"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X
שיתוף כתבה
בידיים רועדות, חילצתי את זה מהבוידעם. איזו בושה
הציווי "והגדת לבנך", המנוע הגדול של חג הפסח, הוא הזדמנות טובה לתהות בשאלת יסוד: עד כמה אנחנו צריכים להתערב בחיי ילדינו לעזור להם, ומאיזה שלב זה רק מזיק? • התשובה קשורה לתיבת נח שמצאתי לאחרונה, ולסיפור המביך שמאחוריה
תיבת לא נח. איור: לי-אור עצמון פרואין
סולמית יעקב

בידיים רועדות, חילצתי את זה מהבוידעם. איזו בושה

הציווי "והגדת לבנך", המנוע הגדול של חג הפסח, הוא הזדמנות טובה לתהות בשאלת יסוד: עד כמה אנחנו צריכים להתערב בחיי ילדינו לעזור להם, ומאיזה שלב זה רק מזיק? • התשובה קשורה לתיבת נח שמצאתי לאחרונה, ולסיפור המביך שמאחוריה

,עודכן
0השמעה
[object Object]

אם גם אתםניצלתם את ימי האיום וההתמגנות לניקיונות פסח, אולי חוויתם גם אתם רגעים שכאלה. ברור לי, בכל אופן, שהם לא היו מלאי עוצמה ומטלטלים כמו הרגע ההוא שלי, כשבידיים רועדות חילצתי מבין כמה ארגזי ספרים ובגדים באיזה בוידעם נשכח את אחד ממוקדי החרפה והטראומה שלי בעשורים האחרונים:תיבת נח, כיתה ג', בית הספר היסודי רפופורט בירושלים.

חומה, עקומה ומאובקת היא ניצבה מולי, תוכה כבר די מושחת והרוס, אבל המעטפת עודנה איתנה כדי לטרגר ולהעמיד אותי מול הפדיחה. לא. זו לא היתה תיבת נח שיצרתי בהיותי תלמיד בבית הספר. זיכרונות כאלה דווקא מלטפים אותי ומספקים לי נחת. זו היתה התיבה שנבנתה עבור בתי, היום בת 20, בהיותה בכיתה ג' בבית הספר היסודי.

אני זוכר את הימים הקשים האלה. בדיעבד הם צרובים בי. איך הילדה באה הביתה קצת נאנחת מזה שהיא קיבלה משימה לבנות דגם של תיבת נח, וזה דווקא יכול להיות כיף אבל אין לה כוח; ואת אמא שאומרת אז: "אבא יעזור לך, הוא טוב בזה"; ואת האוזניים שלי מזדקפות וחיוך נמרח על פניי מאוזן לאוזן; ואיך אני אומר לה: "בטח, מותק. נעשה תיבה הכי יפה בכיתה, יהיה כיף".

ומאותו רגע, כפי שאתם מסוגלים לתאר לעצמכם, החל תהליך מדורג ועקבי של השתלטות אגרסיבית, הדרה, ניכוס והתנחלות, פלישה ונישול. בחצי היום הראשון הילדה עוד היתה חלק מהתהליך. אחר כך קצת נמאס לה מהצעקות, אז היא תפסה מרחק. ביום השני היא כבר לא היתה שם, וביום השלישי כבר ביקשתי שאף אחד אפילו לא ייכנס לחדר. כשזה יהיה מוכן - תראו.

כן, זה יצא יפה. כלומר, לא שווה את המאמץ ולא את הכסף, אבל יפה. קומה ראשונה עם מכלי אשפה קטנים, קומה שנייה עם אינספור בעלי חיים שיוצגו על ידי בובות ודגמים אמיתיים שרכשתי במיטב כספי, כולל קוף מתנדנד על ערסל, פיל מרים תפוח ועדר בקר שותה מן השוקת. ומעליהם, בקומה השלישית, שנבנתה כגלריה בעלת מעקות יפים, גיבורי התיבה: נח, אשתו ובניו ונשי בניו איתו. ממש מקסים. זה היה התהליך הכי קרוב למקור: גם נח, שמתואר בספרות חז"ל כתמהוני בעיני סביבתו, פעל לבד. לגמרי לבד.

מה רציתי בסך הכל? שלילדה תהיה התיבה הכי יפה בכיתה. וזו היתה התיבה הכי יפה בכיתה, אבל היא לא היתה של הילדה אלא של אביה הדפוק. לשבחי ייאמר שלקח לי מעט מאוד זמן להתעשת ולהבין את הפסיכוזה

ההבדל היחיד היה, וכדאי שנשים לב אליו, שנח קיבל בעצמו ציווי לבנות תיבה. זאת לא היתה משימת בית ספר של הילדה הקטנה שלו, שהוא בגסותו השתלט עליה ונטל אותה לעצמו.

וצריך לומר, כן, צריך לומר שלא היה כאן חס וחלילה שום אינטרס אישי. הכל היה טהור ואוהב ורוצה בטוב. הרי מה רציתי בסך הכל? רציתי שלילדה תהיה התיבה הכי יפה בכיתה, זה מה שרציתי. האם זה הצליח? חלקית. זו היתה אומנם התיבה הכי יפה בכיתה, אבל היא לא היתה של הילדה. היא היתה של אביה הדפוק. ולשבחי ייאמר שלקח לי מעט מאוד זמן להתעשת ולהבין את הפסיכוזה. ולהתחרט עליה עמוקות ולקחת אותה כדוגמה מייצגת וכלקח. כן, ממש עד היום הזה.

מאז הילדה כבר גדלה. היא יושבת ממש כאן מעבר לקיר, ואני אפילו מסוגל לשמוע כיצד היא מתכננת, בזום, את יום הצילום שלה עם עמיתיה הסטודנטים לקולנוע. מרוב האזנה והתעניינות אני כבר מכיר את התסריט בעל פה, ואני מת, פשוט מת לומר לה: הרבה יותר הגיוני שהגיבור ירכב על אופניים, לא ייסע במכונית. זה ממש עומד לי על קצה הלשון, אבל אז אני נזכר בנח. ובמבול. וביונה עם עלה של זית ובתיבה החומה עם הקוף המתנדנד, ומתבייש וסותם. וחבל, קצת חבל. כי זה טיפ ממש חשוב! נו, טוב. מקווה שהיא תקרא את זה כאן ותבין.

לפעמים עדיף לשתוק, גם אם יש מבול בדרך. דגם של תיבת נח,צילום: אי.פי

"והגדת לבנך" הוא המנוע שמניע את חג הפסח ואת כל מה שמסביבו. חגיגת העברה לדורות הבאים. המקור נוגע אמנם למורשת הלאומית וההיסטורית, אבל מפה לשם יש כאן גם את ההתייחסות האולטימטיבית לחינוך ולהעברה בין־דורית בכלל. הזדמנות טובה לתהות בדבר שאלת היסוד הזו:עד כמה עלינו לתחוב את ידינו במטרה לעזור לילדינו האהובים, ומאיזה שלב זה רק גורם נזק?

ריבונו של עולם. בחג הפסח, ובכלל, אנחנו נגיד להם את הכל, כפי שנצטווינו. ואתה, תן לנו את הכוח לעזור להם כשצריך, תן לנו את היכולת לסתום ולהיעלם כשלא צריך, ותן לנו את השכל להבחין בין זה לזה. כי אם זה יהיה תלוי רק בנו, אנחנו פשוט נעשה עבורם הכל. ממש־ממש הכל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
[object Object]