"לא רק הזמן חשוב, אלא העוצמה של הקשר": בנות הזוג ללא טבעת נאבקות על הכרה

"החתונה של הגר ובן זוגה תוכננה ל־12 באוקטובר, אבל היא כבר לא תקרה לעולם. הגר כועסת על קצינת הנפגעים שביקשה ממנה לצאת מהחדר כשדיברה עם הוריו, בנימוק שהיא 'לא משפחה'. 'איך אני לא משפחה שלו? ואם מותו היה קורה שבוע אחד אחר כך, מה היה משתנה?'

"רעות מספרת שרגע אחרי שיצאו, היא ובן זוגה, למילואים, הוא ביקש ממנה שיחתמו על הכרה כידועים בציבור. הוריה טענו שצעד כזה 'מביא מזל רע', ועכשיו, אחרי שנהרג, רעות חושבת שאם לא היו חתומים – אולי האסון לא היה קורה".

(מתוך עמוד הפייסבוק של אפרת זהר, מתנדבת בעמותת "הותיר אחריו חבר.ה").

אלו רק שניים מסיפורי ה"אלמנות ללא טבעת", הנשים שאיבדו את אהוביהן בשדה הקרב ואין להן מעמד רשמי. מעבר לאבל העצום שלהן, הן נאבקות שיכירו בהן ובזוגיות שהיתה להן עם מי שהפכו לחללים. "משמעות ההכרה היא קודם כל רגשית", מסבירה אפרת זהר, בת זוגו של רס"ן מור־יהודה אלרז ז"ל, מ"פ מסייעת בגבעתי, שנפל ב־2002 בקרב בציר כיסופים, בגיל 25.

אפרת ומור יצאו שלוש שנים ביחד, גרו יחד בדירה בחיפה ותכננו את עתידם המשותף. "אחרי מותו נשארתי כמו הדמויות בסרטים המצוירים, שנשמטת להן האדמה מתחת לרגליים. הייתי בת 26, רגע לפני חתונה ומחשבות על ילדים. ראינו את העתיד שלנו יחד, עם כל השאיפות וכל התקוות. כשמור נהרג הייתי מפורקת. לימים הבנתי שחוויתי אותם תסמינים שחוות אלמנות 'רשמיות'". לימים גובתה תחושתה של זהר במחקר אקדמי שערך ד"ר אפרי בר־נדב, במסגרת המרכז הבינלאומי לחקר שכול, אובדן וחוסן נפשי באוניברסיטת חיפה. המחקר, שהשווה בין אלמנות עם טבעת לאלו שבלעדיה, גילה שהתחושות זהות, וכך גם עוצמתן.

"אי אפשר להסביר עד כמה משמעותי להתייחס לבני הזוג שנותרו", מסבירה זהר. "עברו 21 שנים מאז שמור נהרג, ובמשך הזמן הבנתי מה המשמעות של לתת למתאבל את המקום שלו. בת הזוג זקוקה למקום כמי שהיתה בין האנשים הקרובים ביותר לנופל. לפעמים אפילו המשפחה שלו דוחקת אותן החוצה. "אחת מהחברות שאיבדו את אהובן במלחמה הנוכחית אמרה לי לאחרונה: 'הוא יצא ב־7 באוקטובר מהמיטה שלי, ועכשיו לא נתנו לי להיות בחדר כשבאו לספר מה קרה לו. לא נתנו לי לראות את החפצים שלו, הפקיעו אותו ממני'".

"האם אצליח לאהוב שוב?"

מאחר שחברות ובנות זוג ללא נישואים אינן מוגדרות כ"בנות משפחה" של הנופל, לא מגיע אליהן צוות מקצועי לבשר להן אישית את הבשורה המרה, ולעיתים נודע להן על כך מהרדיו באוטובוס. אפרת, למשל, שמעה על נפילת מור מהוריה, שלא הוכשרו לכך מטבע הדברים. היא טוענת שגם אם מדובר בזוגיות שטרם הבשילה לכדי נישואים, בת הזוג השכולה ראויה לקבל את ההודעה בצורה רשמית, עם צוות שמוכשר לטפל במעמד כה קשה ועדין.

אפרת זהר: "חברה שאיבדה את אהובה אמרה לי: 'הוא יצא ב-7 באוקטובר מהמיטה שלי, אבל לא נתנו לי להיות בחדר כשבאו לספר מה קרה לו. לא נתנו לי לראות את חפציו, הפקיעו אותו ממני'"

אבל הבשורה המרה היא רק ההתחלה. הצורך האמיתי מתחיל אחרי האסון, כשבת הזוג זקוקה לתמיכה נפשית. לעיתים החברות של החללים מוצאות עצמן לבד מול האבל, משום שהמערכת לא מגדירה אותן אוטומטית כזכאיות לקבלת תמיכה. גם מבחינה הלכתית הן לא מחויבות בדיני אבלות, אבל רובן ככולן יושבות שבעה בבית הורי בן הזוג שאיננו. "כשהמשפחה מקבלת את חברתו של החלל, היא למעשה מתקפת את הקשר שהיה ביניהם, וזה מאפשר לה להתאבל. מצד שני, יש משפחות שממעיטות בחשיבות הקשר. אחת הבנות כתבה לי שאחרי כל כך הרבה פעמים שאמרו לה ש'הקשר לא היה רציני', היא הרגישה צורך להביט בהודעות הווטסאפ שקיבלה ממנו בשביל להיזכר".

זהר נמצאת בקשר עם נשים אלה, מתוקף תפקידה כמתנדבת בעמותת "הותיר אחריו חבר.ה". העמותה מטפלת, בחסות של משרד הביטחון, בנשים הללו בדיוק. זהר מעידה בכאב שבמלחמה האחרונה נוספו לטיפול העמותה 221 חברות וחברים חדשים. חברות רבות של חללים מתקשות להמשיך הלאה בחייהן. "בנות זוג שואלות אותי אם אני חושבת שהן יצליחו לאהוב שוב, או לשמוח שוב מכל הלב. אני עונה להן שכן, שזה אפשרי". לדברי זהר, אחת הדרכים לקבל את התמיכה שמקילה להמשיך הלאה היא ביצירת קשר בין החברות בעמותה שנמצאות בסטטוס דומה. היא עצמה יוצרת שידוכים כאלה.

רס"ל (מיל') עומר ניסים ביתן ז"ל היה משוחרר שנה מהצבא כשנקרא לשירות מילואים ב־7 באוקטובר. כעבור שבוע נהרג מפגיעת פצמ"ר בקיבוץ נירים, והוא בן 22. לפני המלחמה תכנן עומר לעבור לגור עם אהובתו בת ה־21, נועה ספיר. אחרי חצי שנה של קשר הייתה להם תמונה ברורה באשר לעתידם המשותף: להינשא, להביא לעולם שלושה ילדים ולאמץ כלב.

נועה ספיר: "כשעומר נהרג אנשים אמרו לי: 'הייתם רק חצי שנה ביחד, אז זה לא כל כך נורא'. עם הזמן הבנתי שאמנם הזמן ביחד משחק תפקיד, אבל לא רק הוא חשוב, אלא העוצמה של הקשר"

"כשראינו בטלגרם שנפל פצמ"ר בנירים, ושיש פצועים קשה, התקשרנו לעומר - והוא לא ענה", מספרת נועה בכאב. "התחלתי לספר לעצמי סיפורים שאין מצב שהוא בין הנפגעים. נסעתי למשפחה שלו והתחלנו לעבור בין בתי חולים. אחרי שעתיים הגיעה בשורת האיוב. "המשפחה של עומר קיבלה אותי בזרועות פתוחות. אמרו לי שאנחנו ביחד בזה לנצח, וככה אני באמת מרגישה. אנשים אמרו לי: 'הייתם רק חצי שנה ביחד, אז זה לא כל כך נורא'. העובדה שהיינו רק כמה חודשים יחד, ולא חמש או שבע שנים כמו בנות אחרות, גרמה לי בהתחלה להקטין את הקשר גם בעיני עצמי. עם הזמן הבנתי שאמנם נכון, הזמן של בני זוג ביחד משחק תפקיד, אבל לא רק הזמן חשוב, אלא העוצמה של הקשר".

תהליך הכרה כידועות בציבור

ישנן בנות זוג של חללים שמבקשות לעבור "תהליך הכרה", שמגדיר את הקשר בינן לבין אהובן המנוח כ"ידועים בציבור". במקרה שהן מצליחות לעשות זאת, הן זוכות לכל הזכויות הניתנות לאלמנת צה"ל. כדי לזכות במעמד זה הן נדרשות להוכיח את טיב הקשר הזוגי בדרכים שונות, להמציא עדויות לשותפות כלכלית וליחסי קרבה, לצד קווי מתאר נוספים שמעידים על זוגיות משמעותית. את הנשים המוכרות כידועות בציבור עוטף משרד הביטחון בכל מה שהן צריכות: החל מטיפול פסיכולוגי, עבור בטיפול ברכב וכלה בטיפולי שיניים.

אפרת זהר הוכרה כידועה בציבור, ולהכרה זו יש מבחינתה משמעות שהיא מעבר להיבט הכלכלי בלבד: מדובר בגושפנקה רשמית לקשר. "אין לזה תחליף. היום יש הרבה מאוד זוגות שמעדיפים לדחות את החתונה שלהם. יש כאלה שנמצאים בקשר 8-7 שנים, עברו יחד שלוש דירות והיו עסוקים בלימודים, ובאמת שאין הבדל מהותי בינם לבין זוג נשוי.

אבל יש גם מקרים גבוליים. לפעמים זה עניין מאוד סבוך מבחינה משפטית, ומישהו צריך לקבל את ההחלטה אם כן לראות בהם ידועים בציבור או לא. משרד הביטחון עושה זאת ברגישות רבה. כשכל התנאים מתמלאים – התהליך קצר"

זוהר מייעצת בעמותה לכל אחת המבקשת לעבור תהליך הכרה וגם מכינה אותן למקרה של תשובה שלילית. "אני מדגישה בפניה שתשובה כזו לא אומרת שהקשר לא היה משמעותי או שלא הייתם קרובים. מדובר בעניינים מאוד רגישים. הייתה בת זוג שאמרה לי שאם יגידו לה 'לא' - היא תצטרף אל אהובה בתוך חמש דקות. לפעמים, כשהמקרה לא מובהק, אני מציעה להמתין עם הגשת הבקשה. בשיא האבל הכוחות הנפשיים והפיזיים מאוד מדולדלים, ויש סיכוי שתשובה שלילית תמוטט את מי שנותר מאחור. אין לחץ, אפשר להמתין ולאסוף כוחות".

"הוא תמיד יהיה חלק ממני"

נועה ספיר מספרת שאחרי נפילתו של עומר חייה התערערו. "עד לאסון היה ברור לי לאן החיים שלי הולכים, ועכשיו אני צריכה לאסוף כוחות ולחשב מסלול מחדש. אני יודעת שעומר לא היה רוצה שאוותר על החלומות שלי, אז אני ממשיכה. אני רוצה שהוא יסתכל עלי מלמעלה ויהיה גאה בי. זה ייקח הרבה זמן, ותמיד הוא יהיה חלק ממני.

"מצד שני, אני לא הולכת לעבור תהליך הכרה. היינו בתחילת דרכנו הזוגית, לא היה לנו חשבון בנק משותף ולא גרנו ביחד. מבחינתי, חשובה לי התמיכה שאני מקבלת מהמשפחה שלו ומהעמותה, ויותר מזה אני לא צריכה".