שנים ארוכות אכלתם בצורה לא נכונה, ואפילו לא ידעתם

בעידן המודרני המתועש, המהיר והתזזיתי, הפכה האכילה לפעולה כמעט מכנית; אקט פשוט שנועד להשביע את הרעב ותו לא. אבל ונדל ברי - פרופסור לספרות אנגלית, סופר, משורר, פעיל חברתי וחקלאי - טוען שאכילה משמעותה נטילת חלק במעשה חקלאי, מוסרי, תרבותי ורוחני כאחד. בעיניו, האכילה איננה סופה של שרשרת ייצור תעשייתית, אלא טקס יומיומי שבו אנו מבטאים את יחסנו לעולם, לאדמה ולחיים עצמם; טקס שאותו הוא מכנה "העונג שבאכילה".

במאמר פרי עטו בשם זה, מבקש ברי להציע דרך גם לאנשי העיר המנותקים מהחקלאות להיות שותפים בעשייה. המאמר הפך לאחד הטקסטים המכוננים של תנועת המזון האלטרנטיבית; לא כי הוא הציע מתכונים למזון אורגני או הטיף לצמחונות, אלא מפני שהוא חשף, בפשטות מדהימה, את הקרע בינינו לבין מה שאנחנו אוכלים.

לטענת ברי, תעשיית המזון המודרני משנה את מה שאנחנו אוכלים אבל יתרה מזאת, את מי שאנחנו. היא הופכת אותנו, בכוונת מכוון, לצרכנים פסיביים, מנותקים, תלויים ונטולי ביקורת.

איך הפכנו לצרכנים חסרי מודעות?

ברי מבקש מאיתנו לשוב ולהבין שהאכילה היא בראש ובראשונה מעשה חקלאי, מפני שכל נגיסה שאנו נוגסים היא תוצאה של מערכת יחסים מורכבת עם האדמה ועם מי שעובדים אותה. רובנו שכחנו אמת פשוטה זו ורואים באוכל מוצר, לא תהליך. אנו מכירים היטב את המדפים בסופר, אבל לא את השדות שמהם מגיעים המוצרים. מרבית המזון שאנו אוכלים מגיע דרך רשתות המזון, ארוז ויפה, נקי מעפר ומנותק ממקורותיו. הוא מתגלגל לשולחננו באופן שאינו דורש מאיתנו מחשבה או ידיעה על כל מה שקדם לביס הראשון - איפה ואיך גדל? מה עבר בדרך מהשדה לצלחת? כיצד השפיע ייצורו על הסביבה? כמה דלק ואנרגיה נדרשו כדי להביא אותו עד אלינו?

צרכן או לקוח הם מונחים ניטרליים לכאורה, אך באופן מעשי ורעיוני הם מבטאים הפרדה ופרידה: הפרדה בין המזון לחקלאות, בין הצלחת לאדמה, ופרידה מהטעם ומהסיפור שמאחורי כל אוכל. את ההפרדה השיטתית הזו יצרה תעשיית המזון המודרנית, במודע, כדי שלא נשאל שאלות ונקבל באופן פסיבי את מה שמגישים לנו.

המאמר של ברי הפך לאחד הטקסטים המכוננים של תנועת המזון האלטרנטיבית; לא כי הוא הציע מתכונים למזון אורגני או הטיף לצמחונות, אלא מפני שהוא חשף, בפשטות מדהימה, את הקרע בינינו לבין מה שאנחנו אוכלים

הצרכן האידיאלי של תעשיית המזון, לפי ברי, הוא אדם השרוע על הכורסה בסלון ביתו, שהמזון מגיע מגיע אליו מהמפעל באמצעות צינור המחובר ישירות לקיבתו, גלון אחרי גלון. אכן תיאור קשה, אך האם הוא כה רחוק מהמציאות?

התעשייה מעניקה לנו גישה נוחה למזון, אך מרחיקה אותנו מכל ידע או אחריות. מי מאיתנו יודע, למשל, מהו תוסף 471-E, המופיע באותיות קטנות על תגית המוצר? כל שעלינו לעשות הוא לקנות ולשתוק. הבורות כאן אינה תופעת לוואי אלא המטרה, שכן צרכן שיודע פחות מבין פחות, מתלונן פחות - וקונה יותר.

הדמוקרטיה צועדת על קיבתה

אך ברי אינו עוסק במבט רומנטי על העבר, אלא מציב טענה פוליטית בעליל ביחס להווה: מי שאינו שולט במקורות מזונו, אינו באמת חופשי. "מצבו של הצרכן הפסיבי", הוא כותב, "איננו מצב דמוקרטי, אובדן הקשר לאוכל הוא גם אובדן חירות".

האם אפשר לצאת מהמלכודת? ברי סובר שכן. כצעד ראשון, הוא מציע לנו לאכול באחריות, כלומר להיות מודעים יותר לכך שהבחירות שאנחנו עושים כמה פעמים ביום באשר למזוננו קובעות לא רק מה קורה לגופנו, אלא גם מה קורה לאדמה, למים, לאוויר, לחקלאים, לכלכלה המקומית ולעולם כולו.

ברי גם מזמין אותנו להשתתף, ולו במעט, במעשה הגידול: לשתול עשב תבלין בעציץ, להכין קומפוסט משיירי המטבח, לבשל בעצמנו. גם פעולות פעוטות שכאלה, לגישתו, מחברות אותנו למחזור החיים של האוכל - אדמה, צמח, פרי, פסולת, ריקבון, אדמה - ומזכירות לנו שאנחנו חלק ממנו.

קלוריות ריקות, הנאה ריקה

ברי מבחין בין הנאה שמבוססת על בורות לבין הנאה שמבוססת על ידיעה. האוכל התעשייתי, המהיר והאולטרה-מעובד אכן מעניק הנאה מיידית, אך היא הנאה ריקה. "הנאת האכילה האמיתית היא הנאה רחבה", כותב ברי. היא כוללת לדבריו את הזיכרון של השדה, את יופיו של הצמח, את המגע באדמה, את הריח בשעת הבישול, ואת הידיעה שהאוכל הוא תוצר של מעגל חיים שלם. זו הנאה שאיננה תלויה בבורות אלא בידיעה, ולפי ברי מדובר בתענוג פוליטי במהותו; שהרי כאשר אנחנו יודעים מהיכן מגיע האוכל ובאילו תנאים גודל, אנו נחשפים למחירים האמיתיים שהוא גובה מאיתנו ומסביבתנו, ואיננו יכולים להישאר צרכנים פסיביים. הבחירה הזו כמובן מפחידה את תעשיית המזון, שמעדיפה צריכה נטולת ביקורתיות שמעשירה את שורת הרווח.

בל נטעה: ונדל ברי אינו מנותק. הוא אינו מטיף לנו לשוב אל עבר מדומיין כלשהו, נטול בעיות לכאורה, אלא לחזור להיות נוכחים בהווה. לאכול בתענוג משמעו לאכול באחריות: לדעת מאין בא האוכל, כיצד הוא גודל, מי נגע בו, מה המחיר הסביבתי והאנושי שלו; ולהכין, ולו ארוחה אחת בשבוע, מחומרים טריים ומקומיים. פעולות אלו יסייעו לנו להבין את האכילה לא כמעשה צריכה, אלא כמעשה של קיום.

אכילה, לפי ההיגיון הזה, היא הרגע שבו אנחנו פוגשים את האדמה, את השמש, את המים, את עבודתם של אנשים אחרים, את המסתורין של החיים עצמם. וכשאנחנו אוכלים בתודעה מלאה אנחנו חווים תענוג אסתטי, מוסרי ורוחני בו בזמן. אין כאן רצון ליוקרה או לאליטיזם, אלא שאיפה להיענות לאתגר שברי הציב בפנינו - להחזיר את התענוג האמיתי לאכילה.

התענוג הזה נובע מידע ולא מבורות. הוא מחבר אותנו לעולם, במקום לנתק אותנו ממנו. והוא מחדיר באכילה מרכיב של אחריות, וגם הודיה.  להתענג על אוכל באמת פירושו להתענג על החיים עצמם, אך גם לאפשר את המשכם.