"לעולם אל תפריע לאויבך כשהוא טועה" נכתב על שער גיליון אפריל של המגזין היוקרתי ה״אקונומיסט״, נשיא ארה״ב דונלד טראמפ בחזית בעוד נשיא סין שי ג׳ינפינג ניצב מאחוריו ומחייך. האמרה המיוחסת לנפוליאון אולי מצליחה לתמצת את העומד מאחורי המהלכים האסטרטגיים של האומה שהביאה לנו את "אמנות המלחמה".
רק הבוקר (שני), פורסם ברשת האמריקנית CNN לפי גורמים כי בייג'ינג רואה בפסגה הזדמנות ייחודית להבטיח מערכת יחסים ארוכת-טווח ויציבה יותר עם המתחרה הכלכלית והצבאית הגדולה ביותר שלה. שי ג'ינפינג, מנהיג סין, מגיע עם יתרונות ברורים לקראת פגישתו עם מקבילו האמריקני, דונלד טראמפ שתיערך בעוד כשבועיים.
מפגש בין שי ג'ינפינג לטראמפ | C-SPAN
סין, על פי הדיווחים, הביאה את איראן לשולחן המשא ומתן במאמצים לסיים את המלחמה - אבל מה למעצמה האסייתית יש לחפש כאן במזרח התיכון?
יובל וינרב, ראש התכנית הטכנולוגית ב-MIND Israel ומנחה הפודקאסט ״להבין את סין״, טוען כי התמונה מורכבת: ״סין רואה את האירוע הזה, כמו את כל העולם, בראש ובראשונה דרך שתי משקפות״, הוא מסביר בשיחה עם ״ישראל היום״.
״האחת היא ההיבט הכלכלי והאנרגטי, ובו היא מרגישה בטוחה. השנייה, המעניינת יותר והרבה פחות חד-משמעית, היא ההקשר של התחרות מול ארה״ב - וזה תלוי מאוד בהתפתחות המלחמה והשלכותיה ארוכות הטווח. בסופו של דבר, המזרח התיכון אינו אזור אסטרטגי עבור סין: העניין שלה שם הוא כלכלי ואנרגטי, וזה לב האירוע״.
כלכלות מבצר ונאום "מלכות יופי"
בעוד העולם ״נחנק״ אל מול חסימת הנתיב ממנו יוצאים כ-20% מאספקת האנרגיה העולמית, סין כמעט ולא הרגישה זאת - פועל יוצא של ההיערכות המאסיבית שלה בדיוק לתרחיש הזה.
אנליסטים מכנים את האסטרטגיה הסינית ״כלכלת המבצר״: בנייה שיטתית של מאגרי נפט, דגנים ומתכות נדירות, במכוון כדי לעמוד במצור כלכלי ארוך יותר מכפי שהדמוקרטיות יוכלו להחזיק.
״סין נפגעת כנראה הכי פחות מכל המדינות שמייבאות נפט מהמזרח התיכון, בעיקר משום שנערכה לזה היטב״, מסביר וינרב, ״יש לה מאגרי נפט גדולים שהיא מחזיקה בדיוק למצבים כאלה, והם גדלו משמעותית מאז המלחמה בקיץ״. הכמויות המדויקות כמובן לא חשופות לציבור, אך מנהל המידע על האנרגיה של ארה״ב (EIA) מעריך שסין מחזיקה במאגרים אסטרטגיים של כ־1.4 מיליארד חביות נפט - מהגדולים בעולם.
״לפי הערכות, אלה מספיקים לה להחליף לחלוטין את ייבוא הנפט למשך שלושה עד ארבעה חודשים, ומכיוון שהמפרץ הפרסי מהווה כמחצית מייבוא הנפט שלה, היא יכולה להחזיק בסגר על מצר הורמוז למשך לפחות חצי שנה בלי להיפגע באופן אקוטי״, אומר וינרב.
עם זאת, ההיערכות לא פותרת את הדילמה הסינית במזרח התיכון: איראן אחראית על בין 12% ל־14% מייבוא הנפט הסיני, אך מדינות המפרץ האחרות - סעודיה, עיראק ואיחוד האמירויות בראשן - מספקות ביחד כ־40% נוספים. ״סין כן רוצה לשמור על איראן ועל היחסים שלה איתה, אבל היא לא תסכים לפגוע באופן מהותי ביחסים שלה עם מדינות המפרץ האחרות״, אומר וינרב. ״זה מצב מאוד בעייתי מבחינתה - היא לא יכולה להצטייר כמי שתומכת באיראן, כי זה אומר שהיא לוקחת את הצד שלה נגד כל היתר״. מה שנותר לסין, אומר וינרב, הוא לדבר על שלום עולמי וכיבוד שכנות - מה שהוא מכנה ״נאומי מלכת יופי״.
״הסינים באים ואומרים, ׳הנה, בגלל ארה״ב היה לכם את כל הבלאגן הזה, בואו נעשה שלום וכלכלה ונפרח ביחד׳״, מסביר וינרב. ״אבל אם הפסגה של ההישגים האלה הייתה התיווך שסין עשתה בזמנו בין סעודיה לאיראן - אז ראינו מה שווים הדברים האלה. ברגע שתקפו את איראן, איראן תקפה את סעודיה, למרות שסעודיה לא תקפה אותה״.
"החתיכה האחרונה בפאזל"
איראן ודאי הייתה רוצה לראות את סין ליד שולחן המשא ומתן, כוח נגדי לארה״ב. גם וושינגטון אולי תהיה מוכנה לקבל מעורבות סינית, אם זו תשתמש במנופי הלחץ שלה על איראן כדי לקרב אותה לפשרה. אך מעורבות שכזו לא תבוא בחינם - ״סין מאוד רוצה לצייר את עצמה כמתווכת, אבל היא לא תרצה לעזור לארה״ב בלי לקבל משהו ברור בתמורה״, אומר וינרב.
בעוד כשבועיים אמורים שי וטראמפ להיפגש בבייג׳ינג, ולפי וינרב, התמורה שתעניין את סין בפסגה הזו תהיה אחת בלבד: ״האם טראמפ יביא הצהרה - קטנה אבל משמעותית מבחינת הסינים - שבה הוא יגיד שהוא מתנגד לעצמאות טיוואנית. אפילו הדבר הזה מבחינת הסינים זה הישג מאוד גדול, ועליו הם יהיו מוכנים לשלם ולהפעיל כוח דיפלומטי וכל מה שהם יכולים. אבל אני לא חושב שטראמפ בהכרח יסכים לעשות את זה - אולי הוא כן, אבל כל מי שמייעץ לו יגיד לו שלא״.
התרגיל הסיני לכיתור טיוואן | PLA
טיוואן היא אי לחופי דרום סין.
עם ניצחון הקומוניסטים בהנהגת מאו דזה-דונג על כוחות ״הרפובליקה הסינית״ בהנהגת צ׳יאנג קאי-שק ב־1949, נמלטו כוחותיו של הגנרליסימו המקורב למערב ולארה״ב אל האי - ושם שימרו את שלטונם, בעוד היבשת כולה עברה לידי המפלגה הקומוניסטית. עד שנות ה־70 החזיקה טיוואן במושב באו״ם השייך לסין, אך ב־1979 הכירה גם ארה״ב בשלטון בסין היבשתית כנציג הלגיטימי שלה. מאז תובעת בייג׳ינג בעלות על האי ורואה בו ״מחוז מורד״, ומאיימת שכל הכרזת עצמאות תיענה בפעולה צבאית.
החל מסוף שנות ה־80, התפתח באי שלטון דמוקרטי, ובעשור האחרון עלתה לשלטון המפלגה הדמוקרטית-הפרוגרסיבית (DPP), הדוגלת בנבדלות של טאיפיי מבייג׳ינג ודוחה את התביעה הסינית לריבונות.
עבור בייג׳ינג, טיוואן אינה רק שאלה טריטוריאלית - היא ליבתו של האינטרס הלאומי, ולפי הערכות המודיעין במערב הורה הנשיא שי לצבא השחרור העממי להיות מוכן לתפוס את האי בכוח עד 2027. ״מבחינת סין, טיוואן היא החתיכה האחרונה בפאזל לסיום מה שהיא קוראת לו ׳מאה שנות ההשפלה׳״, מסביר וינרב. ״זו התקופה - מהמאה ה-19 ועד סוף מלחמת האזרחים הסינית - שבה המעצמות הגלובליות כופפו את סין, השפילו אותה ולקחו ממנה חתיכות. עד שטיוואן לא תחזור, כל הרעיון של החזרת הריבונות הסינית המלאה והכבוד הסיני לא יסתיים. הרבה לפני שטיוואן התחילה לייצר שבבים, זה היה הנושא הכי חשוב מבחינת סין״.
מעבר לאתוס ההיסטורי, החשיבות של טיוואן בעשורים האחרונים גדלה לאין שיעור. האי הזה - בגודל פחות משלוש פעמים שטחה של ישראל - הוא ליבה של הכלכלה הגלובלית.
מפעלי השבבים שלו מייצרים יותר משליש משבבי המיקרו של העולם, ובלעדיהם יצרנים יאלצו להפסיק ייצור של מחשבים, מכוניות, סמארטפונים ואינספור מוצרים נוספים. בניית מרכזי הנתונים שמפעילים בינה מלאכותית - מנוע הצמיחה הכלכלית של ארה״ב - תהיה בלתי אפשרית בלי השבבים המתקדמים שמייצרת טיוואן. מפעל TSMC באריזונה מייצר שבבים בטכנולוגיית 4 ננומטר; טכנולוגיית 2 הננומטר המתקדמת ביותר קיימת רק בטיוואן.
"ניצחון שמושג בלי אף ירייה"
למרות ״המפנה הסיני״ בשנות ה־70, ארה״ב נחשבת באופן מסורתי כמי שערבה לביטחונה של טיוואן, אך נוקטת מדיניות של ״עמימות אסטרטגית״ - היא לא מבהירה במפורש האם תתערב צבאית במקרה של פלישה סינית.
לצד החשיבות הטכנולוגית, עבור וושינגטון ובעלות בריתה, מניעת השליטה הסינית בטיוואן היא חלק משמירת מאזן הכוחות באוקיינוס השקט, ונתפסת כעקרון מנחה בהבטחת הביטחון של ארה״ב מאיום מעבר לאוקיינוס השקט וכן לחופש השיט באזור הקריטי של ים סין הדרומי.
אלא מאז פרצה המלחמה ב־28 בפברואר, הפכה ערבות זו לפחות מובנת מאליה - ארה״ב ירתה במלחמה יותר מ־1,000 טילי טומהוק ועד 2,000 יירוטי הגנה אווירית מסוג ״תאד״, ״פטריוט״ ו״סטנדרד מיסייל״ - מלאי שחידושו עלול לקחת עד שש שנים, ולפי דיווחים ב״וול סטריט ג׳ורנל״ וב״אטלנטיק״, בפנטגון מעריכים שלא ניתן יהיה להוציא לפועל את תוכניות המגירה להגנה על טיוואן בטווח הקצר.
לא רק בפנטגון רואים את הסכנה - גם בבייג׳ינג. ״כל הכוחות האמריקנים, נושאי המטוסים וכולי, נמצאים במזרח התיכון, וארה״ב צמצמה משמעותית את הכוחות שלה במזרח אסיה״, אומר וינרב. ״יש פה אלמנט משמעותי של דילול הנשק האמריקני - והיכולת לבנות את המאגר הזה מחדש תלויה בחומרים קריטיים שלסין יש עליהם אחיזת חנק. בהחלט יכול להיות שהסינים אומרים: יש כאן הזדמנות״.
ובכל זאת, זה מגיע עם סיוג קל. "זה עדיין מהלך מאוד מסוכן, ולא מתאים לפלייבוק הסיני הקלאסי. לפלוש לטיוואן עכשיו צבאית - דבר ראשון, בארה״ב יש עדיין הרבה מאוד כוחות במזרח אסיה. ושנית, לכבוש את טיוואן זה סיפור מאוד-מאוד לא פשוט. זה מבצר טבעי, האי הזה. ומבחינת שי ג׳ינפינג, אם יש דבר אחד שיכול לסכן את המעמד שלו - שהוא המעמד הכי חזק שהיה למנהיג סיני מזה הרבה עשורים - זה ניסיון פלישה שייכשל. הרעיון של פלישה צבאית לטיוואן הוא מבחינתם האופציה האחרונה״.
אז מה כן? לפי וינרב, התרחיש האפשרי הוא ערמומי בהרבה: "סגר אזרחי, כמו שהיה בתקופת הקורונה. סין תגיד: טיוואן היא פרובינציה סינית, אנחנו אחראים על כל מה שנכנס או יוצא מהאי, כי מצאנו תירוץ - הבריחו סמים, התגלתה מחלה. הם תמיד יכולים לבוא עם תירוץ, או אפילו לא ישקיעו בתירוץ״.
ההשלכות של מהלך כזה יהיו דרמטיות - ״בניגוד לסין, לטיוואן אין מאגרי אנרגיה גדולים״, מסביר וינרב, ״ואם היא לא יכולה לקבל אנרגיה זה יכול להיות הרסני לכלכלה שלה מאוד-מאוד מהר.
והדבר השני - בזה סין בעצם חוסמת את הייבוא ואת הייצוא של השבבים שמפעילים את כל הכלכלה העולמית היום, והמשמעויות לכלכלה הגלובלית יהיו הרסניות״.
מה שעלול להפוך את התרחיש מתיאורטי למעשי הוא דווקא ההיסוס המערבי שנחשף בחודש האחרון במצר הורמוז - הצעות בריטניה וצרפת לפעולה ימית רב-לאומית ״הגנתית בלבד״ הותנו בכך שייצאו לפועל רק לאחר סוף מוסכם של פעולות איבה בין ארה״ב לאיראן. ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר אמר ב-BBC: ״אנחנו לא תומכים בסגר״. נשיא צרפת עמנואל מקרון פעל בקווים דומים, וגם ראש ממשלת יפן סנאה טאקאיצ׳י ונשיא דרום קוריאה היססו להצטרף - כך שכאשר הצבא האמריקני הכריז ב־13 באפריל על סגר על נמלים איראניים, כמעט כל בעלות הברית המסורתיות של וושינגטון העדיפו לעמוד מהצד.
זהו בדיוק הלקח שבייג׳ינג רושמת לעצמה. ״העולם המערבי לא ששה להתערב ולסכן את חייליו עבור מדינה שלישית שלא בשכונה שלו״, אומר וינרב, ״אבל זה הימור - בניגוד לגז ולנפט שאפשר לקנות במקומות אחרים, את השבבים של טיוואן אי אפשר לקנות בשום מקום, ובלי שבבים אי אפשר לייצר אייפונים, מרכזי דאטה לבינה מלאכותית והרבה ממה שעליו עומדת הכלכלה העולמית״.
האומה שכתבה את ״אמנות המלחמה״ מתבוננת: ״הסינים מסתכלים על כל המנופים שעומדים לרשותם ועל כל הכלים שעל הלוח, והם יודעים לשחק את המשחק עם הרבה סבלנות אסטרטגית״, אומר וינרב. ״אבל עם כל זה, סין לא ששה להיכנס לעימות צבאי משמעותי - זה מנוגד לדרך שבה הם מאמינים שצריך להתנהל. אפרופו אמנות המלחמה, סון דזה אמר שהניצחון האולטימטיבי הוא זה שמושג בלי אף ירייה. זה הכיוון שהם היו רוצים לכוון אליו״.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו