בידיים רועדות, חילצתי את זה מהבוידעם. איזו בושה

אם גם אתםניצלתם את ימי האיום וההתמגנות לניקיונות פסח, אולי חוויתם גם אתם רגעים שכאלה. ברור לי, בכל אופן, שהם לא היו מלאי עוצמה ומטלטלים כמו הרגע ההוא שלי, כשבידיים רועדות חילצתי מבין כמה ארגזי ספרים ובגדים באיזה בוידעם נשכח את אחד ממוקדי החרפה והטראומה שלי בעשורים האחרונים:תיבת נח, כיתה ג', בית הספר היסודי רפופורט בירושלים.

חומה, עקומה ומאובקת היא ניצבה מולי, תוכה כבר די מושחת והרוס, אבל המעטפת עודנה איתנה כדי לטרגר ולהעמיד אותי מול הפדיחה. לא. זו לא היתה תיבת נח שיצרתי בהיותי תלמיד בבית הספר. זיכרונות כאלה דווקא מלטפים אותי ומספקים לי נחת. זו היתה התיבה שנבנתה עבור בתי, היום בת 20, בהיותה בכיתה ג' בבית הספר היסודי.

אני זוכר את הימים הקשים האלה. בדיעבד הם צרובים בי. איך הילדה באה הביתה קצת נאנחת מזה שהיא קיבלה משימה לבנות דגם של תיבת נח, וזה דווקא יכול להיות כיף אבל אין לה כוח; ואת אמא שאומרת אז: "אבא יעזור לך, הוא טוב בזה"; ואת האוזניים שלי מזדקפות וחיוך נמרח על פניי מאוזן לאוזן; ואיך אני אומר לה: "בטח, מותק. נעשה תיבה הכי יפה בכיתה, יהיה כיף".

ומאותו רגע, כפי שאתם מסוגלים לתאר לעצמכם, החל תהליך מדורג ועקבי של השתלטות אגרסיבית, הדרה, ניכוס והתנחלות, פלישה ונישול. בחצי היום הראשון הילדה עוד היתה חלק מהתהליך. אחר כך קצת נמאס לה מהצעקות, אז היא תפסה מרחק. ביום השני היא כבר לא היתה שם, וביום השלישי כבר ביקשתי שאף אחד אפילו לא ייכנס לחדר. כשזה יהיה מוכן - תראו.

כן, זה יצא יפה. כלומר, לא שווה את המאמץ ולא את הכסף, אבל יפה. קומה ראשונה עם מכלי אשפה קטנים, קומה שנייה עם אינספור בעלי חיים שיוצגו על ידי בובות ודגמים אמיתיים שרכשתי במיטב כספי, כולל קוף מתנדנד על ערסל, פיל מרים תפוח ועדר בקר שותה מן השוקת. ומעליהם, בקומה השלישית, שנבנתה כגלריה בעלת מעקות יפים, גיבורי התיבה: נח, אשתו ובניו ונשי בניו איתו. ממש מקסים. זה היה התהליך הכי קרוב למקור: גם נח, שמתואר בספרות חז"ל כתמהוני בעיני סביבתו, פעל לבד. לגמרי לבד.

מה רציתי בסך הכל? שלילדה תהיה התיבה הכי יפה בכיתה. וזו היתה התיבה הכי יפה בכיתה, אבל היא לא היתה של הילדה אלא של אביה הדפוק. לשבחי ייאמר שלקח לי מעט מאוד זמן להתעשת ולהבין את הפסיכוזה

ההבדל היחיד היה, וכדאי שנשים לב אליו, שנח קיבל בעצמו ציווי לבנות תיבה. זאת לא היתה משימת בית ספר של הילדה הקטנה שלו, שהוא בגסותו השתלט עליה ונטל אותה לעצמו.

וצריך לומר, כן, צריך לומר שלא היה כאן חס וחלילה שום אינטרס אישי. הכל היה טהור ואוהב ורוצה בטוב. הרי מה רציתי בסך הכל? רציתי שלילדה תהיה התיבה הכי יפה בכיתה, זה מה שרציתי. האם זה הצליח? חלקית. זו היתה אומנם התיבה הכי יפה בכיתה, אבל היא לא היתה של הילדה. היא היתה של אביה הדפוק. ולשבחי ייאמר שלקח לי מעט מאוד זמן להתעשת ולהבין את הפסיכוזה. ולהתחרט עליה עמוקות ולקחת אותה כדוגמה מייצגת וכלקח. כן, ממש עד היום הזה.

מאז הילדה כבר גדלה. היא יושבת ממש כאן מעבר לקיר, ואני אפילו מסוגל לשמוע כיצד היא מתכננת, בזום, את יום הצילום שלה עם עמיתיה הסטודנטים לקולנוע. מרוב האזנה והתעניינות אני כבר מכיר את התסריט בעל פה, ואני מת, פשוט מת לומר לה: הרבה יותר הגיוני שהגיבור ירכב על אופניים, לא ייסע במכונית. זה ממש עומד לי על קצה הלשון, אבל אז אני נזכר בנח. ובמבול. וביונה עם עלה של זית ובתיבה החומה עם הקוף המתנדנד, ומתבייש וסותם. וחבל, קצת חבל. כי זה טיפ ממש חשוב! נו, טוב. מקווה שהיא תקרא את זה כאן ותבין.

"והגדת לבנך" הוא המנוע שמניע את חג הפסח ואת כל מה שמסביבו. חגיגת העברה לדורות הבאים. המקור נוגע אמנם למורשת הלאומית וההיסטורית, אבל מפה לשם יש כאן גם את ההתייחסות האולטימטיבית לחינוך ולהעברה בין־דורית בכלל. הזדמנות טובה לתהות בדבר שאלת היסוד הזו:עד כמה עלינו לתחוב את ידינו במטרה לעזור לילדינו האהובים, ומאיזה שלב זה רק גורם נזק?

ריבונו של עולם. בחג הפסח, ובכלל, אנחנו נגיד להם את הכל, כפי שנצטווינו. ואתה, תן לנו את הכוח לעזור להם כשצריך, תן לנו את היכולת לסתום ולהיעלם כשלא צריך, ותן לנו את השכל להבחין בין זה לזה. כי אם זה יהיה תלוי רק בנו, אנחנו פשוט נעשה עבורם הכל. ממש־ממש הכל.