כשפגשתי את ד"ר רות קבסה־אברמזון אי־שם באזור הגן הבוטני בירושלים, יכולתי להראות לה שני דיווחים באותו יום שממחישים את המצב הקטסטרופלי שהיא מתארת בספרה "המדינה אינה זמינה כעת" (בהוצאת סלע מאיר). האחד, החלטתו המאוד מפתיעה של בג"ץ לבטל את החלטת הממשלה לסגור את גלי צה"ל. השופט כשר כותב כך, והשופט שטיין כותב משהו נוסף, ובשורה התחתונה: המסר הוא שלסגור את התחנה הצבאית זה דבר קל (קלי קלות), אבל ההליך לא תקין.
כנגד החלטת בג"ץ, המסנדלת את הממשלה כהרגלה, הראיתי לד"ר קבסה־אברמזון מאמר שכתבה דמות ידועה בתנועה הקיבוצית, חבר קיבוץ ששוכן ממש על גבול לבנון, שהחיים בו כבר חזרו למסלולם וכוללים אפילו התרחבות מבורכת. אלא מה - כבר תקופה ארוכה, אולי שנתיים, הקיבוץ נמצא בתהליך אינסופי של בניית ממ"דים בדירות החברים. "יש תעוקה קשה מצרת הממ"דים, שנראה כי בנייתם לא תסתיים לעולם... יש חוסר אונים מוחלט מול החברה הבונה על שלל קבלני המשנה שלה, שבאים והולכים. נראה כי לנצח נהיה אתר בנייה", הוא כותב באחד האתרים המקוונים של הקיבוצים.
מול אתוס העשייה שאפיין את המדינה, מדינת העומק וכל הנלווה לה הצמיחו את אתוס העשייה "בדרך הנכונה". "המערכת אינה שופטת את עצמה על פי תוצאות בעולם הממשי או על פי הערך שנוצר עבור האזרח, אלא אך ורק על פי מידת הדבקות בנהלים, בתקנונים ובטפסים", כותבת ד"ר קבסה־אברמזון. האם בג"ץ בעצם מכיר במטרה של סגירת התחנה הצבאית, אך מאשים את הממשלה (שר הביטחון) שלא ניסחה את הנימוק הנכון?
בג"ץ מתחזה לגוף שפועל בהתאם להליך דמוקרטי, אך למעשה הוא מצרף את עצמו לקבוצת "שחקני הווטו" בביורוקרטיה הישראלית, הפועלת נגד הליכי הביצוע של מדיניות הממשלה. במסמך שנכתב כבר לפני לא מעט שנים, בעקבות דוח טרכטנברג (בתגובה למחאת רוטשילד ב־2011), נכתבו דברים ששיקפו את המציאות הניהולית בישראל: "בחודש מאי לפני שנה קיימנו כנס גדול בנושא הורדת נטל ביורוקרטי יחד עם ה־OECD. ניסינו לקיים מושב בסוגיה של 'שחקני הווטו' מול משרדי הביצוע... פקידים בכירים במדינותיהם ואנשי מקצוע בכירים בארגון לא הצליחו לרדת לסוף דעתנו. הסוגיה כפי שהיא קיימת אצלנו ייחודית לנו", נכתב במסמך עבודת המטה. קבסה־אברמזון כותבת כי זו הודאה ברורה של המערכת כי המצב בה כה חריג, עד שאינו מובן לבעלי תפקידים מקבילים במדינות מפותחות אחרות.
אסון מתקפת 7 באוקטובר "לא היה ברבור שחור", לפי החוקרת, אלא בעצם תוצאה של קריסה מערכתית של המנגנונים הפנימיים במדינת ישראל. "את הריקבון השקט שפשט ביסודות המבנה המפואר שלנו ראיתי במו עיניי", היא כותבת בספרה.
"להשקפתם של אנשים כמו רונן בר, יחיא סינוואר היה מנהיג עממי שרוצה שעמו יחיה טוב וישגשג, וממשלת ישראל היא גזענית ופשיסטית. היא זו שמונעת מישראל להגיע לשלום עם הגיבורים העממיים. אז למה באמת לא להכניס פועלים עזתים שיעבדו אצלנו?"
זה הספר הטוב והחשוב ביותר שיצא השנה בתחום הנון־פיקשן. הוא מסביר לא רק את כשלי הביצוע של מערכות המדינה, המורכבות מאנשים טובים המייצרים תוצאות גרועות, אלא גם את בעיות העומק החברתיות שמייצרות את הכותרות הפוליטיות בימים אלה.
אחד מהמכונים הידועים העוסקים בהכשרת "מנהיגות" משקיף מגבוה על כוס האמריקנו שקבסה־אברמזון לוגמת בניחותא. היא מספרת על מנהלי מחלקות שרואים את הצלחתם במנגנון בכך שהצליחו להכשיל מחלקה אחרת באותו מנגנון. אפרים קישון קלאסי. אבל כשזה טבח המוני, זאת בעיה בסדר גודל אחר.
"להשקפתם של אנשים כמו רונן בר, יחיא סינוואר היה מנהיג עממי, גיבור של עמו, שרוצה שעמו יחיה טוב וישגשג", היא אומרת. "אנחנו היינו הכובש. הכובש הלאומני, אולי גזעני. ממשלת ישראל היא ממשלת ימין גזענית פשיסטית. היא זו שמונעת מישראל להגיע לשלום עם הגיבורים העממיים. מה רע שתהיה להם מדינה? אז למה באמת לא להכניס פועלים עזתים שיעבדו אצלנו?
"מדובר בחוסר הבנה יסודי. כשיהודי שוכח שיש אויבים, אויבים שאינם יהודים, אתה מתחיל להפנות את האנרגיות פנימה. ואז, מי מונע שלום? המתנחלים. צריך להילחם בהם. אתה מקבל ארגון משטרתי או ביטחוני שמתחיל לעסוק באיסוף מידע על נבחרי ציבור".
מצעדי שחקני הווטו
רות קבסה־אברמזון גדלה בחצור הגלילית. היא חוותה בעצמה משבר ביטחוני דומה ב־2006, כשפרצה מלחמת לבנון 2, מלחמה שממשלת אולמרט אפילו לא הכירה בה כמלחמה, וכתוצאה מכך נערמו בעורף כשלים על גבי כשלים, כמו בתאונת רכבות. אחרי לימודיה היא החליטה לחזור לחצור, ובאותה תקופה כיהנה כמנהלת המתנ"ס וכמנהלת החמ"ל האזרחי בעיירה.
"אחי גויס בצו 8. מתברר שהימ"חים חצי ריקים", היא נזכרת. "הם נכנסים ללבנון ללא מזון. ללא מים. מסוקים מסרבים לבצע משימות של הנחתת מים לחיילים. החיילים מתייבשים בשטח (האירוע דווח ותועד גם על ידי נחום ברנע בעיתונו, היא מציינת). כשצריך לפנות אותם, המסוקים נוחתים. יחידה מגויסת ללא אספקה. אז קורה שהחיילים פרצו למכולת בחצור. ואז אני שומעת את האוגדונר האחראי לפאשלה מתראיין ברדיו, ואומר שהוא מתבייש בחייליו שעשו זאת כי נזקקו למזון ולשתייה. הוא תוקע להם סכין בגב. מי אחראי לימ"ח הריק? והוא הולך לישון כשהוא יודע שזה המצב. בשביל מה משלמים לך כסף?"
כבר ביום-יומיים הראשונים של מלחמת לבנון 2, היא ראתה איך מנהל בכיר בעיירה צפונית מקפל את משפחתו באזעקה הראשונה ובורח מהמקום. בתור דוגמה לערכים החלולים שמאפיינים הרבה בעלי תפקידים בשירות הציבורי, היא מספרת על מישהי מכפר שמריהו. ערכים חלולים הם אותם ערכים שמגולמים במושג "ממלכתיזם": שקיפות, שוויון, הליך תקין - אך נטול כל תוכן ציוני ולכן חסר תכליתיות. אשת כפר שמריהו טלפנה לחברתה רות בחצור בזמן המלחמה, ואמרה לה שיש לא מעט בתי מידות בכפר שמריהו והסביבה שעומדים ריקים. "תשלחי לי משפחות. ניתקתי את הטלפון", היא אמרה.
"בגיל 27, אחרי תואר שני בירושלים, חזרתי לחצור", היא אומרת. "החלטתי להתמודד על המכרז של ניהול המתנ"ס. לא יכולתי לישון בלילה. זה השבט שלי, אני מזרחית. קיבלתי את התפקיד. פתאום קלטתי שהעובדים עושים את עבודתם בלי שכר. בחודשים הראשונים עסקתי רק בבעיות משפטיות. ראיתי מערכת בקריסה עוד לפני המלחמה (ב־2006). עשינו שם מהפכה, אבל הייתי המומה: לא יכול להיות שהמדינה מלינה שכר. לא הבנתי איך זה יכול לקרות. ועל רקע זה הגיעה המלחמה, ואיתה קריסה רוחבית".
היא מתארת בספרה מי הם "שחקני הווטו" המשבשים את עבודת הממשלה וממררים את חיי האזרחים. אלה קודם כל היועצים המשפטיים ונגזרות בג"ץ. שנים לפני הצונאמי האנטי־חוקתי של מערכת המשפט, רק"א ראיינה מנכ"לים ומנהלים בכירים בשירות הציבורי.
"מערכת המשפט בכללה שמה את עצמה מעל הפרלמנט", אמר לרק"א מנכ"ל לשעבר שפעל בימי ממשלת אולמרט. "כנגזרת - ורק כנגזרת של זה - הייעוץ המשפטי לממשלה קיבל כוח מעל לממשלה... ראש הממשלה ושרים שרוצים להעלות נושא לדיון חייבים לקבל 'קלירנס' מהייעוץ המשפטי לממשלה. את מבינה מה זה אומר?"
באחד מפסקי דינה של דליה דורנר, היא קבעה שאם הממשלה ונציגיה לא מקיימים את "חוות דעת היועץ המשפטי ונציגיו... תוצאתה הבלתי נמנעת היא הפרה של חוקי המדינה ושל פסקי דין בימ"ש, ובסופו של דבר - פגיעה קשה בשלטון החוק".
אחרי היועמ"שים צועדים פקידי אגף התקציבים באוצר. הם חולשים על כל תוספת מיטת אשפוז. ואחריהם, בנוסח של "יש חזקים מהם אבל אין חזקים כמוהם" - "הוועדים". כן, ועד עובדי רשות שדות התעופה. המשותף לשחקני הווטו הוא שהם נולדו בתקופת המדינה בדרך.
אלא שעם קום המדינה, המדינה בדרך המשיכה להתקיים כמדינה בתוך מדינה, כשבעיני "שחקני הווטו האלה", הגופים הריבוניים שקמו לראשונה אחרי 2,000 שנה נראים כתיאטרון חובבים של המועצה האזורית המעורבבת. היום השחקנים האלה, שהאליטות הישנות שזורות בתוך הממסדים שלהם, קיבלו שחקני חיזוק שרק"א מכנה "חיפוי אווירי": תקשורת משת"פית, משרדי פרסום, יועצים אסטרטגיים שמכוונים כדי ליצור איום סופני על כל נבחר ציבור ומנהיג ציבור שחולמים לקדם סדר יום ציוני או רפורמה כלשהי.
מלחמת אתוסים
"פעם הייתי אקטיביסטית מזרחית", היא מספרת. "עסקתי בתוכניות חברתיות. אבל אף פעם לא התבלבלתי בסדר העדיפויות. הדרכתי בתוכניות של עשיית תעודת בגרות. הדרך שלי להניע את התלמידים היתה להמריד אותם. הדימוי של החניכים לגבי מי שהולך לאוניברסיטה היה של אשכנזי קירח עם משקפיים. הסברתי להם שבזה שהם מתנגדים להליכה לאוניברסיטה, הם משחקים את התפקיד שנכתב עבורם על ידי השיטה. הטלפון הזה שקיבלתי מהאישה מכפר שמריהו - זה היה הרגע שבו האקטיביזם שלי הפך מחברתי ליהודי. לשמור על המדינה".
אחרי מלחמת לבנון 2 היא הסתכלה לממשלה בעיניים מטווח קצר. ראתה את האישונים או את הלבן. השרים הגיעו לישיבת ממשלה מתוקשרת אצלה במתנ"ס. היא שמעה את אולמרט אומר לזה שעל ידו: "תרשום, תרשום". הם דיברו על סיבוב שני. "דיברתי עם שר בכיר ומוכר, ראיתי מולי מבט חלול", היא אומרת, והשאלה היא אם אלה לא אותם מבטים גם היום. בהמשך היא קלטה שבמנגנוני המדינה, כמו גם בחינוך ובמשפט, מתחולל פרויקט של "הנתקה". ניתוקה של ישראל מהיהדות.
"עם חופשי" - אבל איזה עם? "ארץ ציון וירושלים". אויס. "אנשים מקבלים ג'ובים, אבל ללא תכלית. הם עצמם לא מבינים את התכלית", היא אומרת. לפי הניתוח של רק"א, החברה הישראלית - המדינה - מצויה במלחמת אתוסים, שהיא המקור לתחושה הקשה שמלווה כל אירוע בארץ. זה לא שמאל וימין, ולא "כן ביבי" ו"לא ביבי". זה אתוס ציוני אקטיביסטי מול אתוס שבמקרה הטוב מונע מתפיסה אידיאליסטית של מדינת כל אזרחיה.
אחד המנכ"לים שראיינה אמר לה את המובן מאליו: שהכלי החשוב שיש לעובד בשירות המדינה זה מה שנמצא בין האוזניים. "כל אחד בשירות מקבל אינספור החלטות שמעצבות את החיים בארץ", אמר לה המנכ"ל. "כמו בצבא. לפעמים אלו החלטות הרות־גורל שצריכות להתקבל על ידי מפקד זוטר". אירוע מותו של בראל חדריה על הגדר כשנה לפני פרוץ המלחמה עורר אצלה זעזוע.
"חזון משותף שיניע אלפי עובדים הוא הכרחי", היא אומרת. "ואז אתה מנסה להניע את איש שירות המדינה לאותו כיוון כמו מאות ואלפי העובדים האחרים, ומתברר שאין לך הבנה מה ואיפה הצפון. בשלב מסוים, משיכת השמיכה הביצועית והאידיאולוגית לכיוונים הפוכים גורמת לכך שהיא נקרעת. זה מה שקרה ב־7 באוקטובר. היינו מרחק קצר מאיבוד המדינה. כמו שבן־גוריון אמר אחרי מלחמת העצמאות: אני לא יודע אם המלחמה הסתיימה, ואני לא יודע אם ננצח בה".
בגידת האליטות
לשירות המדינה אין היום "אתוס" כתוב או "קוד אתי" - ישנו רק מסמך התקש"יר. רק"א השתתפה בניסיון לנסח אתוס כזה. כדי להתיישר על קו הבסיס הפשוט והמוסכם ביותר, הרעיון היה לפתוח במשפט: "שירות המדינה בישראל משרת את מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית". זה עובדתי ופשוט כמו להגיד "היום יום שישי". היא ושותפיה הראו טיוטה כלשהי לבכיר מאוד בשירות המדינה, ותגובתו המיידית היתה שאזכור הביטוי "מדינת ישראל" אינו קביל, ועלול להעליב חלק מסוים מעובדי שירות המדינה. "בכוונה הכנסתי את זה, כי הייתי ערה לכך שבין עובדי שירות המדינה יש רבים שמתנגדים לשימוש בביטוי 'מדינת ישראל'. בשבילם יש רק 'החברה הישראלית'", היא אומרת.
בפגישה עם מנהל בכיר אחר, התברר שאת הביטוי "ייהוד הגליל" אפשר להגיד היום רק בחדרי חדרים סגורים הרמטית, וגם אז בלחישה. זאת, כשאפילו חברת החשמל נתונה ללחצי פרוטקשן, כדי שמתקניה בצפון לא יחובלו. כשהיא למדה במכון מסוים והזכירה "ערכים יהודיים", היא ספגה מכל התלמידים התנפלות שגבלה בלינץ'. בין אנשי הסגל היה פרופסור אחד ידוע בעל שם בינלאומי, והוא היה היחיד שהגן עליה ונתן לה גיבוי.
"זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי שהערכים האלה הם לא בגדר המובן מאליו עבור האליטה הישראלית", היא אומרת. היא ראתה את זה בכל מוקדי הלימוד להכשרת "מנהיגות" ובעלי תפקידים בשירות המדינה. היא קוראת לזה "בגידת האליטות". היא אומרת שהאליטה היא שכבה מנהיגותית שעל פיה יישק דבר בישראל, והיא מונה כאלף איש. הם הגיעו למעמדם באמצעות כך ששאבו ומצצו מכל טוב הארץ, אך אינם חדורים בתחושה שלאחר שמשאבי המדינה מינפו אותם למעמדם הרם, הם מחויבים להחזיר משהו לעם הזה ולארץ. למעשה, העם הוא יצור אמורפי שהם בזים לו.
"האליטה רואה את היהדות כבעיה. כל פוליטיקאי חובט בשבת. חילופי האליטות הם תהליך מסוכן, אבל אין ברירה", אומרת קבסה־אברמזון, שהתמודדה לאחרונה בבחירות הפנימיות בליכוד למשבצת "אישה חדשה". "זאת אליטה של אוסלו. של ההתנתקות. סינוואר. זה לא שמאל. מלחמת האתוסים גורמת לזה שאתה מתיישר עם קבוצה אחת. הקבוצה שאומרת שהממשלה מסוכנת, ושיותר חשוב להגן מפניה מאשר מפני האויב הפחות מסוכן. כתוצאה, המנגנונים לא מתפקדים. אבדה היכולת להסתכל על העולם מאותה נקודת מבט".
היא השתתפה במפגשים שנועדו להשגת פשרה מועילה בסעיפי הרפורמה, והיו הסכמות. "אבל הצד השני, של המחאה, רצה לדחוף את התהליך לנקודת הכרעה. הם הילכו אימים על הפוליטיקאים שלא יגיעו לפשרה".
הממלכתיות הופכת לסיסמה ריקה כשהיא מסתירה מאחוריה את ניקוי ערכי הפעולה של המדינה ומשרתיה מיהדות. אז מוטב לדבר על ממלכתיזם. מי שלא רוצה לדבר על כיוון אמיתי ותכלית - מדבר על "תיקון".
שיטת משפטי השדה
אבל מעבר לכל הביקורת על היווצרות שחקני הווטו ומלחמת האתוסים השוחקת את המערכת מבפנים, קיימת התופעה של "חיפוי אווירי", כפי שרק"א קוראת לזה. זו התקשורת, והשימוש שבעלי אינטרסים כלכליים, ובייחוד בעלי הון כבדים, עושים במידע תקשורתי כדי להבהיר לפקידים בכירים, למנכ"לים ולשחקנים חשובים בשירות הציבורי כי "הרפורמה" שהם מתכוונים לעשות - בכל תחום שיעלה על הדעת: בשוק הסלולר, האנרגיה או האספסת, או אפילו במערכת המשפט - תהפוך בשבילם להתאבדות. ד"ר יובל שטייניץ כתב על האיומים שהוא ופרופ' איתן ששינסקי ספגו בתקופה שבה הוחלט על מתווה הגז.
"אין זה סוד כי הריכוזיות בשוק התקשורת הישראלי היא מן הגבוהות בעולם", כותבת רק"א. "גופי תקשורת מרכזיים - ערוצי טלוויזיה, אתרי אינטרנט ועיתונים - מצויים בבעלות ישירה או עקיפה של קבוצות עסקיות המחזיקות באינטרסים כלכליים בתחומי הרגולציה, האנרגיה, הבנקאות או התשתיות".
"התקשורת חדלה לשמש 'כלב שמירה' של הציבור, והופכת ל'כלב תקיפה' המגן על האינטרסים הכלכליים של בעליה ושל מקורביהם", קובעת רק"א. היא מביאה דוגמה שיש לה הרבה מקבילות אקטואליות, אך היא לקוחה מלפני כעשור. כדי לפגוע בראש הממשלה, התקשורת מתגייסת מטעם גורמים שונים כדי לנגח את המינויים שראש הממשלה מבצע. כך סוכלו לא פחות משלושה מועמדים לתפקיד נגיד בנק ישראל. הם הסירו את מועמדותם בעקבות "משפטי שדה" שנוהלו נגדם בעיתונות הישראלית.
שיטת משפטי השדה, כמובן, מרתיעה את האנשים האיכותיים ביותר מלהיכנס בשערי השירות הציבורי, ובוודאי הפוליטיקה. הדמוקרטיה עצמה מסוכלת כש"הפוליטיקה" הופכת למילת גנאי, וכל הליך דמוקרטי המוביל להחלטות מסוימות מוכתם כ"פוליטי", בשעה שהשחקנים הלא־דמוקרטיים במערכת משתמשים בכוחם כדי להשחית, דהיינו - לסכל את המנגנון הדמוקרטי. יצחק עמית וגלי בהרב־מיארה, או כל אחד משופטי ביהמ"ש העליון, מחליטים בצורה שרירותית. השופט והיועצת כבר לא מתרגשים מהעובדה שאמון הציבור בהם ירד לאפס. בג"ץ ממשיך להנפיק פסיקות, בידיעה שהציבור והמוסדות הנבחרים ימשיכו לציית לו כפי שהם מצייתים לסדרן בכנסת.
אבל אין טעם להעמיד פנים: אותה מערכת משפט הופכת למכשיר כוח עירום. מכשיר כוח שמקבל חיפוי אווירי מכלי התקשורת האיכותיים ביותר והנחשבים ביותר ומהעיתונאים המוערכים ביותר, בליווי האקדמיה.
הדמוקרטיה עצמה מסוכלת כש"הפוליטיקה" הופכת למילת גנאי, וכל הליך דמוקרטי המוביל להחלטות מסוימות מוכתם כ"פוליטי", בשעה שהשחקנים הלא־דמוקרטיים במערכת משתמשים בכוחם כדי להשחית, דהיינו - לסכל את המנגנון הדמוקרטי
בראיון שהתפרסם איתו לאחרונה, פרופ' סטיבן קוטקין, גדול הביוגרפים של סטלין, הסביר למה המרקסיזם כל כך מושך את הצעירים ואת האינטלקטואלים. זה מעניק להם תחושת כוח ועליונות. הוא מסביר שהסוציאל־דמוקרטים משלימים עם הקפיטליזם ושואפים לתיקונו תוך קבלת הפרלמנט הבורגני. מנגד, הקומוניסטים מעמידים את הדיקטטורה של הפרולטריון. מה שיש בישראל זה גם סוג של דיקטטורה, ואפשר לטעון שזו הדיקטטורה של "המומחים". גלי בהרב־מיארה ויצחק עמית הם המכשיר השלטוני של הדיקטטורה הזאת.
