הגוף זוכר: המחקר שישנה את כל מה שחשבתם על ל"ג בעומר

ערב ל"ג בעומר, והשמיים מתעטפים בעשן. ניחוחות העצים הנשרפים מתערבבים בריח תפוחי האדמה הקבורים בגחלים, בריח הנקניקיות המפויחות ובריחו הדביק של המרשמלו הנמס על אצבעות הילדים. בכל פינה של הארץ בוערת מדורה, ושיאו של החג במאות אלפי להבות המטפסות אל הלילה ובחגיגת עשן שמעמידה את משרד הבריאות על הרגליים, בצדק.

ובכל זאת, חרף האזהרות החוזרות מדי שנה, איש אינו מצליח לכבות את הדחף הזה. גם בעידן של מסכים זוהרים, גני שעשועים ממוזגים ומשחקי מציאות מדומה, מיליוני ישראלים יוצאים אל החצרות, החורשות והפארקים, רק כדי לעמוד מול ערמת עצים בוערת ולבהות בה במשך שעות ארוכות. מדוע? תשובה, חלקית לפחות, נמצא בשכבת המסורות המקומיות המעגנות את החג בזכרו של רבי שמעון בר יוחאי, באגדות סביב מרד בר כוכבא או בנדרים של עולי מירון. אבל עמוק מתחת לסיבות מקומיות אלה פועם דחף קדום שאין לו דבר עם רבנים או מורדים, ושורשיו בהיסטוריה ובאבולוציה של המין האנושי; דחף שתרם תרומה מכרעת למי שאנו כיום.

המפגש של בני האדם עם האש, וההחלטה הנועזת לרתום אותה לצרכינו במקום לברוח ממנה כיתר בעלי החיים, הוא אחת מנקודות המפנה הדרמטיות בהיסטוריה האבולוציונית שלנו. היה זה רגע מכונן שהעניק לקודמינו יתרונות עצומים על פני קופי אדם אחרים, ושינה מן היסוד אותנו ואת מערכת היחסים בינינו לבין האוכל שלנו. הכמיהה הקבועה אל המדורה, שלנו ושל ילדינו הגדלים בעולם המרוחק שנות אור מרגע המפגש הדרמטי של המין האנושי עם האש, היא חזרה אינסטינקטיבית אל תכונה מן העבר הרחוק שלנו. קשר ייחודי וארוך שנים שגם אלפי שנות ציוויליזציה ותחכום אנושי לא הצליחו לנתק.

כדי להבין עד כמה הקשר הזה מהותי, מציע לנו החוקר ריצ'רד רנגהם תיאוריה "מדליקה" במיוחד הקשורה להשתלטות על האש ולאופן שבו היא שינתה את יחסינו עם האוכל. במשך זמן רב מאוד דמתה התזונה האנושית לזו של קופי אדם אחרים, ואבותינו הקדמונים בילו את רוב שעות היום בלעיסה ובעיכול של מזון נא - שורשים סיביים, פקעות או במקרה שהתמזל מזלם, בשר ציד טרי. לצורך כך, הלסתות היו ענקיות, שרירי הלעיסה אדירים, ומערכת העיכול ארוכה ומסורבלת, כזו שגוזלת חלק נכבד מהאנרגיה של הגוף רק כדי לתחזק את עצמה. במצב כזה כמעט שלא נשארה אנרגיה פנויה לשום דבר אחר, ובוודאי לא לפיתוח מחשבה מורכבת או לחיי חברה.

אבותינו הקדמונים בילו את רוב שעות היום בלעיסה ובעיכול של מזון נא. הלסתות היו ענקיות, שרירי הלעיסה אדירים, ומערכת העיכול ארוכה ומסורבלת,  שגוזלת חלק נכבד מהאנרגיה של הגוף רק כדי לתחזק את עצמה

ואז, ברגע מכריע, נכנסה האש אל התפריט. ההבנה שאפשר להשתמש באש כדי לצלות עליה שורש או חתיכת בשר היא אחד האירועים המכוננים בתולדותינו. הבישול פעל כמין קיבה חיצונית. החום פירק את הסיבים הקשים של הצמחים, ריכך את בשר הציד והפך את החלבונים והפחמימות לזמינים לספיגה מהירה. בו בזמן חיסלה האש חיידקים וטפילים, ושיפרה דרמטית את תוחלת החיים. ההשלכות למהפכה זו היו עצומות. הביולוגיה האנושית השתנתה בתכלית השינוי, ומערכת העיכול שלנו התקצרה והפכה יעילה יותר - והאנרגיה העודפת שנוצרה הופנתה לגידול משמעותי של המוח האנושי. זינוק שכזה לא היה מתאפשר ללא הדחיפה הקלורית שנתן המזון המבושל. במילים פשוטות, אנחנו חכמים יותר משום שלמדנו להדליק אש ולצלות עליה ארוחת ערב.

להבות התרבות

תרומתה של האש לא מסתכמת בזאת: היא חוללה מהפכה גם בחיים החברתיים שלנו. לפני שלמדנו לשלוט בה, היה הלילה זמן של פחד וחשיפה מלאה לטורפים. המדורה יצרה לראשונה גבול ברור בין פנים לחוץ, בין תרבות לטבע, בין מקום שאפשר לישון בו למקום שכדאי להתרחק ממנו. שעות הערב, שעד אז היו שעות של פחד, הפכו לשעות של פנאי. לאור הלהבות, כשכולם שבעים, סופרו הסיפורים הראשונים, הועברו מסורות, ונולדו אמונות שהפכו את אבותינו מיצורים שורדים לקהילות מתוחכמות.

ומכאן אפשר לחזור אל ל"ג בעומר, ולהסברים המקומיים לסיבותיו. במסורת הקבלית, נקשרו המדורות בל"ג בעומר לתנא רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) דרך חבורת המקובלים מצפת במאה ה-16, שזיהתה את היום כ"הילולא דרשב"י" (יום פטירתו) וראתה באש סמל לאור התורה ולסודות הבריאה שהתגלו לו ביום מותו. זהו המקור למסורת הדלקת המדורות במירון. הסבר נוסף קושר את החג ליום שבו פסקה המגיפה שהיכתה בתלמידי רבי עקיבא. במאה ה-20 היתה זו דווקא התנועה הציונית, החילונית במהותה, שטיפחה את הקשר בין החג למרד בר כוכבא שבו מדורות שימשו להעברת אותות - שחזור המנהג מסמל גבורה, מרד, וחידוש העצמאות הלאומית. ילדי ישראל אימצו מסורת זו בלהט, בלי שהיו זקוקים להסברים מורכבים ולתירוצים מיוחדים.

אך יש להודות ביושר: הילדים לא באים אל המדורה כדי להנציח תנא קדמון, לציין את עצירת המגיפה או אפילו בשל רגשות גאווה לאומיים; הם באים משום שהגוף שלהם זוכר, אותה סיבה שמשכה את אבותינו אל אש פתוחה באפריקה לפני מאות אלפי שנים. הפעולה הפשוטה ביותר, של קבירת תפוח אדמה בגחלים והוצאתו שחור ושרוף, מחזירה אותנו אל אותו רגע שעשה אותנו למה שאנחנו. מזון המדורה של הילדים בישראל של המאה ה-21 הוא המשך לפקעות השרופות שנאפו על מדורות בקרב הציידים-לקטים. הזיכרון התרבותי אולי דק כקליפה, אך מסתבר שהזיכרון הגופני עמוק מיני ים.

בעידן של מיקרוגלים שמחממים בשניות ותנורים חכמים שנשלטים מאפליקציה, היכולת שלנו לשרוד שנה שלמה בלי להדליק גפרור אחד היא הישג מרשים של הניתוק שלנו ממקורות המזון. ובכל זאת, פעם בשנה, באמצע אביב, האנושיות הקדומה שלנו תובעת את שלה. אנחנו יוצאים אל הפארקים והשטחים הפתוחים, ועומדים מול גחלים לוחשות בידיים שחורות מפיח ובעיניים דומעות מעשן. הסיבה הדתית והסיבה הלאומית הן הסברים מאוחרים למה שהגוף ממילא מבקש לעשות. כל מדורת ל"ג בעומר היא הד רחוק לאותה מדורה ראשונה שסביבה למדנו לראשונה מהו כוחה של האש ואת יתרונותיו האבולוציוניים, התרבותיים, והחברתיים של הבישול. המדורה הפכה אותנו למי שאנחנו וכשריח תפוח האדמה השרוף עולה באוויר, ההיסטוריה הארוכה של המין שלנו מתכנסת שוב לרגע דרמטי ומכונן בתולדותינו: דרמה שעיצבה את מי שאנו, את המזון שאנו אוכלים ואת הקשרים המורכבים בינינו לבינו.