שני דגלים, מדינה אחת: הקרב הסמלי שמתחולל באיראן

מאז תחילת המלחמה בין איראן לישראל ובצל התקיפות המשותפות של ישראל וארצות הברית, מתרחש שינוי מעניין לא רק בזירה הצבאית אלא גם בזירה הסמלית. הרשתות החברתיות מתמלאות בדגלי איראן אבל לא בדגל אחד, אלא בשני דגלים שונים לחלוטין. עבור רבים מהאיראנים, בעיקר בקרב הגולים ומתנגדי המשטר, הדגל הפך לשדה קרב נוסף על הזהות הלאומית של המדינה.

הדגל הראשון הוא הדגל ההיסטורי של איראן מתקופת השאה: שלושה פסים בצבעי ירוק, לבן ואדום ובמרכזו סמלי האריה והשמש. הסמלים האלו, שמקורם כבר במאה ה־15, שילבו בין מסורת אסטרולוגית, זיקה לממלכת פרס הקדומה ורעיונות של שלטון וכוח. בתקופת שלטון השאה הפכו האריה והשמש ללב הדגל הלאומי וסימלו בעיני רבים יציבות, גאווה לאומית וחילוניות עם ניחוח מערבי.

גם לצבעי הדגל הייתה משמעות ברורה: ירוק סימל את האסלאם אך גם טבע ושגשוג, לבן ייצג שלום ואדום סימל גבורה ואומץ. עבור רבים מהאיראנים, הדגל הזה היה ביטוי לזהות פרסית רחבה יותר, כזו ששילבה מסורת עתיקה עם שאיפה למודרניזציה.

הכול השתנה בשנת 1979. המהפכה האסלאמית, שהונהגה בידי האייתולה חומייני, הפילה את שלטונו של מוחמד רזא פהלווי והקימה את הרפובליקה האסלאמית. חומייני, שכבר בשנות ה־60 יצא נגד הרפורמות החילוניות במדינה הכוללות חיזוק מעמד האישה, מודרניזציה וקשרים עם המערב, הוביל מהפכה שלא רק החליפה משטר, אלא גם מחקה את הסמלים הישנים.

האריה והשמש הוסרו מהדגל ובמקומם הופיע סמל קליגרפי של המילה “אללה” וסביבו שולב הכיתוב “אללה אכבר” החוזר 22 פעמים, אזכור ליום פרוץ המהפכה. צבעי הדגל אמנם נשארו, אך משמעותם השתנתה, מסמלים אוניברסליים של גאווה לאומית לסמלים טעונים באידיאולוגיה דתית־משיחית.

כיום, עבור חלק גדול מהאיראנים, במיוחד בגולה, הדגל הרשמי אינו מייצג את המדינה אלא את המשטר שמדכא אותה. עבורם, החזרת סמל האריה והשמש אינה רק מחווה נוסטלגית, אלא ניסיון להשיב לעצמם זהות פרסית חילונית שנעלמה עם עליית המשטר הדתי.