קאובוי בתחתונים ניסה ליצור קשר עין. הקפדתי להסתכל רק קדימה

בשלישי שעבר בשמונה בערב, הפסקת האש נכנסה לתוקף ואני נכנסתי לאתר של ארקיע. לקח לי נצח בן רבע שעה להשיג את הבן זוג בטלפון, ועד אז כבר קפצו המחירים של כל הטיסות למעט הטיסה של חמישי בערב, 48 שעות מאוחר יותר. מילאתי את פרטי הדרכונים, לחצתי על הכפתור. הזמנתי כרטיסי רכבת מבוסטון לניו יורק ולחצתי על הכפתור. הילדים ישנו. אני הלכתי, רועדת, לארוז חודשיים של נדודים לתוך מזוודות.

למחרת בבוקר בישרתי להם את החדשות לפי סדר חשיבות: "ילדים, היום אנחנו הולכים לפרוזן יוגורט ואז נוסעים הביתה לישראל". הם קיבלו את החדשות ברוח טובה, ואני מתכוונת לאמץ את הטקטיקה ולבשר להם ככה כל בשורה מכאן והלאה: "ילדים, היום אנחנו הולכים לפרוזן יוגורט ואז תורמים את כל הצעצועים שלכם לנזקקים". "ילדים, היום אנחנו הולכים לפרוזן יוגורט ואז סבתא באה לגור איתנו, היא מקבלת את החדר שלכם".

ישנו באירבנב זעיר ב"הל'ז קיטצ'ן", אחת מהדירות הניו יורקיות האלה, שתוכננו על ידי איש עיוור או התחילו כדירה ענקית וחולקו ל-11. אין מקום למכונת קפה על השיש, אז היא על מדף בסלון. אם יושבים על הספה, מתחת למכונת הקפה ומסתכלים קדימה, אז צופים בדלת של השירותים. כדי לסגור את הדלת בשירותים, צריך להיכנס לתוך המקלחון. למחרת בבוקר הבן זוג לקח את הילדים, ואני קיבלתי בוקר חופשי לנוח ולקנות מתנות אחרונות. ירדתי לשתות קפה מעפן אחרון ולהחליט לאן פניי מועדות, ואז הבנתי שנגמרה לי חבילת הגלישה.

מה שאת לא עושה, את לא יכולה להיכנס לסתם מקום במנהטן ולהזמין לאכול, אלא אם את אוהבת מאפינס בטעם נסורת וקפה בטעם חול. כך שצמאה, רעבה וללא אינטרנט, פשוט התחלתי ללכת. ממש כמו בני ישראל במדבר, אם גם הם היו צריכים למצוא מתנה לעוזרת. הקאובוי בתחתונים בטיימס סקוור ניסה ליצור איתי קשר עין, אבל הקפדתי להמשיך ולהסתכל אך ורק קדימה.

מצאתי את עצמי בקוריאה טאון ועל כן עשיתי את הדבר ההגיוני היחיד, נכנסתי לסטארבקס ולאינסטגרם של המאפרת נטע סקלי ועשיתי כ-20 צילומי מסך. אחר כך צעדתי אל אחת מחנויות הקוסמטיקה הקוריאנית והפקדתי את המכשיר שלי אצל המוכרת שתמלא את הסל. היתה לכל זה איזו הצדקה מעורפלת של רכישת מתנות לחברות, אבל בתכלס אף אחד מהחברות שלי לא מעוניינת בפודרה ורודה יפנית וסבון אצות לפנים ואם להיות ריאליים, כל השקית הזו לגמרי נשארת אצלי.

כמו ישראלים טובים

שמחה וטובת לב התאחדתי עם בן הזוג והילדים לטובת ארוחת צהריים קוריאנית וקינוח קוריאני לפני שיוצאים לשדה התעופה. בלב עשיתי ספירה לאחור של כל האנשים שאינם ישראלים שאני צריכה לבוא איתם במגע עד המטוס: המלצר, נהג האובר, הנציגה בצ׳'ק אין, העובד העייף בשייק שאק שכשהצבעתי בפניו על העובדה שהדיספנסר של הקטשופ ריק, הוא רק אמר "כן, זה ריק".

אלו היו חודשיים של התבודדות מרצון, ארבעתנו בנהר של אנשים זרים שרובם ידידותי ונדיב להפליא ומיעוטם שונא אותנו למפרע, אבל אין ממש דרך לדעת מראש מי זה מי. וגם עם הישראלים שחיים שם, תמיד יש מסך שקוף של זהירות, ביני, שרק שמחה שיש לילד עם מי לשחק בינתיים ולילדה עם מי לקשקש בעברית ובינם, שמרגישים קצת אשמים, ומתקוממים נגד או מרגישים צורך להסביר.

הגענו לתור לצ׳ק-אין על אלפי מזוודותינו וטפינו. כמו ישראלים טובים פתחנו את כל המזוודות שלנו באמצע השדה והתחלנו לחלק אותן מחדש. אחד הישראלים בתור השאיל לנו מד משקל למזוודות ואמר שנמצא אותו כבר אחרי ונחזיר לו אחר כך. אחר אמר לנו שאין לו מזוודה והוא יכול לשלוח בשבילנו אחת, וחסך לנו ככה 140 דולר. סולידריות של פליטים.

עכשיו אני בבית, מכבסת את המעילים המטונפים של ארבעתנו. מנקה את האבק מהעלים של העציצים עם מטלית, פספסנו מלחמה ושתי סופות חול. מחכה לחדשות טובות, או לפחות לחדשות פחות רעות

עכשיו אני בבית, מכבסת את המעילים המטונפים של ארבעתנו. מנקה את האבק מהעלים של העציצים עם מטלית, פספסנו מלחמה ושתי סופות חול. מחכה לחדשות טובות, או לפחות לחדשות פחות רעות. הילדים הודיעו לי שהם מצפים לחגיגות יום הולדת מלאות, גם אם באיחור של חודש וחצי, המורה והגננת שלחו הודעות זהות על חגיגות פורים מאוחרות מה שמצריך שתי תחפושות שאין לנו עדיין. אני נעה בין רפרוש החדשות ועריכת רשימת קניות מחנות הסטוק. בין מו"מ על הורמוז, למו"מ על תכולת שקיות הפתעה. פותחים את המקלטים. סוגרים את המקלטים. פותחים את המקלטים. לפני רגע הייתי בבוסטון, תמימה ואופטימית מדי, כמו עולה חדשה. תוך 48 שעות חזרתי להיות ישראלית לגמרי - עייפה, חרדה ולא משוכנעת איזה יום היום. חזרתי הביתה.