בסתיו 1978 נחת מישל פוקו בטהרן. הפילוסוף הצרפתי, שבנה קריירה על חשיפת מנגנוני הכוח המוסווים של המערב, הגיע כתייר אינטלקטואלי לכתוב סדרת כתבות עבור העיתונות האירופית. מה שמצא שם גרם לו לאקסטזה. הוא ראה המון צורח שרוצה לחזור לימי הביניים, ואמר: "זה מרתק, זה שבר ברציונליות המערבית".
במקום לומר "אוו מררררד, כדאי שאצא מכאן לפני שיתלו אותי על מנוף בגלל שאני הומוסקסואל", הוא חזר לצרפת וכתב שהמהפכה היא "רוחניות פוליטית".
"למצוא, אפילו במחיר חייהם, את הדבר הזה שאת האפשרות שלו שכחנו מאז הרנסנס", כתב בהתלהבות, "רוחניות פוליטית. אני כבר שומע את הצרפתים צוחקים, אבל אני יודע שהם טועים". על מנהיג התנועה כתב: "חומייני לא שם... חומייני לא אומר כלום...". פוקו ראה באייתוללה מסך ריק שאפשר להקרין עליו את הפנטזיות שלו. הוא כתב שחומייני הוא 'לא פוליטיקאי'. זה נכון, חומייני לא היה פוליטיקאי. הוא היה אייתוללה שרצה להחזיר את העולם לתקופה שבה להתחתן עם ילדה בת תשע היה רעיון טוב. אבל פוקו התלהב מחומייני כי הוא היה אנטי-מערבי. כמו תרנגולת שמתלהבת מהשוחט כי הוא התגלח בבוקר ושם אפטר שייב.
טראמפ: "יש לנו ארמדה שנעה כעת לעבר איראן" // מתוך "X"
באותם חודשים כתבה אישה איראנית מכתב ל-Le Nouvel Observateur. היא חתמה בשם בדוי, אטוסא ה'. היא הזהירה: השמאל האירופי מתפתה "לתרופה שאולי גרועה מהמחלה". היא ידעה. היא חיה שם.
פוקו ענה לה בפומבי. "התנאי הראשון לגשת לאסלאם במינימום של אינטליגנציה - הוא לא להתחיל בשנאה".
מבית קפה בפריז הוא ענה לה שהיא לוקה ב"אוריינטליזם". כי שיא האינטלקטואליות זה להרצות לקורבן על הדרך הנכונה שבה הוא אמור ליהנות מהדיכוי שלו.
בפברואר 1979 התחילו ההוצאות להורג – גם של הומוסקסואלים. החיג'אב הפך חובה. חוקי ההגנה על נשים בוטלו. "הרוחניות הפוליטית" התגלתה כמו מה שהיא היתה תמיד.
השמאל המערבי תמיד היה קוסם שכל כך מאמין באשליה שלו עד שהוא מנסר לעצמו את הרגל באמת, ואז מתלונן שהמסור לא מספיק פוסט מודרני.
ההשפעה של פוקו על האקדמיה היא כמו מחלת מין מידבקת במחלקה למדעי הרוח. הוא לימד דור שלם שאין אמת, יש רק נרטיבים של כוח. הוא סלל את הדרך ל'קווירים למען פלסטין'. זו לוגיקה של מישהו שכל כך פתוח מחשבתית ופרוגרסיבי, שהמוח שלו פשוט נפל החוצה על השטיח והוא לא שם לב.
פוקו לא היה הראשון, כמובן. הוא רק חוליה בשושלת. סארטר, הפילוסוף הגדול של החירות, הגן על מחנות הגולאג בשנות החמישים כי עמדה אנטי-קומוניסטית "תוביל למלחמה". אחרי טבח מינכן, סארטר הגן על הרוצחים. נועם חומסקי, בשנות השבעים, טען שהדיווחים על הטבח הקמבודי הם קונספירציה לשיקום האימפריאליזם האמריקאי. כשסולז׳ניצין פרסם את "ארכיפלג גולאג", המפלגה הקומוניסטית הצרפתית הכריזה שהוא "פסל את עצמו" ושהספר הוא חלק מ"מסע אנטי-סובייטי".
תמיד האשמה האמיתית היא במערב, והקורבנות האמיתיים הם רק פרופגנדה.
טהרן, ינואר 2026. 30 אלף הרוגים ביומיים. גופות בשקי פלסטיק נערמות במשרדי הרפואה המשפטית בכהריזק. המשפחות מחפשות בין השקים. לשלטון נגמרו שקי הגופות והם התחילו להשתמש במשאיות קירור במקום אמבולנסים. חמינאי ציווה "לרסק את המחאות בכל אמצעי שנדרש". הרופאים שמעזים לטפל בפצועים נעצרים. האינטרנט מנותק. זה נראה כמו 1979, אבל עם יותר יעילות.
הסיסמה ברחובות, לפני שהאינטרנט נפל: "לא עזה, לא לבנון - החיים שלי רק לאיראן".
והשמאל המערבי? הקמפוסים? ההפגנות ההמוניות בלונדון, מדריד ופריז? שמעתם משהו? 30 אלף גופות, ודממה.
אבל זה לא אבסורד. זו עקביות מושלמת. יש כאן אלגוריתם, וברגע שמבינים אותו, הכל מתיישב.
אם זה ישראל או ארה"ב, זה אימפריאליזם, וכל התנגדות להן לגיטימית, אפילו קדושה. וההפך, זה קונספירציה של ה-CIA. לכן: 12 אלף הפגנות למען עזה בארה"ב בשנה אחת ורק כמה עשרות סטודנטים איראניים מפגינים לבד, יותר נטושים משערה על ראש קירח. אם זה ישראל בעזה, אז זה "רצח עם". אם באיראן הבסיג' טובח במפגינים, אז זה בטח סוכני מוסד. אם הרוצח שונא את המערב מספיק, הם מחליקים ימינה בטינדר המוסרי שלהם וממשיכים הלאה.
"קווירים למען פלסטין" למשל, דורשת רמה של דיסוננס קוגניטיבי שאמור להיות בלתי אפשרי מבחינה ביולוגית. זה טיפשי, אבל עקבי. כך האלגוריתם עובד: אם ישראל מתנגדת, אז חמאס פרוגרסיבי.
אם נהרגת על ידי מישהו עם כאפייה ששונא את ישראל ואת אמריקה, אתה שקוף. אתה לא עוזר לאקטיביסט המערבי להרגיש נאור לגבי עצמו, אז מבחינתו אתה פשוט לא קיים. זה במקרה הטוב. או כלי בידי ישראל וארה"ב לדיכוי, ולכן מותך הגיע לך.
סטודנטים במרחב מוגן שמשחקים בפלסטלינה כי הבחירה בטראמפ גרמה להם לטראומה, מעריצים משטרים שמשתמשים בכיתות ירי בתור מחלקת משאבי אנוש.
זו לא חמלה. זו לא ענווה. זה נרקיסיזם. מי שמכריז על עצמו כרע מכל, נשאר במרכז היקום. אז זו שנאה עצמית, נרקיסיזם, נימפומניות פוליטית. וזה כבר למעלה ממאה שנה. בגלל שהפרולטריון האירופי בגד בחלום המהפכני, האינטלקטואלים נאלצו למצוא תחליף בעולם השלישי. מנוע ההיסטוריה עבר מהפרולטריון לפרא האציל.
כל איכר ויאטנמי, כל גרילירו קובני, כל מחבל פלסטיני, נמשח בשמן המהפכה.
מי היא אטוסא ה׳ של 2026? היא בטהרן, בחשכת האינטרנט, בין השקים. אולי היא כבר בשק. היא צעקה "לא עזה, לא לבנון, החיים שלי רק לאיראן". והפילוסופים של הקמפוסים הסבירו שהיא סוכנת מוסד. היא ביקשה חופש, והאינטלקטואלים של המערב לימדו אותה שהיא לא מבינה את עצמה. בדיוק כמו פוקו שלימד את אטוסא המקורית ב-1978.
הם עדיין מלמדים את אותו שיעור.
