בקיץ הזה תלבשי כחול-לבן: העולים החדשים שנקלטים בסטייל

"לא יכולתי לבלוט עם שרשרת מגן דוד"

מרים נהון (26), עלתה מגיברלטר, 4 חודשים בארץ

בגיל 14 הגיעה מרים נהון עם משפחתה מקנדה לגיברלטר, טריטוריה בריטית הסמוכה לספרד, שבה חיים רבים מקרובי משפחתה.

"בגיברלטר מדברים אנגלית וספרדית", היא מסבירה בעברית. "אין הרבה מה לעשות שם, זה מקום קטן, והחל מגיל 18 הרבה צעירים עוברים ללונדון כי אין בעיה עם ויזה בריטית. כך עשיתי גם אני כשהגעתי לגיל 21".

בלונדון פרחה בתחילה, אבל לדבריה, אחרי 7 באוקטובר הכל השתנה. "התחיל להיות לי קשה. יש לי שרשרת עם מגן דוד, ופתאום לא הייתי יכולה לבלוט עם זה, לצאת לבלות. במרחק שתי דקות מהבית שלי, במסעדה, אנשים צעקו 'פרי פלסטיין'. זה היה מאוד לא נעים. התחלתי להרגיש לא רצויה, לא אהובה, והחיים שם כבר לא היו אותו הדבר. בשום מקום בעולם לא צריך לפחד להיות יהודי".

לישראל היא הגיעה כדי להשתתף בחתונה של חברה, ולדבריה נכבשה מייד. "ראיתי כאן דגלי ישראל ברחוב וברכבת, והרגשתי שזה הבית שלי, המקום שבו ארצה לחיות".

כשהחלה להתעניין בתהליך העלייה, התוודעה לפעילות ארגון "מסע". "עשיתי את התוכנית שלהם, ולפני פחות משנתיים הגעתי לישראל לעשרה חודשים. לימדתי אנגלית בתיכון בירושלים. אחר כך חזרתי לתקופה קצרה ללונדון, ולפני ארבעה חודשים עליתי סופית ורשמית. היום אני לומדת עברית באולפן ומאוד מרוצה כאן".

לדברי מרים, הטילים, המקלטים וסיר הלחץ במדינה לא מרתיעים אותה. "אני ממש אוהבת את הארץ, ולא מפחדת. במרכז הקליטה שלי בירושלים, אולפן עציון של הסוכנות היהודית, יש מקלט גדול. בשלב מסוים היה לי גם קשר רומנטי עם גבר ישראלי, אבל אנחנו כבר לא ביחד. אני לא מודאגת. זה המקום עם כל היהודים, ואני אופטימית מאוד".

המעצבת מעיין מילס (קריאייטיב דירקטור paper ל"סטורי"): "עיצוב ישראלי הוא יכולת לקחת את הפשוט, הזמין, הבלתי מתאמץ שמאפיין את הלך הרוח המקומי, ולהביא אותו באופן אסתטי לידי ביטוי בחומר. במקרה שלי, באופנה, לספר את הסיפור המקומי ולראות בו מקור השראה, להאמין שיש משהו בתרבות שלנו הפונקציונלית והבלתי פורמלית שיכול להביא בשורה לעולם - גם בלבוש. פייפר הוא מותג כזה. כחלק מ'סטורי' בית של מותגים בינלאומיים, הוא מדבר בשפה אופנתית, קוסמית ועכשווית, אבל מספר סיפור של נשיות ישראלית על כל המורכבות שלה".

"בנתב"ג זכיתי לחבק את אבא לראשונה בחיי"

סמואל סטטאו (32), עלה מאתיופיה, שנה בארץ

לפני שנה בדיוק, אחרי כמיהה שארכה שלושה עשורים, זכה סמואל סטטאו לקבל חיבוק ראשון מאביו, שאותו לא פגש מעולם פנים אל פנים.

"אבא שלי עלה לישראל כשהייתי בבטן של אמי, אחרי שנפרדו. החלום הגדול שלי היה להתאחד איתו מתישהו. כל השנים דיברנו רק בטלפון או בווידאו, וכילד חסרה לי הדמות האבהית מאוד. מסיבות אישיות, אבא שלי לא יכול היה לטוס לבקר אותי באתיופיה, אבל הוא תמך בי כל הזמן, שמר על קשר ונטע בי את התקווה שניפגש.

המפגש הראשון בשדה התעופה, עם נחיתתו של סמואל בישראל, היה מרגש עד דמעות. "אבא חיכה לי לבוש בחליפה, ובפעם הראשונה התחבקנו וסגרנו סוף־סוף מעגל. נישקתי לו את הברכיים כאות כבוד, כנהוג בתרבות האתיופית, והוא פרש ידיים לצדדים, הרים ראש למעלה ואמר 'טמסגן' - תודה לאל".

סמואל, שנולד בגונדר, מתאר מציאות הישרדותית מורכבת באתיופיה. אמו, שגידלה אותו בגפה, הכניסה לחייה גבר חדש, אב לילדה בשם סאלם - שסמואל התייחס אליה כאחות לכל דבר.

"החיים שם היו מאוד מאתגרים. סיימתי 12 שנות לימודים עם תעודת הנדסאי, ותמיד עבדתי קשה לפרנס ולעזור גם לסאלם, שצעירה ממני בעשור. כשהייתי בן 16 אמי נפטרה, והמשכתי לחלום על איחוד עם אבא בישראל. מכל מיני סיבות תהליך העלייה שלי היה מאוד ארוך ומורכב, אבל אני מאושר שהצלחתי".

סאלם עלתה שנה לפני סמואל, וגם איתה הוא התאחד בארץ. כך גם עם אחיו למחצה, שנולדו לאביו בארץ. כעת הוא שוהה במרכז הקליטה ברנע של הסוכנות היהודית באשקלון.

"אני מרגיש שנולדתי כאן מחדש", הוא מסביר בסיוע מתורגמנית. "אני לומד עברית באולפן ועובד במפעל טקסטיל. הקושי שלי עם השפה לא קל, אבל אני אתגבר עליו ומאוד אשמח להקים כאן משפחה משלי".

המלחמה והמצב הביטחוני בישראל לא גרמו לו להתחרט על החלטתו לעלות. "להפך, זה רק מדרבן אותי לתרום למדינה. אני מנסה לברר כל הזמן אם אני יכול להתגייס לצבא ולהילחם. זה יעשה אותי מאושר". ואז סמואל מתרכז ומסכם בעברית: "פה אני מרגיש טוב, אני שמח שעליתי".

המעצבים ענת משולם ודור חן (Holyland Civilians): "עיצוב ישראלי בעינינו נולד מתוך חיבור בין עולמות וניגודים, בין קודש וחול, ישן וחדש, מזרח ומערב. הוא לא מושלם או סטרילי, אלא חי, ישיר ומגיב למציאות. עבורנו עיצוב מקומי טוב לא רק נראה יפה, אלא מספר משהו על החיים כאן, על המקום, על האנשים ועל תחושה של בית".

"מרגישה בית עם האנשים, האנרגיה והים של תל אביב"

דיירה רודריגס ברן (60), עלתה מפנמה, 4 חודשים בארץ

דיירה רודריגס ברן אוהבת מאוד לחתור בגלשן סאפ, בעיקר בחוף הים התל־אביבי. "עשר שנים גלשתי בפנמה, זכיתי במדליות, הוסמכתי כמדריכה, אפילו פתחתי אקדמיה לספורט ימי ולחתירה שם. הבנתי שזה ייעוד אמיתי בשבילי ללמד את הספורט המלהיב הזה - במיוחד נשים בנות יותר מ־50. ראיתי איך רבות גילו בזכותו יכולות שהן לא דמיינו שיש להן, ונשארו פעילות, עצמאיות, חזקות ומלאות הכרת תודה".

דיירה עלתה לפני ארבעה חודשים והתאחדה כאן עם שניים מילדיה, שעלו כבר לפני 18 שנים. סיפורה מעט יוצא דופן: עולה לא צעירה, אם לשלושה וסבתא גאה לשלושה נכדים, שמתארת את עצמה "ציונית בלב ובנשמה".

"נולדתי בפנמה, ושם חייתי עם בעלי, שמואל ברן, וילדינו דניאל (36), נתן (35) ורחל (22). התפרנסתי כאדריכלית והשתייכתי ל'קול שארית ישראל', הקהילה היהודית הוותיקה ביותר במדינה. השתתפנו באופן פעיל בעשייה החברתית שם. רבים מיהודי פנמה, מדינה שבה מארג התרבויות שלו מאוד, הם בעלי עסקים שהגיעו להצלחות מסחריות גדולות. האנטישמיות שם נדירה, אבל אחרי 7 באוקטובר והמלחמה בעזה נרשמה עלייה קטנה בתגובות האנטישמיות ברשתות החברתיות.

"בפנמה ניהלתי במשך 27 שנים חברה לפיתוח פרויקטים רבים של עיצוב, בנייה ושיפוץ בתים פרטיים, בתי מלון, בנקים ומגדלי מגורים. בשנת 2000 הקמתי, יחד עם בעלי, שהיה מהנדס אגרונום, ועוד משפחות מהקהילה, את בי"ס 'יצחק רבין' בפנמה, מוסד חינוכי יהודי בעל חזון פלורליסטי, פתוח ומשולב, שפתח את שעריו גם לתלמידים לא יהודים".

לפני חמש שנים התאלמנה, לאחר שבעלה נפטר במפתיע. "זאת היתה אחת התקופות הקשות בחיי, נקודת מפנה. הבנתי שהבית שלי נמצא במקום שבו נמצאים גם ילדיי. נדרשו לי עוד כמה שנים ללוות את גדילת בתי הצעירה, שחיה עדיין בפנמה, אבל ידעתי שאני רוצה להגיע לישראל לא רק לביקורים, אלא לחיים. להרגיש בית עם האנשים, האנרגיה, הים של תל אביב, הכל".

בחודשים האחרונים לומדת דיירה עברית באולפן במרכז הקליטה של הסוכנות היהודית בכרמיאל. "בזמן המלחמה רבים מחבריי שאלו אותי אם אני לא מפחדת, ואם אני שוקלת לחזור לפנמה. אמרתי להם: 'אדם לא נוטש את ביתו'. להשאיר מאחוריי חברויות רבות, חלק ממשפחתי וחיים שלמים לא היה דבר קל, אבל אני אופטימית כאן. אני רוצה לתרום מניסיוני המקצועי, להמשיך ללמד חתירה, לחזור להתחרות ולהתחבר לאנשים שחולקים את הרצון לחיות חיים פעילים ומלאים".

המעצבת טובל'ה: "אנחנו מאוד אוהבות את המקום שאנחנו חיות בו, את ישראל, רואים את זה בעיצוב שלנו. לישראל יש מזג אוויר מיוחד, אז זה משהו שאנחנו חושבות עליו, הבדים נושמים וקלים - המדינה קשה, אז צריך להקליל. כיסים, לדוגמה, גם בשמלות ערב, זה משהו שמאוד מאפיין אותנו, מאוד ישראלי, יש בזה נונשלנטיות מאוד ישראלית. העיצוב הכי ישראלי - אבל החלומות באירופה, עם קצת גלאם וקצת סטייל של חו"ל".

"אמא יודעת שאני אשאר למרות האזעקות"

בת שבע גורדון (26), עלתה מאוסטרליה, 4 חודשים בארץ

בת שבע גורדון, עובדת סוציאלית, חלמה לעלות לישראל כדי "לטפל כאן באנשים". דבר לא חסר לה, היא אומרת, כשחיה באוסטרליה. "היו לי חיים מאוד טובים במלבורן. חינוך טוב, משפחה, חמישה אחים. ועדיין, רציתי לחיות בישראל. אני ציונית אמיתית, משוגעת", היא צוחקת.

לארץ הגיעה לפני ארבעה חודשים. "אני מרגישה שחשוב להיות כאן. אני מטפלת עכשיו בישראלים שמתמודדים עם מצבים פסיכיאטריים כרוניים, מסייעת להם בתפקוד היומיומי ובניהול חיים עצמאיים".

בהתחלה היה לה קשה כאן. "הביורוקרטיה, השפה, החיים בריחוק מהמשפחה, זה לא מצב פשוט. אבל אני לא מפחדת, למרות המלחמה והאזעקות והעובדה שהייתי במקלט. לטובת העבודה הרגשתי שאני חייבת ללמוד עברית, ואני עושה את זה באולפן עציון במרכז הקליטה של הסוכנות בירושלים. יש לי חברים נפלאים שלומדים איתי, ואנחנו מאוד מחוברים. הם כמו משפחה עבורי.

"האנשים בישראל מאוד מיוחדים. גם מזג האוויר כאן טוב רוב הזמן, ואני אוהבת לטייל בארץ. בני המשפחה שלי יודעים שאני מאוד נחושה ורוצה לבנות את חיי בארץ. להם טוב שם, ולי טוב כאן. אמא שלי יודעת שאני נשארת כאן, גם עם מלחמות ואזעקות".

המעצבת רותם אסיאס (NOON): "בשבילי להיות מעצבת ישראלית זה לבחור בכל יום מחדש ליצור מתוך החיים עצמם. זה לדעת לבחור דרך ברורה גם בתוך חוסר ודאות ולהמשיך באלתור, ברגישות, באנושיות ובהרבה תנועה. בעיניי, כדי להיות מעצב כאן צריך להיות אופטימיסט כבחירה מודעת, להמשיך לדמיין, ליצור ולרגש אנשים בתוך המורכבות".

"אתגבר על מחסום העברית, ואני רוצה להתגייס לצבא"

הנרי גרפינקל (26), עלה מקנדה, חודשיים בארץ

אחרי 7 באוקטובר, אומר הנרי גרפינקל, הורגשה בטורונטו עלייה משמעותית במספר גילויי האנטישמיות וברמת האנטי־ציונות, לא רק בתחומי השכונה שבה התגורר, אלא ברחבי העיר הקנדית כולה.

"בכמה מבתי הכנסת, גם בשכונה שלי, נופצו חלונות פעמים רבות ורוססו כתובות גרפיטי, ובמקביל התקיימו הפגנות אנטי־ישראליות שכוונו במיוחד לאזורים יהודיים בעיר. הרגשתי את המתח הזה מדי יום כשנסעתי לעבודה במרכז העיר ונאלצתי להיתקל בהפגנות".

לפני חודשיים הגיע לישראל, והוא אחד העולים החדשים ב-יותר שנחתו כאן. לדבריו, הרצון לעלות ארצה גבר אצלו בזכות הפעילות של פרויקט "תגלית" ושל ארגון "מסע" מטעם הסוכנות היהודית.

"הצטרפתי ל'תגלית' לפני שנתיים. יחד עם קבוצת חברים רציתי להביע תמיכה בישראל בזמן מלחמת חרבות ברזל, ורצינו לבלות כאן את החופשה שלנו. במהלך הטיול גיליתי שארגון 'מסע' והממשלה מציעים לצעירים מהקהילות היהודיות להגיע לתוכניות התמחות בישראל, ומייד ידעתי שזה משהו שמאוד ארצה לעשות".

מסעו בארץ ארך שמונה חודשים, ובמהלכו התאהב בחיים כאן. "ידעתי שזה המקום שבו אני רוצה להכות שורשים. היכולת של 'מסע' לחבר צעירים יהודים מכל העולם היתה חלק מההשראה להחלטה שלי, ושל יתר חבריי, לעלות. בסוף המסע חוויתי את המלחמה הראשונה עם איראן, אבל זה לא שינה לי את התוכניות. הרגשתי שכאן ביתי, וגם המלחמה הנוכחית מול איראן לא הרתיעה אותי מלעלות".

בישראל גילה הנרי יותר קרובי משפחה מאשר שיער בתחילה, דבר שמסייע לו מאוד בקליטתו. "אני מרגיש בר מזל. אני גר במרכז הקליטה של הסוכנות היהודית ברעננה, מכיר חברים חדשים, ואף שלא נהניתי להתעורר בלילה מאזעקות בחודש הראשון שלי כאן, לא שקלתי לרגע לעזוב.

"עכשיו אני לומד עברית באולפן, נחשב עדיין תלמיד כיתה א', אבל אני משוכנע שאתגבר על המחסום. הייתי רוצה מאוד לשרת בצה"ל, ואני מצפה להשתמש בתואר שלי במדעי המדינה בכל קריירה או עבודה שבהן אמצא את עצמי".

המעצבת יעל שנברגר (אתא): "באתא עושים בגדים לחיים, חפים מהסחות דעת, מאפשרים דעת, ונותנים את הדעת על העושים והלובשים אותם. בגדים שהזמן מועיל להם, ושייחודם הוא הלובש אותם. יופייה של העיר ואנשיה, והנרקם ביניהם, הם ליבה של אתא".

"רוצה ללמד כאן ילדים היסטוריה של ישראל"

אסתר מלקין (27), עלתה מצרפת, 4 חודשים בארץ

אסתר מלקין היתה בת 13 כשאירע הפיגוע הרצחני בכניסה לבית הספר היהודי, שבו למדה בטולוז שבצרפת. בתקרית המזעזעת נרצחו מורה, שניים מילדיו ותלמידה נוספת.

"זה היה מפחיד, שיא הטרור שחוויתי נגד יהודים", היא נזכרת. "תמיד הרגשתי שקשה לי בצרפת ושהאנטישמיות שם חזקה, אז החלטתי שישראל היא המקום שלי, שפה אני רוצה לחיות".

לפני ארבעה חודשים עלתה לארץ. אסתר מודה שכעולה חדשה לא תמיד פשוט כאן, "אבל בישראל אף אחד לא שואל אותי מי אני. פה אני מרגישה טוב. חלמתי מגיל קטן מאוד לעלות, ואני שמחה שהצלחתי להגשים את זה".

אסתר לימדה והדריכה בארץ במסגרת פרויקט "תגלית", וכעת היא לומדת עברית באולפן עציון במרכז קליטה של הסוכנות היהודית בירושלים. השיחה איתה מתנהלת בתמהיל של עברית, אנגלית וצרפתית.

"אני מאוד אוהבת את ההיסטוריה של ישראל, רוצה להעביר אותה לילדים. לספר להם על הארץ היפה הזאת, לטייל איתם, כמו שעשיתי בעצמי ב'תגלית'. המלחמה בישראל ממש לא מפחידה אותי. כשהוריי דיברו איתי, אמרתי לאבא שלי שאם נגזר עלי למות, אני רוצה את זה כאן, בישראל. אבל זה לא יקרה, כי יש לנו צה"ל ויש כיפת ברזל. בצרפת קשה להבין את זה, כשרואים את המלחמה מרחוק".

אהבה כבר מצאת פה?

"עדיין לא. אבל אם יש מישהו נחמד להכיר לי, אני אשמח".

המעצב רונן חן: עיצוב ישראלי בעיניי הוא מינימליזם שלא נולד מתיאוריה, אלא מתוך צורך אמיתי, בשקט. שקט ויזואלי, שקט בגוף, שקט במקום הסוער שבו אנחנו חיים. יש משהו באור ובאוויר של המקום הזה, שמשפיע על הצבע, על הגזרה, על הבחירה בבד. כשאני עובד על קולקציה חדשה, אני לא חושב 'מה זה להיות ישראלי'. אני שואל את עצמי מה אישה אמיתית תרצה ללבוש בבוקר בלי להתחרט על זה עד הערב. אין לנו מסורת אופנה עתיקה שמכבידה עלינו, יש לנו חופש, ואת החופש הזה, אם יודעים לעבוד איתו נכון, אפשר להפוך לשפה עיצובית שיש לה עמוד שדרה אמיתי. לא טרנד, לא רגע. זה משהו שנשאר.

העלייה במספרים

• ‏מאז קום המדינה ב־1948 עלו לארץ יותר מ־3.5 מיליון עולים מיותר מ־100 מדינות.
• מאז 7 באוקטובר עלו בסיוע הסוכנות היהודית ומשרד העלייה והקליטה יותר מ־62 אלף עולות ועולים מרחבי תבל.
• מאות עולים הגיעו לארץ במהלך מבצע "שאגת הארי" נגד איראן.
• כשליש מסך העולים שהגיעו בשנתיים וחצי האחרונות הם צעירים בגילי 35-18, וכשליש הם משפחות צעירות עם ילדים.
• עוד עשרות אלפים מכל העולם פתחו תיקי עלייה, ואלפים רבים השתתפו בירידי עלייה שנערכו ברחבי העולם מאז 7 באוקטובר.
• הסוכנות היהודית מפעילה ברחבי הארץ כ־20 מרכזי קליטה, שבהם מתגוררים כ־5,000 עולים המשתתפים בתוכניות קליטה ייחודיות בתמיכת משרד העלייה והקליטה.