בין צוק איתן לחרבות ברזל, לא למדנו דבר

לפני 11 שנה, במבצע צוק איתן, נפל דבר במדינת ישראל, כאשר הממשלה בראשותו של בנימין נתניהו החליטה לנצור את האש כשהיא משאירה מאחוריה שני לוחמים חללים - סגן הדר גולדין מסיירת גבעתי וסמ"ר אורון שאול מגדוד 13 בגולני. מאז, במשך תשע שנים וחצי, בצירוף אנשי "מסדר הדר", ניהלנו מאבק כדי להביא את הדר חזרה משדה הקרב. במשך כל אותן שנים ראינו דרך המאבק שלנו כיצד החברה הישראלית משתנה, ומוותרת על ערכיה המהותיים.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

ב־6 באוקטובר, יום שישי, ב־12:00, עמדנו, חברי המסדר, באתר "חץ שחור", חצי ק"מ מגבול עזה. הדברים שאמרנו דמו לדברים שאמרנו עשרות ומאות פעמים לאורך השנים שבהן עמדנו שם: חייבים להפעיל לחץ על חמאס כדי שיבין שהחזקת חיילים חללים וחטופים היא נטל, ולא נכס. הומניטרי תמורת הומניטרי. הכנסת כל ציוד - רק לאחר הבאת חללים לקבר ישראל ושחרור חטופים. לא היו בהיסטוריה מכשול או חומה שעצרו אויב נחוש לאורך זמן, וכמובן - מי שאינו מחזיר חללים, ינטוש את הפצועים ויפקיר את החיים.

ב־13:00 נפרדנו בברכת חג שמח. נפרדנו מאופיר ליבשטיין, ראש המועצה שיירצח עם בנו כמה שעות אחר כך, נפרדנו ממשפחת רידר מסעד שתאבד את דור בבארי, נפרדנו ממשפחת נעים שתאבד את בנה הגיבור שיגן על משפחתו ועל קיבוצו ארז, נפרדנו מאמיר ברעם שיאבד את בנו בכפר עזה, נפרדנו מחברינו בנתיב העשרה, בנחל עוז, בסעד, בשוקדה ובכפר מימון, בנתיבות ובשדרות, וכמובן נפרדנו לעד מאלעד קציר ומחברי ניר עוז, שיאבדו את חייהם ואת ביתם בעוד כמה שעות. יצאנו מהאתר, לא רחוק מהשלט הענק שציירה משפחת קוץ מכפר עזה, עם דמויות הדר, אורון, הישאם ואברה ומתחתן הכיתוב "הושט היד וגע בם", ונסענו לעבר "עיקול מפלסים" על כביש 232 שלמחרת יירצחו בו עשרות גברים ונשים.

המאמץ שלנו להזהיר, להתריע, לעורר - נכשל.

המשמעות שבאחריות

היום אנחנו 11 שנים לאחר צוק איתן, כשסגן הדר גולדין עדיין בידי חמאס, ואנו נכשלים להביאו. נלחמנו להשיב מידי חמאס שני חיילים חללים שנפלו בלחימה, ושני אזרחים חסרי אונים. התרענו שהתנהגות זו של המנהיגות, הבוחרת להפקיר ולא להשיב, תביא אסון כבד על החברה הישראלית. הארבעה הפכו ל־251 חטופות וחטופים, 1,200 נרצחים, 890 לוחמים הרוגים ויותר מ־28 אלף פצועים.

בגיל 17, כשהדר סיים את ההדרכה בבני עקיבא, הוא הכין צ'ופר לחניכיו ולחניכותיו - תחתוני בוקסר ירוקים, "כדי שזה יהיה מונח הכי קרוב", וכך כתב שם: "אני מאמין באריות, תשאג אל מול הפחד; תתעקש מול כל אתגר ומשבר, תשאג בגבורה אל הדרך, תגן ותשמור על חבריך במסירות, תשאג 'אחריי!' בשאגה סוחפת מהנשמה! אני מאמין בך. הדר".

החברה שהנער בן ה־17 ראה בעיני רוחו היא חברה שהאחריות בה היא מילת המפתח. אחריות מתחילה ב'א ומסתיימת בת'. היא כוללת הכל. שתי האותיות הראשונות "אח". שלוש האותיות הן "אחר", ארבע אותיות "אחרי!" וכמובן האות ו', היא החיבור - כשהיא מופיעה בפעם הראשונה בתנ"ך, היא מחברת "את השמיים ואת הארץ". זו המשמעות של אחריות. יש היום רק קבוצה אחת הנוהגת באחריות על כל אותיותיה. אלה הם הלוחמים, בסדיר ובעיקר במילואים, שהבינו כי הכל תלוי בהם וקיבלו אחריות. הם כולם אחים, הם נלחמים על כולם, אלה שדומים להם ואלה שאחרים מהם. הם המיישמים את פקודתו של גדעון "ממני תראו וכן תעשו" וצועקים "אחריי!". הם מחברים את הכל, בחייהם ובמותם. החבורה הזו הוכיחה בשבועיים האחרונים שהיא יודעת לתכנן ולבצע, שאין מה שאינה מסוגלת לו. הכנות של שנים, ידע ומומחיות, נכונות לקחת סיכונים, תזמון, הבנה, רצון ויכולת מביאים את ההצלחה. האם הקבוצה הזו מובילה את החברה הישראלית, כמעט שנתיים לאחר תחילת המלחמה הקשה? ודאי שלא.

המנהיגות הפוליטית אינה מקבלת אחריות, אפילו לא על המחדל הנורא של מלחמת שמחת תורה. המנהיגות כשלה במבחנה העליון - ערבות הדדית. קבוצה ענקית מתוך החברה מסרבת להתגייס למאמץ המלחמתי, במאבק של האומה לחיים ולמוות. גם כשזו מלחמת מצווה ממש, קבוצה שלמה מוציאה עצמה מתוך הגדרת הערבות ההדדית. ממשלת נתניהו מאפשרת זאת. הוויכוח על "חוק הגיוס" הפך מיותר. שום חוק גיוס לא יכסה על ערוותכם - שנתיים שאתם מסרבים לתמוך בלוחמים. רבים וטובים מתוך החברה החרדית נחלצים ומתגייסים, הם משתלבים בתוך החבורה הלוחמת, זו שמקבלת אחריות, שתציל אותנו בעתיד.

מחיר החרפה והעיוורון

מאז צוק איתן שלטה בארץ הקונספציה. תפיסה עיוורת של המציאות שנבעה מראש הממשלה חלחלה למטה, והשביתה את כולם. אנחנו ראינו בוויתור על השבת החיילים חולשה מזעזעת הפוגעת בחברה הישראלית. האתגר שהצבנו הוא השבת הדר ואורון, חיילי צה"ל, לקבר ישראל, על פי האתוס הצבאי הישראלי ועל פי ההלכה היהודית, מבלי להיכנע לחמאס ולשלם לו במחבלים. "ראו", צעקנו בכל מקום, "רעה נוכח פניכם. מי שלא מביא חללים, ינטוש את הפצועים ויפקיר את החיים".

כעת המנהיגות שאמרה לנו עשר שנים "אל תיגעו בחמאס", מספרת לנו על "ניצחון מוחלט".

ההתנהגות של הלוחמים והלוחמות אל מול האתגר מרשימה ביותר, משום שהיא ממלאה בתוכן את הסיסמאות הנבובות. אבל המנהיגות עדיין לא מבינה מול איזה אתגר היא נמצאת, לא מבינה את גודל השעה ולא מבינה אחריות מהי.

הקריאה לניצחון הצבאי תוך התעלמות מהחטופים היא כישלון ערכי. בשמחת תורה החברה הישראלית התגייסה מייד ויצאה להילחם כי הבינה את האיום הקיומי, ובעיקר את הכישלון האסטרטגי. ארגון טרור ריסק את החברה הישראלית על מנהיגי צבאה היהירים, על מנהיגותה הפוליטית העיוורת מאש השנאה ועל מנהיגיה האוחזים בלהט הקדוש איש בצוואר רעהו. ההישג של ארגון הטרור הוא שפגע בכל מה שנשבענו להגן עליו. כעת רק הצבא התחיל לתקן. הניצחונות מול חיזבאללה, הסורים והאיראנים רק מדגישים זאת. הכנה של עשרות שנים, ללא יוהרה ובמקצועיות. אולם אין ניצחון צבאי ללא השבת החטופים. סגן גולדין מפלס"ר גבעתי, שאותו נטשנו 11 שנה, הוא ראשית הצירים של החרפה הזו. הסכנה שכנגדה נלחמנו 11 שנה, של העדפת האינטרס על פני הערך, גבתה מאיתנו מחיר כבד, ששולם על ידי חלק אחד שבחברה. כדי לבנות את החברה מחדש עלינו לבנות את יסודותיה השלמים. 251 מהיסודות האלה יהיו חסרים - כן, גם אלו שחזרו - עד שנביא את כולם ליסוד שלם.