הדבר הראשון שקופץ לעין כשפוגשים ביובל קצה מחוץ לכותלי הרשת הוא כמה הוא גבוה. קצה (29) מתנשא לגובה של כ־1.90 מ', וזה בהחלט נתון מפתיע, שנסתר מעיניהם של עשרות האלפים שצופים בו במסגרת הפודקאסט שלו - או התוכנית, כפי שהוא מעדיף לקרוא לה - "פרובוקצה", הסכת הלהיט שלו בבית הפודיום. אולי זה הבייבי פייס שלו שמבלבל את כולם, אולי זה מסך הסמארטפון.
"כן, אומרים לי את זה הרבה, האינסטגרם מקטין", הוא אומר, לבוש בגדי ספורט ויושב בבית קפה לא רחוק ממתחם בזל, שם הוא גר עם נועה, הייטקיסטית, בת זוגו בשנה וחצי האחרונות, ואישה שפרסונת הרשת של קצה דווקא לא היתה הדבר שמשך אותה בו. בדיוק להפך.
"הכרנו באפליקציית היכרויות, בבאמבל, שזה ענק. הייתי חסום אצלה", הוא מגלה. "היא חסמה אותי בגלל כל התוכן הפרובוקטיבי שעשיתי, כנראה הוא לא התאים לה, אבל היא אפילו לא זכרה את זה. היא אישה מאוד פרקטית שיודעת איזה תוכן היא רוצה, ואם משהו לא מתאים לה - היא חוסמת, לא מעוניינת. ובסוף הבן אדם שהיא חסמה כי התוכן שלו בא לה רע ברשת הוא בן הזוג שלה. זה הכי קומי בעולם, ובעיניי זה סיפור אדיר".
למזלו של קצה, לא מדובר בדעת הקהל הרווחת. כי בתוך זמן קצר, "פרובוקצה" הפך להיות אחד הפודקאסטים המואזנים במדינה, עם רשימה מכובדת של אורחים שמבקשים לקחת בו חלק - למרות, ואולי בגלל, אווירת הטירוף שאופפת אותו, שהיתה חלק מהחזון של האיש שמוביל אותו.
את יובל המבולבל הוא שאל אם יש ילד שהוא שונא ו"כמה סמים במעטפה בחתונה", אלעד צפני חשף את גודל איברו המוצנע, אורחת חולת סרטן נשאלה אם אי־פעם איחלה למישהו סרטן, לאברך חיליק רוזנברג הוא הפנה את השאלה "מה הדבר שהכי נהנית להוציא עליו מהכסף שלי", ומהמועמד לראשות הממשלה נפתלי בנט ביקש שיבטל לו דוח. ככה זה - אין דבר שהוא מחוץ לתחום בפלטפורמת הפרובוקציה של קצה, קרקס בלהות משעשע, שבמסגרתו הוא יורה צרורות של שאלות ברמות שונות של חוסר טאקט לעבר המרואיינים שהכי מעניין אותו לפגוש.
וכך, בין הקמפיינים שמוצעים לו עכשיו, התסריט לסדרה שהוא כותב, המופע שהוא מאיים להעלות לבמות יום אחד וההצעה שהוא מסרב להודות או להכחיש שהגיעה אליו מאנשי "ארץ נהדרת", יובל קצה נמצא כרגע במוד זינוק בעלייה, והכל הודות לחיבה שלו לראות אנשים מתפתלים מולו. "אני אוהב לראות אנשים בחוסר נוחות", הוא מודה. לא שהיה קשה לנחש.
הוא בן שלישי למשפחה שבה ארבעה ילדים, שתי בנות ושני בנים. קצה, למקרה שתהיתם, הוא קיצור של קצנלנבוגן. כן, כמו שירה קצנלנבוגן, השחקנית (ציפורלה, "דני הוליווד" ו"השמינייה", בין היתר) ובת דודתו. אמו היא העיתונאית ואשת התקשורת ליאת תימור, שעבדה שנים ארוכות במערכות עיתונים כמו "חדשות" ו"מעריב" והנחתה תוכניות טלוויזיה שונות. אביו הוא מי שהוגדר בעבר "נסיך חיי הלילה של תל אביב", גילי קצנלנבוגן, מהשמות המרכזיים בעולמות הבילוי, המועדונים והברים של העיר, ומי שהקים מקומות מיתולוגיים כמו "אביגדור", "המסגר 60", "גת רימון" ועוד. השניים התגרשו כשקצה היה בן 3.
"באחד המסעות המפקד ניסה לתת לי מוטיבציה, והתחיל לתת לי בעיטות בתחת של 'יאללה, יאללה, זוז כבר'. ואז הוא נתן לי סטירה. ברגע הזה ראיתי שחור וזינקתי עליו. ממש הלכתי מכות עם המפקד שלי"
"אני לא יכול לדמיין אותם ביחד בכלל, הם כל כך שונים", הוא אומר. "אמא שלי היא אישה רצינית, יועצת, מנטורית, מרצה - ואבא שלי ממש כמוני, פרי ספיריט כזה". קצה הוא שילוב מדויק למדי בין השניים: חיית תקשורת שמבין את הקהל שלו ואת סוג התוכן שהוא היה רוצה לקבל - אבל עושה זאת בתנאים שלו, כשהוא זורק את ספר החוקים מהחלון.
הוא לא המראיין הקלאסי, בדיוק ההפך מזה, אבל גם בטירוף יש חוקים, וגם להיעדר הגבולות יש גבולות גזרה. הסיפור של יובל קצה הוא כזה של נון־קונפורמיסט שבכל זאת מנסה להשתלב במסגרות לאורך כל חייו - אבל לעשות זאת בדרך הייחודית שלו. זה התחיל כבר בבית הספר, שם תמיד הכל מתחיל, כשהוא היה "תלמיד מופנם, ילד שמן ששוקל כמעט 120 ק"ג", במילותיו.
"עכשיו אני גבוה. זה לא שהיו לי ציצים נופלים, אבל הייתי נוכח. בחור גדול, ממש עם הטייטל שמן. אנשים היו קוראים לי 'קציצה', אבל לא הייתי נפגע מזה. לא ראיתי בזה כאילו צוחקים עלי, הובלתי אותם לצחוק על זה בעצמי. הייתי מקובל, היה לי ביטחון עצמי. יכולתי להסתובב בלי חולצה בים, נגיד, זה לא הפריע לי. אבל נשרתי מבית הספר בכיתה י', כי לא התאים לי לשבת בכיתה וללמוד מקצועות שכופים עלי ולפצח נוסחאות במתמטיקה. רציתי להיות מוזיקאי, רציתי להיות דודו טסה, הוא האלוהים שלי במוזיקה. אני חייב לו הכל מבחינה מוזיקלית".
זינוק בעלייה
הקריירה המקצועית, שבמסגרתה הוא גם הוציא אלבום, המשיך להקליט שירים (שאפשר למצוא ברשתות החברתיות) ואפילו חימם את טסה לפני כמה שנים ב"בארבי" בתל אביב, לא הניבה פירות בהתחלה. הוא ממשיך לנגן ולשיר גם היום, בין היתר עם החבר והקולגה אבי גרייניק, וגם עובד בימים אלה על אלבום נוסף. אבל את האספירציות המוזיקליות הוא שם בצד לכמה שנים כשהגיע לגיל 18 ועמד להתגייס, בתחושה שיותר מכל אחד אחר - לו יש משהו להוכיח.
בנקודה הזו מתחיל האוריג'ין סטורי, סיפור המקור המאתגר והטרגי אפילו, שהוליד את קצה איש התוכן, הקומיקאי והפודקאסטר המצליח. זו לא בהכרח קלישאה של ליצן עצוב - יותר כמו של ילד שמן שאכל הרבה, בעיקר חרא. "אני בא ממשפחה של לוחמים אחושרמוטה. דוד שלי הוא אלוף (מיל') טל רוסו, שהיה מפקד פיקוד דרום", הוא מספר. "יש לי דוד מח"ט, דוד טייס, אח לוחם בסיירת שהוא עידן עמדי כזה. היה לי ברור שבמשפחה של לוחמים אני מתגייס להיות לוחם. אם לא הייתי קרבי, הייתי הולך ללהקה צבאית - אבל רציתי להיות לוחם. שאלתי את דוד שלי טל איפה הוא חושב שהכי נכון לי לשרת, והוא ענה לי 'נח"ל'. ובאמת התגייסתי לנח"ל כשאני שוקל באזור ה־110 ק"ג.
"אתה רואה גופות של מחבלים ואפילו לא מתעכב, הן הופכות להיות סימן דרך. אתה מוקף מחבלים שמתחבאים בשיחים, ואתה לא יודע מאיפה הם יקפצו לך. זה פחד אלוהים. פתאום אחד קופץ, זורק רימון. ואז אתה מתחיל להישחק"
הייתי גם שמן וגם מגושם, אחד החיילים הכי מגושמים שהיו בצה"ל, עם רצון להצטיין. אבל לא עשיתי את הסוויץ' מלהיות המגושם, האסטרונאוט, המפוזר, למציאות שבה אתה צריך להיות מסודר ולעמוד בזמנים".
בקיצור - מסגרת. לא הפורטה שלך.
"המסגרת שהיה לי הכי קשה איתה בעולם. החברים ליחידה אכלו ממני חרא, כי הם היו מקבלים בגללי עונשים קולקטיביים. הייתי שוכח את הנשק שלי, שם את הכומתה הפוך, לא סוגר את המגפיים. זה היה סבל, אבל רציתי להיות מצוין, לא רציתי להיות ילד מאכזב כל הזמן. כל הזמן הרגשתי שאני לא כמו האחים שלי, שהם גאונים והלך להם טוב בבית הספר".
הרגשת כבשה שחורה?
"אני לא רוצה להגיד 'כבשה שחורה', כי ההורים שלי מאוד תמכו בי, הבינו שאני טוב במוזיקה ועל זה הם שמו את הדגש. אבל עם זאת, ברור שזה מבאס שאני לא מצליח בהמון דברים, וזה מתורגם כעצלנות. אז אם לא סיימתי בית ספר, אמרתי לעצמי שבצבא אני חייב להוכיח להם ולעצמי שאני יכול לסיים מסגרת. אז הלכתי לגיבוש סיירות, אמרתי: 'לא משנה מה, ימות העולם - אני מסיים את זה'.
"אלה היו ארבעה ימים של סבל, גיבוש סיוט. עברתי שם השפלה. היה שם שלב של בריכת זחילות של 20 מטר, שאתה צריך ללכת ולחזור בה בלי הפסקה. אחרי 40 דקות נשארתי בסוף עם ארבעה אחרים שלכולם היה ברור למה הם נשארו - הם השמנים או המגושמים. היה ברור שהמפקד רוצה לשחוק אותם מנטלית ולהעיף אותם".
באמת משפיל.
"הוא העביר את שלושת האחרים, ובסוף נשארתי לבד בבריכה. החזקתי את הבכי בגרון וחשבתי לעצמי בראש: 'למה אני צריך את החרא הזה?'. בשלב מסוים המפקד בא אלי ואמר לי: 'תוותר, אתה רואה שאתה לא בכושר של האחרים, אז בשביל מה?'. עניתי בחצי בכי: 'אני אסיים את זה'. אחרי בריכה וחצי הוא נתן לי לקום. זה היה גיבוש מאוד קשה, וכשסיימתי אותו אנשים היו בהלם. רציתי להוכיח למשפחה שלי שאני יכול לסיים, וסיימתי, אבל לא עברתי. בסוף המפקד מהגיבוש אמר לי: 'חשוב לי להבהיר לך אישית שאני דווקא העברתי אותך, שני המגבשים האחרים לא'".
משם הוא המשיך לשרת כחייל קרבי "לא יוצלח", כהגדרתו. "במסע בעלייה דידיתי 50 מטר מאחורי כולם. כבר הייתי כל כך חסר אונים. גם היה לי פתיל קצר. באחד המסעות המפקד ניסה לתת לי מוטיבציה, והתחיל לתת לי בעיטות בתחת של 'יאללה, יאללה, זוז כבר'. ואז הוא נתן לי סטירה. ברגע הזה ראיתי שחור וזינקתי עליו. ממש הלכתי מכות עם המפקד שלי במסלול. תוך כדי אמרתי לו: 'אתה רק חצי שנה מעלי'. כאילו ברגע אחד נשבר כל הקנקן שצברתי בו תסכול והכל נשפך. עכשיו, תחשוב - זה המפקד שלי, אווירה של דיסטנס, ואני הולך איתו מכות. אמרתי: 'אוי לא, אני הולך לכלא'. אחר כך היתה לנו שיחת מ"פ, המפקד ואני התחבקנו ובחרנו להשאיר את הסיפור מאחור".
חי־מת
ההמשך כבר היה יותר קל. הוא השיל 30 ק"ג ממשקלו והשלים 12 שנות לימוד. במשך שנים הוא הלך למילואים, עד שבאחת הפעמים שבהן נקרא לשירות הוא קיבל קנס על איחור, רב עם הממונים עליו והחליט שלמערכת הצבאית הוא לא שב, והוציא פטור משירות מילואים. אלא שאז 7 באוקטובר קרה, והוא מייד התעקש להתנדב, כדי "להיות עם החברים שלי ולזיין את חמאס".
"7 באוקטובר היה כאפה שלא האמנתי שקרתה. שתי נשים שברחו לארגנטינה מאתרים בתוך שלושה ימים - אבל אי אפשר לטפל מיידית באלפי אנשים שנכנסים לקיבוצים שלך ומשספים גרונות?"
"ידעתי שאנחנו במלחמה קיומית", הוא אומר. "7 באוקטובר היה כאפה שלא האמנתי שקרתה. בזמן השירות שלי, אם מישהו היה רק מתקרב מרחק של 100 מטר מהגדר - היית יורה לו כדור לברך. על כל דבר קטן שקרה ליד הגדר היית מוקפץ לשם בתוך שנייה וחצי, גם בשבתות וגם בחגים. ב־7 באוקטובר נכנסו אלפי אנשים, ולא הצלחתי להבין איך קרה בכלל שבן אדם אחד הצליח להיכנס.
אמרתי לעצמי: 'זו לא מלחמה, אנחנו בשואה'. אתה בעיקר לא מבין למה אנשים לא הוקפצו באותו רגע. איך לא היו מטוסים באוויר? איך יש כל כך הרבה בלגן? שתי נשים שברחו לארגנטינה מאתרים בתוך שלושה ימים - אבל אי אפשר לטפל מיידית באלפי אנשים שנכנסים לקיבוצים ומשספים גרונות?".
איך באמת אתה מסביר את זה?
"אין לי הסבר לזה, לאף אחד אין, אבל יש פה משהו מסריח. אני לא קונספירטור, אבל אני כן חושב שהיה פה משהו שהוא על סף ה'מראה שחורה', משהו שלא קשור למציאות. בשירות שלך, אתה יודע שעל כל פיפס קטן - במאית שנייה אתה קופץ להילחם, תמיד יש כיתות כוננות. וגם אם, נניח, תפסו אותנו עם המכנסיים למטה - זה לא הגיוני שלא יהיו לך מטוסים באוויר, פשוט לא הגיוני. וזה מטורף בעיניי שכמעט שלוש שנים אחרי, אין אחד שנותן תשובות למה שהיה שם.
"אני לא חובב קונספירציות, אני לא רוצה להאמין שמישהו מכר אותנו מבפנים. קרה פה משהו בעצימות גבוהה יותר ממחדל יום כיפור, ואני חושב שלא באמת נשתקם עד שלא יספקו לנו תשובות קונקרטיות ויפסיקו לדבר אלינו כמו לכבשים מטומטמות. אני אחד מתוך מאות אלפי אנשים שיצאו להילחם. מגיע לנו לדעת, ושלא פשוט ישלחו אותנו למות".
מה שהתחיל בתחושת שליחות עצומה, הפך בשלב מסוים לתחושה הרדופה הזו שהמדינה פשוט שלחה אותם למות - או להשתגע, מה שיבוא קודם. הצורך לתרום, להגן ולהילחם לצד חבריו הפך אט־אט לחלום בלהות נטול ודאות, מטרה או תחושת זמן, שזימן עוד ועוד רגעים סוריאליסטיים איומים.
"בהתחלה אתה באופוריה, כי אתה חי במציאות שבה מה שאתה עושה חשוב וקריטי. אתה רואה גופות של מחבלים ואפילו לא מתעכב, הן הופכות להיות סימן דרך. אתה מוקף מחבלים שמתחבאים בשיחים, ואתה לא יודע מאיפה הם יקפצו לך. זה פחד אלוהים. פתאום אחד קופץ, זורק רימון. הם כמו עכברים. יש כאוס מטורף בסיטואציה.
"אתה מתחיל להישחק. באחד הימים המוצב שלנו חטף פגיעה מפצמ"ר. זו היתה זירה מאוד גרפית וקשה, כאוס מוחלט. כל אחד מנסה להיות פרקטי איפה שהוא יכול. החזקתי בידיים את עומר ביתן, חייל ששירת איתי, ולאחר מכן נודע לי שהוא נהרג באירוע הזה. ראיתי תמונה שלו אחר כך, והפנים שלו נחרטו לי בזיכרון. זו מחשבה מטמטמת: הוא חי בידיים שלי, בנשימות האחרונות שלו. אבל אתה לא צולל לזה. אחרי האירוע הזה אתה שעה וחצי בשוק, ואז חוזרים להיות פרקטיים. אומרים: 'אוקיי, חייבים לצאת מזה', ואז יוצאים מזה, חוזרים לצחוקים ולבדיחות".
קוראים לזה הדחקה. זו פשוט דחייה של הטראומה למועד לא ידוע.
"כן, התנהלות של אנשים הזויים. וצוחקים על הכל, אין 'מוקדם מדי'. הומור שחור, זו הדרך שלך להתמודד עם המציאות המטורפת הזו. ואז ממש נכנסנו לעזה, והבנתי שזה משהו שלא היה לי דבר קרוב אליו בשירות הסדיר שלי. עברנו את הגדר, ופתאום יצא ממני 'שמע ישראל'. בכנות - רעדו לי הביצים. נכנסנו לשטח של חמאס, ג'יהאד. כל הזמן רק מתווספים לך עוד ועוד הרוגים, ואתה לא רוצה להיות חלק מהסטטיסטיקה. והתנאים נוראים: אתה ישן באוהל סיירים בגשם, בחולות, בזיעה, בהיפותרמיה. ועובר עוד זמן ועוד זמן, ואתה מעשן עוד סיגריה ועוד סיגריה והולך ונשחק. מתישהו אתה מרגיש שאתה בסיר לחץ, עובר משמירה לשמירה. אתה לא ישן בלילה מחשש לחדירת מחבלים, אתה לא יודע אם אתה יכול לסמוך על הבן אדם שעושה פטרול".
"החזקתי בידיים את עומר ביתן, ששירת איתי. נודע לי שהוא נהרג באירוע הזה. הפנים שלו נחרטו לי בזיכרון. זו מחשבה מטמטמת: הוא חי בידיים שלי, בנשימות האחרונות שלו. אחרי האירוע הזה אתה שעה וחצי בשוק, ואז חוזרים להיות פרקטיים"
אתה מתאר פה מצב קיומי שנשמע כמו סצנה מ"אפוקליפסה עכשיו".
"כן, ואתה נהיה אפאתי. בשלב מסוים אתה אומר: 'לא אכפת לי עכשיו שהפטרול לא ישמור, על הזין שלי, אני רוצה לישון'. בהתחלה אתה הולך מכופף, מחשש לירי צלפים, אבל בשלב מסוים כבר לא אכפת לך ואתה מתחיל ללכת זקוף. אתה כבר לא חושב על זה. אתה שומע שריקות של קליעים באוזניים ואתה אפאתי לחלוטין. כל היום יורה סתם, רק כדי לסמן שאתה יורה, וברגע שהתרגלת לזה אתה חי־מת. אתה מחכה שהמציאות הזו תיגמר כבר, שואל מתי חוזרים - ולא נותנים לך תשובה".
רגע השבירה הגיע אחרי ששותף ליחידה העיר אותו בבעיטה. "זה היה הרגע שבו איבדתי את זה", הוא מודה. "התחלנו שם מכות רצח. כולנו חסרי סבלנות, לאף אחד כבר אין כוח. היינו על קוצים. הלכנו מכות של 'הורגים אחד את השני עכשיו', פירקנו את האוהל סביבנו, כולם היו בשוק. ושם אמרתי: 'אני מצטער, אני לא מסוגל יותר'. התחלתי לעשות מכירה פומבית של הציוד שלי: 'מי רוצה רימונים? מי רוצה נשק?'.
"אמרתי למפקדים: 'אם מחר לא מגיע בשבע בבוקר האמר שלוקח אותי מפה - אני הולך ברגל'. הלכתי הביתה לשלושה ימים ואז חזרתי. סיימתי את הסבב בסוף, אבל התפתחו אצלי תסמינים. נניח, עניין של מגע תוך כדי שינה. ניסיתי לישון עם מישהי, חיפשתי להתחיל מערכת יחסים, ואם היא היתה נוגעת בי במקרה באמצע הלילה - ישר הייתי קופץ".
הלכת לטיפול?
"לא. אני עדיין מרגיש שזה לא נכון לי. אנחנו עדיין בלחימה כרגע, ואני מאוד פרקטי. אני אומר: 'אוקיי, אני לא רוצה לשקוע, אז או שאני כותב שירים עכשיו או שאני יוצר'. כן, אני מטומטם שאני לא הולך לטיפולים, אבל אני מאמין שאלך ברגע שארגיש שלם עם זה. ברור לי שזה דבר מאוד חשוב".
מפלרטט עם ביבי
הפודקאסט, שהחל לאחר שעבד כעורך וידאו בבית הפודקאסטים "בית הפודיום", הוא התרפיה שהזדקק לה. היה לו רעיון ברור מראש, כזה שמשלב אורחים שמעניינים אותו ושאלות שאף אחד לא יעז לשאול. הראשונה שהוא הזמין לתוכנית היתה פדוית השבי התצפיתנית לירי אלבג. "היה לי ויז'ן שבתוכנית הראשונה אני מארח חטוף או חטופה", הוא מספר, "וידעתי שאני רוצה את לירי אלבג, כי ראיתי עליה את האופי המוטרף. חיפשתי את הטרללת, חיפשתי מישהו שיש לו את אותו המנגנון כמו שלי, ושהוא כמוני - בוחר לראות את הקומדיה בסיטואציה הנוראה הזאת. קומדיה זה מרפא, אנשים הולכים לסטנד־אפ כדי לשכוח. אפשר להגיד: 'כן, זה היה נורא, מחריד, מזעזע' - אבל אפשר גם לצחוק על החוויה".
היא הבינה מהר את הפורמט?
"הסברתי לה אותו ואת החזון שהיה לי לפני כן. אמרתי לה: 'אני פשוט מרגיש שאת מדויקת לזה', והיא ענתה לי מייד: 'ברור'. עם זאת, היו לי חששות. פחדתי לגעת לה בפצע ולעשות לה טריגר, לא באמת הכרתי אותה ברמה האישית. היה לי חשוב שנעשה משהו באמת חסר גבולות, ובאותו זמן לא ידעתי מה הגבולות שלה. אז באתי לאולפן לבוש בחולצה עם תמונה שלה והכיתוב 'תודה שאת פה' - הכי קרינג' - והיא התפוצצה מצחוק. היא היתה כל כך כיפית, וגם נתנה לי קונטרה מושלמת. שאלתי אותה: 'מבאס אותך שאתם כבר לא מעניינים אף אחד?', והיא ענתה לי: 'מבאס אותך שיש לך פרצוף של לסבית?'. משם היא שחררה לי את הצ'אקרה, והבנתי איך זה הולך להיראות".
"היא שאלה אם מבאס אותי שיש לי פרצוף של לסבית". בראיון עם לירי אלבג
פעולה משקמת
האורח הבא היה בנט. גם אם אנשי הקמפיין שלו זיהו הזדמנות להתחבב על צעירים - זה עדיין חתיכת הישג. "באותה תקופה הוא עוד לא עשה שום דבר שמתקרב לתוכן כזה. זה פורמט פרוע. האנשים שלו כתבו לי, והיה לי חשוב להבהיר להם: 'אני לא חלק מהקמפיין שלכם. אני לא נכנס לפוליטיקה, לא מעניין אותי מה הוא עושה. אם אתם מגיעים למגרש שלי - משחקים לפי החוקים שלי'".
"במגרש שלי משחקים לפי החוקים שלי". בנט מתראיין לפודקאסט של יובל קצה
באמת לא היתה שם שאלה פוליטית אחת, רק שאלות בסגנון "היית עושה פסטיגל כדי להיות ראש ממשלה?"
"אין. וגם כשהראיון הגיע לאזורי הפוליטיקה, עזבתי את הנושא מאוד מהר וחתכתי בגסות את הקטעים האלה בעריכה. בנט הגיע שחקן. הוא ענה לי תשובות קצרות, נתן לי את הקונטרה שלו, ועפתי על זה. הוא היה חיה רעה. מאוד הערכתי את זה שהוא הגיע לתוכנית, והוא בא מוכן".
"עברנו את הגדר, ופתאום יצא ממני 'שמע ישראל'. בכנות - רעדו לי הביצים. נכנסנו לשטח של חמאס, ג'יהאד. כל הזמן רק מתווספים לך עוד ועוד הרוגים, ואתה לא רוצה להיות חלק מהסטטיסטיקה"
האנשים של ראש הממשלה כבר ניסו ליצור איתך קשר כדי שיבוא להתארח?
"ניסיתי להביא את ביבי, הם מפלרטטים עם הרעיון. אבל בסוף הוא ראש הממשלה, יש לו דברים יותר חשובים לעשות כרגע".
מה היית שואל אותו, למשל?
"הייתי שואל: 'תמורת כמה כסף היית מוכן להסתובב עם חוטיני? אף אחד לא יודע, זה מתחת למכנסיים שלך'. או יותר טוב: 'שלום עולמי תמורת חוטיני, לוקח?'".
ועדיין, לא הכל עובר חלק. כשהוא אירח באולפן שתיים מהצעירות שנאשמו בהברחת סמים בפרשת המזוודות הוורודות, הוא הואשם בנרמול של עברייניות. "אז עכשיו אנחנו מלבינים סוחרות סמים?", נכתב באחת התגובות. "בפרק הבא: בני סלע ורוצחי ימנו זלקה", נכתב באחרת.
"ממש לא הפכתי אותן לגיבורות תרבות". קצה מראיין את המבריחות מפרשת המזוודות הוורודות
"איך בדיוק הפכתי אותן לגיבורות תרבות?", הוא אומר. "אני מביא את האנשים שמעניין אותי לנהל איתם שיחה, ואני עושה עם זה משהו שאני יודע שאנשים לא מרגישים בנוח איתו. אז לא אביא בן אדם שאנס, אבל הן לא אנסו אף אחד. ידעתי אילו תגובות אני הולך לקבל, והיה לי חשוב לעמוד מאחורי זה, אבל אני לא הסנגור שלהן".
הן לא אנסו, אבל הן עשו מעשה חמור שההשלכות שלו נגעו בחייהם של הרבה אנשים.
"הן עשו מעשה חמור, וגם אמרתי להן בפנים שהן עשו משהו מטומטם ושבמקומן הייתי מתבייש. אני אחד הסאחים, לא עשיתי סמים בחיים, אבל הרגשתי שהן מסקרנות אותי. מבחינתי אני יכול להביא לתוכנית גם ראש ארגון פשע או רוצח. הפרובוקציה היא חלק ממני. אפשר לצחוק על הכל, זה המנגנון שלי.
"אני מחליט עם מי מעניין אותי לנהל שיחה, ואם זה היה היטלר - אז הייתי מנהל שיחה עם היטלר. אני לא בא והופך את הדבר הזה ללגיטימי, לא אומר לו 'כל הכבוד'. אבל יש מלא דברים שהייתי שואל אותו. למשל: 'עכשיו, כשאנחנו מנהלים שיחה, יש לך שנאה אמיתית אלי?'. את קים ג'ונג־און הייתי שואל איזו עונה של 'משחק הדיונון' הוא הכי אוהב, מי מספר אותו וכמה אנשים הוא הרג הבוקר".
הפגשת בין פעיל הימין מרדכי דוד לאיש השמאל אמיר חצרוני, שגם לו לא חסרות התבטאויות.
"ובסוף מה אמרו לי? שהיתה שם פעולה משקמת ושחיברתי בין שמאל קיצוני וימין קיצוני. זה הסתיים בחיבוק של שניהם, והיתה בזה אמירה מאוד חזקה בעיניי. הסיטואציה הזו ששני הקיצונים התחברו היא מטורפת".
"בסוף הם התחבקו". מארח את מרדכי דוד ואמיר חצרוני
את מי הכי היה בא לך לארח?
"מאוד בא לי לארח את ביבי. גם את יונית לוי, בא לי לשבור לה את הרצינות הזאת, לגרום לה לחייך ולשאול שאלות שאף אחד לא שאל אותה. מעניין אותי לראות אותה מחוץ לאזור הנוחות שלה. גם גלעד שליט מעניין אותי, אבל הוא אדם שבחר באנונימיות. ניסיתי להזמין את רומן זדורוב לראיון, אבל אי אפשר, כי תיק הרצח של תאיר ראדה נפתח מחדש. אבל בסוף אני לא דמות של מחנך - אני בא לעשות פה פורמט של פאן, ואני לא מתנצל על הדברים האלה. גם אעשה דברים הרבה יותר קיצוניים".
