כמעט חמישה עשורים לאחר המהפכה האסלאמית שהפילה את בית המלוכה באיראן, השם פהלווי עדיין מעורר רגשות עזים בקרב מיליוני איראנים. עבור חלקם הוא מייצג עבר של מודרניזציה וצמיחה, עבור אחרים פרק מורכב בהיסטוריה של המדינה. אך עבור תומכי האופוזיציה האיראנית, במיוחד בקרב קהילות הגולה, הוא גם מסמל תקווה לעתיד אחר.
במרכז הסיפור הזה ניצבת כיום גם דמות צעירה יותר של המשפחה: הנסיכה נור פהלווי, בתו הבכורה של יורש העצר האיראני רזא פהלווי ונכדתו של השאה האחרון של איראן, מוחמד רזא פהלווי. נור, 34, שנולדה וגדלה בארה"ב, מעולם לא דרכה באיראן. ובכל זאת, כפי שהיא מספרת, המדינה שמעולם לא ראתה במו עיניה היתה תמיד חלק מרכזי בזהותה. "משפחתי, ובמיוחד אבי וסבתי, שימרו עבורנו את הזיכרון של איראן חי", היא אומרת בראיון בלעדי ל"ישראל השבוע".
"איראן מעולם לא היתה מושג מופשט בביתנו, אלא המולדת החיה והנושמת שלנו. ביליתי כל יום מחיי כשאני מודעת לחירויות שנגזלו מהאיראנים על ידי משטר שבמשך 47 שנה מדכא את עמו. לכן אני מרגישה את כאבה של איראן ונושאת איתי את התקווה שלה".
הדברים הללו אינם רק ביטוי אישי. הם חלק מהמסר שמבקשים בני משפחת פהלווי להעביר בשם העם האיראני: איראן אינה רק מדינה שנשלטת כיום בידי משטר האייתוללות של הרפובליקה האסלאמית, שרודה בעמו ומפיץ טרור באזור וברחבי העולם, אלא אומה בעלת עבר עשיר ופוטנציאל עתידי להפוך שוב למדינה שוחרת שלום ומשגשגת.
משפחה שהפכה לסמל
שושלת פהלווי, ששלטה באיראן בין 1925 ל־1979, תופסת מקום מרכזי בוויכוח על דמותה של איראן המודרנית. היא נוסדה בידי רזא חאן, קצין צבא שעלה מתוך שורות הבריגדה הקוזאקית הפרסית, ושב־1921 הנהיג הפיכה צבאית בטהרן והפך לדמות החזקה במדינה, על רקע חולשת השלטון הקאג'ארי, כאוס פנימי ותחושת השפלה לאומית לנוכח השפעתן הכבדה של בריטניה ורוסיה. ב־1925 הדיח המג'לס (הפרלמנט של איראן) את המלך הקאג'ארי הנעדר, רזא חאן הוכתר כרזא שאה פהלווי, ובכך נוסדה השושלת החדשה.
מראשיתו, בית המלוכה הציג את עצמו ככוח שמבקש לחלץ את איראן מפיגור, מפיצול ומתלות זרה ולהפוך אותה למדינה חילונית ומודרנית יותר. בתקופתו של רזא שאה נערכו רפורמות עומק, שנועדו לבנות מחדש את מוסדות המדינה. הוא קידם הקמת מערכת חינוך חילונית, הרחיב את סמכויות בתי המשפט האזרחיים על חשבון בתי הדין הדתיים, פעל להחלשת כוחם של אנשי הדת ודחף בניית תשתיות לאומיות, ובהן כבישים, מסילות ברזל ובתי ספר. גם מעמד הנשים השתנה בחלק מן התחומים: הורחבו אפשרויות החינוך, הועלה גיל הנישואים ונעשו צעדים שצמצמו חלק מהמגבלות הדתיות הישנות.
מנגד, שלטונו נשא גם אופי ריכוזי וסמכותני: מפלגות פוליטיות נאסרו, איגודים מקצועיים הוגבלו והעיתונות צונזרה. לכן כבר בתקופתו נוצר המתח שילך וילווה גם את שושלת פהלווי בהמשך: מצד אחד - תנופת מודרניזציה ממלכתית, ומהצד האחר - ביקורת על דיכוי פוליטי ועל ריכוז הכוח בידי הכתר.
ב־1941, על רקע הפלישה האנגלו־סובייטית לאיראן במהלך מלחמת העולם השנייה, אולץ רזא שאה לוותר על הכתר, ובנו, מוחמד רזא שאה פהלווי, עלה לשלטון במקומו. שלטונו הארוך, שנמשך עד למהפכה האסלאמית ב־1979, היה מורכב אף יותר: בשנים הראשונות הוא שלט במדינה שסבלה מכיבוש זר, מאינפלציה, ממאבקים פוליטיים ומפיצול פנימי, אך בהדרגה ביסס את כוחו.
בשנות ה־60 הוביל את "המהפכה הלבנה", תוכנית רפורמות רחבה שנועדה להאיץ את פיתוחה של איראן. בין מרכיביה הבולטים היו חלוקת קרקעות, הרחבת החינוך, תוכניות שירות לאומיות ללימוד קרוא וכתוב ולמתן שירותי בריאות בכפרים, שילוב נרחב יותר של נשים בחיים האזרחיים והענקת זכויות נוספות לנשים. לפי התיאורים המזוהים עם בית פהלווי, זו היתה תקופה שבה איראן ביקשה להציג את עצמה כמעצמה אזורית מתחדשת, מערבית יותר באופייה, בעלת כלכלה מתפתחת, מנגנון מדינה מודרני ופתיחות יחסית לעולם.
אלא שהישגי המודרניזציה הללו יצרו גם תגובת נגד חריפה. הרפורמות של השאה פגעו במוקדי כוח מסורתיים, ובעיקר בממסד הדתי השיעי, שראה בחלק מהצעדים - במיוחד בכל הנוגע למעמד הנשים, לחינוך החילוני ולצמצום כוחם של אנשי הדת - איום ישיר על הסדר הישן. במקביל, הצמיחה הכלכלית והפיתוח המואץ לא מחקו את הביקורת על אופי המשטר, על מנגנוני הדיכוי ועל הפער שבין חזון הקדמה לבין היעדר פתיחות פוליטית אמיתית. במהלך שנות ה־70 התרחבו המחאות, והמאבק בין הארמון לבין יריביו הדתיים והפוליטיים הלך והחריף.
ב־1978 הפכו ההפגנות לגל ארצי. בינואר 1979 עזב השאה מוחמד רזא פהלווי את איראן, רשמית לצורך חופשה וטיפול רפואי, אך למעשה לאחר שאיבד את שליטתו במדינה בעיצומה של המהפכה האסלאמית. חודשים לאחר מכן הורשה להיכנס לארה"ב לצורך טיפול במחלת הסרטן שממנה סבל, צעד שעורר זעם בטהרן ושזמן קצר לאחר מכן הוביל להשתלטות על שגרירות ארה"ב ולמשבר בני הערובה המפורסם. על חורבות המשטר המלוכני הוקמה במקומו הרפובליקה האסלאמית בראשות האייתוללה רוחאללה חומייני, משטר ששולט ביד רמה באיראן ואף שואף לייצא את המהפכה האסלאמית עד עצם היום הזה.
מאז המהפכה חיה משפחת פהלווי בגלות, אך שמה לא נעלם מן הזירה האיראנית. בנו של השאה האחרון, רזא פהלווי, שהה בארה"ב כשמשפחתו נמלטה מאיראן. בהיותו בן 18 הוא עבר הכשרה לטייסים של חיל האוויר האיראני בטקסס. ב־1980, זמן קצר לאחר מות אביו, הכריז על עצמו כיורש העצר של איראן, ובמשך השנים הפך לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם האופוזיציה האיראנית מחוץ למדינה. הוא מדגיש שוב ושוב כי מאבקו לא נועד "להחזיר את הכתר", אלא לאפשר לעם האיראני לבחור בעצמו, בבחירות חופשיות ובמסגרת דמוקרטית, את שיטת הממשל העתידית.
בשנים האחרונות, וביתר שאת לאחר מחאות מהסא אמיני (2022) והגלים שבאו בעקבותיהן, הוא מנסה להציג עצמו כדמות מאחדת עבור מחנה רחב של מתנגדי המשטר, תוך קידום אסטרטגיה בת חמישה עקרונות: הפעלת לחץ מרבי על הרפובליקה האסלאמית, תמיכה מרבית בעם האיראני, עידוד עריקות מתוך מנגנוני המשטר, ארגון הכוחות האיראניים מבית ומחוץ, והכנת תוכנית לשיקום המדינה לאחר נפילת המשטר.
לא רק עבר
כשהנסיכה נור נשאלת אילו סיפורים על איראן שלפני המהפכה השפיעו עליה במיוחד, היא חוזרת שוב ושוב לשיחות עם בני משפחתה. "כשאני שומעת סיפורים על איראן מאבי, מאמי ומסבתי, זה ברור לי שאיראן שהם זוכרים נראתה שונה מאוד מזו שנוצרה לאחר הרפובליקה האסלאמית. יכולתי לראות שהם נושאים איתם הרבה דברים שלא יכלו לבטא במילים, ולכן גם אני חיפשתי בעצמי הצצות לעבר. ככל שלמדתי יותר, כך הבנתי שהגדולה של איראן אינה פנטזיה".
לדבריה, ההיסטוריה של המדינה לפני המהפכה מציגה תמונה שונה מאוד מזו המוכרת כיום. "לפני 1979 היתה לאיראן אחת הכלכלות הצומחות בעולם. נשים קיבלו זכות הצבעה כבר ב־1963, לפני שווייץ. שיעור ידיעת קרוא וכתוב הוכפל בתוך דור אחד. הסובלנות כלפי אורחות חיים ודתות שונות היתה בשיאה. חיל האוויר של המדינה היה מהמתקדמים בעולם, ותוחלת החיים עלתה מ־40 ומשהו שנים ליותר מ־60".
היא מתייחסת גם לטיב היחסים עם ישראל והקהילה היהודית. בתקופת השאה ניהלו ישראל ואיראן שותפות אסטרטגית שקטה שכללה שיתוף פעולה ביטחוני, מודיעיני וכלכלי, גם אם היחסים נשמרו ברובם הרחק מאור הזרקורים. "איראן וישראל קיימו יחסים חיוביים ושיתופי פעולה, ובאותה תקופה חיה באיראן הקהילה היהודית הגדולה ביותר במזרח התיכון מחוץ לישראל", היא מדגישה.
היא ממשיכה לתאר את הקדמה שהציגה המדינה באותה תקופה: "איראן היתה מדינה שהתקדמה במסלול שמעט מאוד מדינות באזור הצליחו להשיג". עם זאת, היא מדגישה כי הסיפורים הללו אינם רק ניסיון לשחזר את העבר, על מורכבויותיו. "לא מדובר רק בלזכור את העבר, אלא בלבנות עתיד טוב יותר. צעירים באיראן רוצים לחיות במדינה מודרנית, עשירה תרבותית ותוססת, שחיה בשלום עם שכנותיה".
כשהיא מתבקשת לתאר את איראן שהיא חולמת לראות ביום שבו תוכל להגיע אליה לראשונה, הנסיכה נור מתארת חזון כמעט אוטופי למדינה: "אני מדמיינת איראן שבה אנשים עובדים יחד, מכבדים הבדלי דעות ושמים פעמיהם להצלחת המדינה והתהליך הדמוקרטי שלה. אני מדמיינת את איראן שאבי נלחם למענה כל חייו. אומה שחיה בשלום עם שכנותיה ובשותפות עם העולם, שבה כבר לא נאמר לנשים שהן פחותות, שבה מיעוטים אתניים ותרבותיים חיים בביטחון, ושבה צעירים לא נאלצים לבחור בין חיים בתנאים בלתי נסבלים לבין מוות למען עתיד טוב יותר. אני רוצה לראות איראן שבה לכל אזרח יש חלק בהתקדמות המדינה, שבה אנו מאמצים את ההבדלים בינינו ומתקדמים יחד כצוות. איראן הזאת נמצאת בהישג יד".
"ההיסטוריה מלמדת שכשמשטר מגיע לשלב הזה, הדיכוי הופך לחולשה. שום מערכת לא יכולה לשרוד כשהאנשים בה מפחדים פחות מהמוות מאשר מהחיים תחת הממשלה שלהם"
בשנים האחרונות, ובמיוחד בעקבות גל המחאות הגדול שהחל לאחר מותה של מהסא אמיני ב־2022 ושנמשך בגלים נוספים מאז, גורמים באופוזיציה, וכן גורמים בארה"ב ובישראל, טוענים כי הרפובליקה האסלאמית נמצאת בנקודת חולשה חסרת תקדים. גם הנסיכה פהלווי משוכנעת בכך. "המשטר הזה איבד את תמיכת העם. הוא מבודד באזור, הפרוקסיז שלו נחלשו מאוד", אומרת פהלווי, בהתייחסה לשלוחות הטרור של איראן - חמאס בעזה, חיזבאללה בלבנון והחות'ים בתימן - "והוא הופך מפולג יותר ויותר".
לדבריה, השלטון נשען כיום בעיקר על כוח. "הוא תלוי בכוח ולא בהסכמה, וההיסטוריה מלמדת שכשמשטר מגיע לשלב הזה, הדיכוי הופך לחולשה הגדולה ביותר שלו. שום מערכת לא יכולה לשרוד כשהאנשים בה מפחדים פחות מהמוות מאשר מהחיים תחת הממשלה שלהם".
איחוד אופוזיציוני
אחת הביקורות המרכזיות נגד האופוזיציה האיראנית היא הפיצול הפוליטי שבה. לאורך השנים התקיימו בה קבוצות רבות: רפובליקנים, מונרכיסטים, שמאלנים, ליברלים וארגוני מיעוטים אתניים. פהלווי דוחה את הטענות הללו. "העם האיראני למעשה מאוחד מאוד", היא אומרת, "מיליונים קראו לאבי להנהיג".
לדבריה, כנס גדול שנערך במינכן בשנת 2025 הצליח להביא יחד מגוון רחב של קבוצות פוליטיות. "בכנס שיתוף הפעולה הלאומי שנערך במינכן, שאבי הנחה, האופוזיציה הדמוקרטית - שכללה שמאל וימין, רפובליקנים ומונרכיסטים וכל הקבוצות האתניות - התכנסה והסכימה על סדר יום משותף לפעולה".
היא מוסיפה כי המאמצים נמשכים ביתר שאת: "רק בשבועות האחרונים הוא נפגש בין היתר עם נציגים של תרבויות שונות באיראן, וגם עם אנשי שמאל חילונים וליברלים מכל הקשת הפוליטית, שכעת הכריזו על תמיכתם בו להובלת תקופת המעבר".
לדבריה, ההסכמה בין הקבוצות השונות מבוססת על ארבעה עקרונות מרכזיים: "שלמותה הטריטוריאלית של איראן, חירויות הפרט ושוויון אזרחי, הפרדת דת ומדינה, וזכותו של העם האיראני לבחור בעצמו את ממשלתו הדמוקרטית העתידית. לא מדובר בהחלפת מערכת נוקשה אחת באחרת", היא מבהירה, "מדובר ביצירת מרחב לפלורליזם, שבו אמונות שונות, זהויות שונות וחזונות שונים של העתיד יכולים להתקיים יחד בשלום".
היא מוסיפה: "התנועה הזו מבקשת להשתתף בדיון, לא לשלוט בו. ההיסטוריה הכואבת של איראן תחת תיאוקרטיה ודיקטטורה היא בדיוק מה שיהפוך את אזרחיה למגינים הנחושים ביותר של מוסדות דמוקרטיים. אומה שחיה בצל החושך הזה לא לוקחת את החירות כמובנת מאליה".
על רקע סבב הלחימה הנוכחי של ארה"ב וישראל במסגרת מבצע "זעם אפי" או "שאגת הארי", אני שואל את פהלווי כיצד חווים האיראנים עצמם את המצב. לדבריה, רבים מהם חוששים פחות מהמלחמה מאשר מהמשטר. "לפני שנים הזהיר סבי שאם אומה מאפשרת לחירויות שלה להיעלם - המחיר כדי להשיב אותן יום אחד יהיה גבוה מאוד", היא אומרת.
"למרבה הצער, העם האיראני כבר שילם מחיר עצום. איראנים יודעים איך נראים דיכוי ואלימות. במשך עשרות שנים הם נאלצו לחיות עם מאסרים בלתי מוצדקים, הוצאות להורג ורצח של יקיריהם. רבים אמרו לי שהם מפחדים מהמשטר הרבה יותר מכל תקיפה חיצונית. הם יודעים שיש סיכוי גדול יותר שייפגעו על ידי הברוטאליות של המשטר מאשר מהכוחות שנאבקים בו".
היא מתארת את החשש המשמעותי ביותר של האיראנים בימים אלה: "בכל יום אני נזכרת בכך שהפחד הגדול ביותר שלהם כרגע הוא שהמלחמה תסתיים והמשטר ומשמרות המהפכה יישארו בשלטון".
"הם מפחדים מהמשטר הרבה יותר מכל תקיפה חיצונית. הסיכוי שייפגעו ממנו גדול יותר מאשר שייפגעו מאלה שנאבקים בו. החשש שלהם הוא שהמלחמה תסתיים והאייתוללות יישארו בשלטון"
הנסיכה מציינת כי העם האיראני אוהד את התקיפות נגד המשטר. "האיראנים תומכים בפעולה צבאית ממוקדת נגד משמרות המהפכה והמנגנון המדכא שלהם. סרטונים שמגיעים מתוך איראן מראים אפילו משפחות שחוגגות את התקיפות, מתוך תחושת צדק עבור יקיריהן. אבל במקביל, האיראנים אוהבים מאוד את ארצם. בטיחות האזרחים והגנה על התשתיות הלאומיות של איראן חייבות להישאר בעדיפות גבוהה", זאת, בין היתר, גם על רקע דיווחים על תקיפות ישראליות של מתקני דלק במדינה. "איראן היא ציוויליזציה נהדרת, ויום אחד אנשים יהיו אחראיים לשיקום הנזק של שלטון לקוי".
"אנחנו מוכנים"
בשנים האחרונות עובדים רזא פהלווי ואנשיו על תוכנית רחבה לשיקום המדינה לאחר נפילת המשטר. התוכנית מכונה "פרויקט השגשוג של איראן" (Iran Prosperity Project), ומטרתה להציג מפת דרכים לשיקום המדינה בתקופה שלאחר הרפובליקה האסלאמית, החל מהימים של קריסת המשטר ועד לשלב של ממשלה דמוקרטית נבחרת.
התוכנית מתארת תקופת מעבר שתתחיל בשלב חירום של כחצי שנה. במהלך התקופה הזו יוקמו מוסדות מעבר שינהלו את המדינה: ממשלה זמנית, פרלמנט מעבר ומערכת משפט זמנית. בהמשך ייערך משאל עם, שבו הציבור יחליט אם איראן תהפוך לרפובליקה או למונרכיה חוקתית. לאחר מכן תיבחר אסיפה שתנסח חוקה חדשה, ולבסוף יתקיימו בחירות כלליות.
לדברי הנסיכה נור, התוכנית נועדה למנוע מצב שבו נפילת משטר סמכותני תוביל לכאוס באיראן. "הצעד החשוב ביותר הוא להבטיח שהעולם יתמוך בעם האיראני, במהפכת האריה והשמש שלו ובאבי כמנהיג תקופת המעבר", היא אומרת. "לתנועה הזו יש מסגרת מאחדת ואמינה לשינוי, כי כשמערכות סמכותניות קורסות בלי מסגרת כזו, הסיכונים גדלים. לכן פיתחנו את פרויקט השגשוג של איראן. הוא מציג מפת דרכים מקיפה מ־180 הימים הראשונים שלאחר קריסת המשטר ועד מעבר לדמוקרטיה ולכלכלה חופשית".
אחת השאלות המסקרנות ביותר היא היחסים בין ישראל לאיראן. הרי לאחר המהפכה הרפובליקה האסלאמית הפכה לאחת היריבות הגדולות ביותר של המדינה היהודית, עם שאיפה מוצהרת להשמדתה וניסיון ליצור "טבעת חנק" סביב ישראל באמצעות שלוחותיה של איראן.
האם היחסים הללו יכולים להשתנות בעתיד?
"בהחלט", משיבה פהלווי ללא היסוס, "איראן דמוקרטית תשנה באופן יסודי את היחסים בכל המזרח התיכון. שלום בין איראן, ישראל, שכנותיה הערביות וארה"ב יהיה לא רק אפשרי - אלא גם יציב לאורך זמן".
היא מפרטת על התוכנית להסכם שלום עתידי בין ישראל לאיראן: "חזונו של אבי, והעבודה שכבר החלה בצוות שלו, כוללים יוזמה שאנו מכנים 'הסכמי כורש'" - יוזמה על שמו של מלך פרס במאה השישית לפנה"ס, שהתיר ליהודים לשוב מבבל לירושלים ולבנות מחדש את בית המקדש. "מדובר בהסכם עתידי לשלום ולשיתוף פעולה בין ישראל לבין איראן חופשית ודמוקרטית, וכן עם מדינות נוספות באזור".
לדבריה, כבר התקיימו שיחות עם מומחים ישראלים לקידום היחסים בין המדינות. "משלחת הכוללת כלכלנים ומומחי סביבה כבר נפגשה עם גורמים ישראליים ומדענים כדי לדון במשבר המים של איראן, במחסור בחשמל ובקריסה הכלכלית תחת המשטר". היא טוענת כי סיום משטר האייתוללות צפוי לחולל שינוי גם באזור כולו. "איראן חופשית תטפח שותפויות בונות עם שכנותיה, ולא תייצא אליהן טרור. העתיד הזה נמצא בהישג יד".
"איראן דמוקרטית תשנה את המזרח התיכון. חזונו של אבי, והעבודה שכבר החלה בצוות שלו, כוללים יוזמה שאנו מכנים 'הסכמי כורש' - הסכם לשלום ולשיתוף פעולה בין ישראל לאיראן"
בסיום השיחה פהלווי מדגישה כי לדעתה עתיד כזה אינו רק אינטרס איראני, וקוראת לגיוס תמיכה עולמית: "תמכו בתוכנית המעבר, ועמדו לצד האיראנים כשהם משיבים לעצמם את מקומם בעולם החופשי. תמיכה באיראן חופשית אינה טובה שעושים לאיראנים, אלא השקעה אסטרטגית בביטחון וביציבות העולמית".
היא מתארת את החזון של איראן בכינוי שידוע בשיוכו דווקא לישראל. "ביום שלאחר נפילת המשטר כולנו נהפוך לשותפים פעילים בבניית אותה 'אומת סטארט־אפ'", היא מכריזה, וחותמת בנחרצות: "אנחנו מוכנים לכך".
