דודו טסה העניק לקהל ערב של נדיר של מוזיקה ותחושת נורמליות

המילה "תקווה" רחוק מלהיות הראשונה שקופצת לראש כשמתבקשים לתאר את השנים האחרונות בהיסטוריה המקומית. גם האופטימיים שבישראליים יתארו בעיקר חוויות ותחושות שנעות על סקאלת הייאוש כחלק מההווי היומיומי שלהם, כשהמונח "תקווה" (האמורפי למדי בשלב זה) מתקשה להשתחל ללקסיקון מילות התואר לסיטואציה הבלתי סבירה שאנחנו חיים בה כבר לא מעט שנים.

אלו ללא ספק שנות הזוהר של המילה "מורכב" על הטיותיה השונות - מכבסת מילים פופולרית כדי לתאר מצב בלתי אפשרי. מעין חידת אי-היגיון רצופת מכשולים, הטעיות מכוונות ושלל תשובות אפשריות, שעצם ניסיון הבחירה באחת מהן יוביל במקרה הטוב לפתיחת תתי-שאלות נוספות, ובמקרה הפחות רע (ובואו נודה בזה - איכשהו התרחיש הפחות אידיאלי הוא זה שעולה בהגרלת המציאות כאן) - ליצירת מגוון שאלות חדשות. בקיצור, התקווה אמנם בת שנות אלפיים אבל גם היא לקחה כרגע הפסקה מהחיים וחושבת ברצינות על רילוקיישן.  

כן, זה מפתה לקשר בין המגה-הופעה של דודו טסה אמש (שלישי), שפתחה מחדש את אצטדיון "התקווה" ומשכה אליו 7,000 איש, עם משאלת לב שיגיעו לכאן ימים יפים יותר בקרוב. אבל האמת היא ש"מופע של פעם בשכונה", כפי שכונה על ידי מארגניו, שהיווה בעצם חזרה של טסה אל המקום בו גדל, בעיקר הזכיר, לפחות לכותב שורות אלה, תקופות אחרות, טובות יותר, מעברה של האדמה המשוגעת שעליה התקיים.

שילוב בלתי אפשרי בין שנות הקורונה, טבח 7 באוקטובר, המלחמה והחרם התרבותי על ישראל - כל אלה הובילו בתקופות מסוימות להשבתה מוחלטת של עולם התרבות, כאשר באחרות פעל התחום במתכונת חירום מצומצמת. כפי שרבים מנציגיו אומרים - הם תמיד הראשונים להיסגר והאחרונים להיפתח, וכתוצאה מכך מספר ההופעות, בטח אלה הגדולות שמתקיימות באוויר הפתוח, פחת משמעותית. בטח ביחס לעשור שקדם לו, שהיה מעין חגיגה של תרבות מקומית, שהשתלבה בבינלאומית ויצרה תחושת סינכרון עם העולם.

דודו טסה מבין לא מעט בכך, כמי שביסס את עצמו בשני העשורים האחרונים כאחד הכוחות החשובים במוזיקה הישראלית, בטח כמי שמשתף פעולה כדרך קבע עם ג'וני גרינווד, גיטריסט רדיוהד, בקונסטלציות משתנות. מבחינה זו - זה היה משחרר להיזכר, ולו רק לערב אחד, איך נראה פה קיום נורמלי, שכולל הופעות תרבות תחת שמיים, עם אורחים שונים מהאלפיון העליון של המוזיקה המקומית.

המון זמן לא הייתה כאן הופעת פארק ראויה באמת, וזו של טסה בהחלט הייתה מן הראויות שבהן, גם בתקופה בה אין לה יותר מדי תחרות בתחום. אז אולי תקווה פחות נכחה שם, כמו באופן כללי בתקופה הזו, אבל תזכורת נהדרת לכוחה של היצירה הישראלית לדורותיה, תחושת נורמליות רגעית וכל כך מתבקשת ואווירת חופש ושחרור של תחילת קיץ דווקא היו שם, וזה לא מעט לקבל.

טסה הוא שועל הופעות ותיק. הוא יודע שגם אם עברו כבר שלושה חודשים וחצי מאז יצא לעולם "אי", אלבום האולפן החדש שלו, וגם עצם כך שלא מעט מפוקדי האצטדיון הכירו היטב את מילות שיריו הטריים, לא ישנו את העובדה שרוב הזמן שעבר מאז הוקדש לדיווחי מלחמה. ועל כן, כיאה למצופה מאמן במעמדו, רוב יצירתו החדשה בוצעה בתחילת ההופעה, בשירים כמו "בית ביפו" ו"אביב בחוץ", שהתקבלו באהבה גדולה על ידי הקהל (ובמיוחד על ידי חבורת צעירים כבני 20 שקיבלו את השירים החדשים בצרחות התלהבות זהות לחלוטין לאלה של השירים הישנים).

יתר הערב הוקדש, באופן הגיוני, לקלאסיקות ושירים חשובים בקאנון של טסה, שפועל במוזיקה הישראלית כבר 25 שנה. "פריד", "יש בינינו בית" ו"איזה יום"  הם בדיוק שירים כאלה, שמסוגלים לסחוף קהל והופעה מהר וביעילות אל החלק המרכזי שבה, בטרם הגיע שלב האורחים.

הראשון שבהם היה מארק אליהו, שהצטרף אל טסה בביצוע של "לולה" ו"פידיידה", והוא עוד ישוב אלינו בשלב מאוחר יותר של הערב. טסה ימשיך משם אל שירים אהובים אחרים שלו, "כמו בסוף מתרגלים להכל"  ו-"La Trib Ani Utruch" (במקור שלו ושל ברי סחרוף, בהמשך שיר שהפך מזוהה עם סדרת הלהיט "פאודה"), לפני שעלה לבמה אחד טונה, לביצוע יפה של "קשה בכדור הארץ" ו-"היי בייב" שלו.

הרוקנ'רול של דודו טסה כמעט תמיד ספוג השפעות נוכחות של מוזיקה מזרחית שורשית וחלק גדול מהערב הוקדש למחוות לאייקונים שהביאו אותה לארץ. אחד מהם הוא הגיטריסט האגדי יהודה קיסר, דמות מפתח בשילוב בין גיטרות למוזיקה הים-תיכונית בישראל, ולראות אותו מבצע את הקלאסיקה "אלינור" כשלצידו טסה וטונה היה מראה יפהפה שלא רואים בכל יום, חיבור של אייקונים מוזיקליים שפרצו בשנים ובעשורים שונים, כל אחד מהם בתחומו.

לחיבור הבין-דורי הצטרף לקראת סוף הערב יהודה פוליקר, בעצמו פורץ דרך שהיה מהראשונים להביא את המוזיקה היוונית למיינסטרים הישראלי, לביצועים של "עיניים שלי", "הצל שלי ואני" ו-"בכפיים". השלישי מהם קצת יותר התחבר לאווירת הכפיים הכללית, בעוד השניים הראשונים הרגישו קצת פחות מתאימים לתמה החגיגית והקצבית של הערב.

פוליקר עצמו לא ממש נשמע באותה עוצמה כמו יתר המופיעים והיה ניכר שטסה מחפה עליו ווקאלית. את הערב חתם טסה עם "הלילה לא" ו-"הגולה", בטרם שב להדרן שנפתח ב"עמנואל", שיר מתוך האלבום החדש אותו כתב לבתו השלישית והחדשה בעצמה; המשיך ב"מעליות" והסתיים ב-"אני רץ".

זה לא היה ערב של שיאי ענק. יותר כמו תצוגת תכלית מרשימה של מי שללא ספק כבר נחשב לאחד מנציגי הרוק החשובים במוזיקה הישראלית. עוד לפני גיל 50, דודו טסה כבר נספר באותה שורה עם אמנים וקולגות כמו ברי סחרוף – לא מעט משום שהוא נמנה עם אלו שקלעו לטעמו של הישראלי שהתעצב כאן בעשורים האחרונים, או אפילו עיצבו אותו מחדש, כשילוב מדויק בין מזרח ומערב, מפגש בין גיטרות אמריקניות ובריטיות לכלים ולחנים עיראקיים או טורקיים (בין היתר).

באירוע שהצליח גם לחנוך במת הופעות חדשה וגם לתת כבוד לאבני היסוד של המוזיקה המקומית (ובשלבים מוקדמים יותר שלו כלל גם הופעה של רדיו בגדד ודי ג'יי סט של אקו), הבחור מהשכונה שמאוהב במלכה חזר לשכונה כמלך בעצמו והזכיר לקהל העייף, שבע המלחמות והרעב לתרבות, איך מרגיש ערב קיצי, שמח ולרגעים מרגש במדינה נורמלית. הישג נדיר, אפילו נדיר מאוד, בימים אלה.