חמאס לישראל ב-6 באוקטובר 2023". ועל פי התבנית שפרסנו כאן, שחוזרת כבר יותר מעשור, הכתובת היתה על הקיר.

בצד הזה של העולם כדאי להבין: יש הבדל מהותי בין הפסקת אש בין מדינות ריבוניות, לבין הפסקת אש בין מדינה ריבונית וארגוני טרור. את הנקודה המהותית הזו המתווכים הבינלאומיים מחמיצים - או שהם מודעים לה לחלוטין, ורק רוצים לסמן וי ולהתקדם הלאה. כשחמאס וחיזבאללה ממשיכים לחפור מנהרות ולהכין תוכניות כיבוש בדרום ובצפון בזמן ה"שקט", ניכר שאין בכוונתם לקיים שום הסכם, לא כעת ולא בעתיד. כמובן שללא פתרון אמיתי, הסכם כולל ושינוי בהנהגה - כזה שנקווה שיצליח לצאת לפועל הודות לתוכניתו של טראמפ בעזה - הלופ האינסופי הזה יימשך. אך כאן הזרקור הוא לא על סיכויי ההצלחה של פתרונות דיפלומטיים, אלא המשמעות האמיתית של הסכמי הפסקת האש האלו: הם נחמדים על הנייר וככותרות בעיתונים, אך בעיקר משמשים נשק אסטרטגי מעולה בארסנל של ארגוני הטרור.