עבור אורי אפשטיין, ראש המועצה האזורית שער הנגב ויליד כפר עזה, החיים בקיבוץ למרגלות הרצועה היו התגשמות החלום הציוני. "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", הוא מתאר את ילדותו שם בשנות ה-70 וה-80.
בראיון לפודקאסט "בשביל ישראל" בהנחיית עידן טנדלר, בצל הדוח המטלטל שפרסם השבוע ארגון מועצת אוקטובר על המצב בעוטף כ-3 שנים אחרי הטבח, חוזר אפשטיין אל בוקר ה-7 באוקטובר - היום שבו החלום התנפץ לרסיסים וגדע את חייהם של חמישה מבני משפחתו.
בשעה 07:00 בבוקר, כשהבין שמשהו חריג קורה, אשתו איילת יצאה לבית הוריו כדי לסייע. "אחרי כמה דקות היא מתקשרת אליי ואומרת: 'רצחו את אימא שלך. היא מתה, יש פה מחבלים'". בדיעבד התברר כי אשתו ניצלה בנס, כשנכנסה לבית שניות ספורות אחרי שהמחבלים עברו לבית השכן.
אפשטיין נשאר בממ"ד עם בתו הצעירה עלמה בת ה-12, בעוד שאר משפחתו מפוזרת. בנו הבכור נטע נמצא בשכונת הצעירים יחד עם ארוסתו אירן, ובתו האמצעית רון נמצאת בשנת שירות בחרמון.
08:45: "אין צבא, לא שומע אף אחד"
כשברקע דיווחים על היעדרותו של גיסו, ראש מועצת שער הנגב אופיר ליבשטיין ז"ל, אפשטיין יצא החוצה. ליבשטיין, שהיה חובש, לקח נשק מהנשקייה ורץ להילחם, אך נפל בקרב. "אני והאחיין שלי, הבן הבכור של אופיר, מצאנו אותו. בהתחלה אפילו לא הבנתי שזה הוא", משחזר אפשטיין.
כקצין לשעבר ששירת 25 שנים בתפקידים מבצעיים בכירים (בהם ביחידות מיוחדות, אמ"ן ואגף המבצעים), אפשטיין הבין את גודל המחדל. "זה רבע לתשע בבוקר. אני אומר לעצמי – לא יכול להיות. אנחנו משש וחצי באירוע, תשע וחצי, ואין פה צבא. אני לא רואה אף אחד ולא שומע אף אחד".
הוא החל לשלוח הודעות לחבריו בצמרת צה"ל, בהם הרמטכ"ל הרצי הלוי (שהיה מפקדו הישיר בעבר), ופרסם את דבר מותו של ליבשטיין בניסיון נואש "לנער את האנשים".
11:30: ההודעה האחרונה מנטע
אפשטיין חזר לממ"ד והמשיך להתכתב עם בנו נטע שהיה נצור בשכונת הצעירים. "ב-11:30 אני כותב לו להישאר בממ"ד כי חיל האוויר הולך לתקוף. הוא עונה לי: 'אבא, הם פה. שברו את הדלת'. שש דקות אחר כך, ב-11:36, אירן (הארוסה של נטע) כותבת לי: 'הוא מת. התחילה פה שריפה, מה לעשות?'".
באותו רגע נורא, אפשטיין הבין שעליו לתפקד. "אני מבין עכשיו שיש לי משימה – להציל את אירן. לא יכול להציל אותה פיזית, אבל לפחות לשמור עליה עם תקווה שלא תרגיש לבד בתוך הכאוס הזה".
כל אותן שעות, ניסה אפשטיין לגונן על בתו עלמה בת ה-12, מפני המציאות המדממת. "הגוף מוחזק, אדרנלין. דוד שלי מתפרק לי בטלפון בצעקות שבר, ואני יוצא כל פעם מחוץ לממ"ד כדי לשמוע הודעות". עד שבשעות הערב, עלמה אמרה לו משפט ששבר אותו: "אבא, אתה לא צריך לצאת כל פעם מהבית. אני שומעת הכול".
"לא הצלחתי להגן עליה מהאמת", הוא מתאר בתחושת כישלון צורבת. הוא פירט באוזניה את רשימת הנרצחים, אך שם הגיע רגע מפנה מכונן: "אנחנו בנקודה הכי נמוכה, בלי תקווה. ואז אני אומר לה: 'אני לא יודע איך מתמודדים עם זה, אבל אני מבטיח לך שאנחנו נחיה חיים מלאים ושמחים. יש לי סיבה טובה לחיות - יש לי אותך, את רון ואת אימא'. בבת אחת זה נהפך לסוויץ' בראש. יש לי משימה, לא מגיע להם שנהיה חיים-מתים".
סיוט ההישרדות נמשך גם ביום ראשון. אפשטיין ובתו חולצו תחת אש. בדרך נרשם רגע שבו האמון שלו במערכת נסדק סופית: חיילים סירבו לצאת ולחלץ אם חד-הורית וילד קטן מהבית ממול. "אומרים לי: 'מי שלא יכול לבוא אלינו, אנחנו לא יכולים להביא אותו'. זה השוק הכי גדול שקיבלתי", הוא משחזר. אפשטיין יצא בעצמו תחת אש וחילץ את המשפחה השכנה.
"שבר האמון מול צה"ל הוא איום אסטרטגי"
למרות הכאב והשבר העמוק, אפשטיין תעל את האנרגיה לעשייה ציבורית והחליט להתמודד על ראשות מועצת שער הנגב. "אני לא עושה את זה בשביל מי שאיבדתי, אני עושה את זה בשביל מה שאני לא מוכן לאבד", הוא מסביר.
כראש מועצה, אפשטיין מציב מראה מדאיגה מול הנהגת המדינה והצבא, ומתריע מפני סכנה קיומית: "הצבא לא מבין את גודל משבר האמון הציבורי שקיים. הדור שהיה בשבעה באוקטובר, כמו הרצי הלוי ואבי רוזנפלד, הבינו את הצורך האמיתי בתיקון. לצערי, יש היום מפקדים בצבא שמתנהגים כאילו אנחנו אפילו לא בשישה באוקטובר. מעולם לא היינו בשבר אמון כזה גדול.
"בעיניי זה איום אסטרטגי מספר אחד - יותר מאיראן ויותר מחיזבאללה. כי כשאמון הציבור יישבר, הכל יקרוס לנו פנימה. זאת הסיבה שאנשים משלמים מיסים, שולחים ילדים לצבא, ובוחרים לחיות ליד הגבול. הממשלה והצבא פשוט לא מבינים את זה".
"אם נשקם רק את מה שהיה - נכשלנו"
למרות הביקורת הנוקבת, אפשטיין מוביל מהפכה של ממש באזור. הוא מדבר על הפיכת שער הנגב ל"מעבדה לאומית לאיך מדינת ישראל צריכה לחזור למסלול". כחלק מתפיסה זו, הוא שבר את הנתק ההיסטורי בין הקיבוצים לעיר שדרות, ורתם את ראש העיר אלון דוידי לשיתוף פעולה חסר תקדים. "אמרתי לו: לתושבי שער הנגב מאוד חשוב ששדרות תהיה חזקה. בואו נקים צוות שבונה תמונת עתיד משותפת לעשור הקרוב".
הוא מקדם "כלכלת משמעות" – תפיסה שמעודדת אנשים להישאר באזור לא רק בגלל פרנסה, אלא בגלל תחושת השליחות והערך המוסף. "אם נשקם את מה שהיה, נכשלנו", הוא פוסק. "אנחנו צריכים לבנות משהו הרבה יותר טוב. פארק הייטק, מכללה צומחת, קהילות חזקות".
את ההוכחה לניצחון הרוח הוא שואב דווקא מהנוער של כפר עזה, הקיבוץ המדמם שעוד מנסה למצוא את דרכו מחדש: "אני בודק את נתוני הגיוס. הרוב המוחלט של המתגייסים מכפר עזה ממשיך ללכת ליחידות לוחמות ולתפקידי איכות. זה נותן לי המון תקווה. אופטימיות זו לא תחושה, אופטימיות זו תוכנית עבודה. זה היכולת לכוון לעתיד שאנחנו רוצים, ולראות שאנשים הולכים איתנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו