לא רוצה לשמוע "אמרתי לך": שוב איראן, ושוב נתקעתי בחו"ל

שוב נתקעתי בחו"ל. כן, כן, אני יודעת. אתם מגלגלים עיניים. אבל עכשיו זה סופי, אסור לי לנסוע לשום מקום. אני יודעת שמיציתי את כל האמפתיה של האימהות של החברות של הילדה, כי אף אחת מהן לא סימסה לי, ואני יודעת שהן אונליין כי אני רואה את ההתכתבות בקבוצות. אני גם לא מצפה לאמפתיה, זו תהיה ציפייה מוגזמת לאור העובדה שאמנם אני תקועה עם שני ילדים ובן זוג זועף בדירה ניו־יורקית זעירה - אבל הן תקועות מבוהלות במקלט בתוך בית שחי של שכן, עם ילדים שלאף אחד אין סבלנות להפעיל, כי השנה היא 2026 ונגמרה לנו הסבלנות כבר בקורונה.

למי שלא זוכר, ביוני האחרון נתקענו בחו"ל, ונאלצנו לחזור הביתה בסירה קטנה כדי להגן בגופנו על ילדינו הרכים ולצרוך יותר מדי פחמימות ביחד עם כולם (הפחמימות זה בגלל הלחץ וגם כדי לפזר את האימפקט במקרה של פגיעה). הפעם לפחות נתקענו בחו"ל עם הילדים. זה אומר שאנחנו לא כל כך נהנים, למי שקינא.

שלושה וחצי שבועות לתוך הטיול שלנו, וארבעה ימים לפני שאנחנו אמורים לחזור הביתה, בדיוק כשהגעתי לקצה הסבלנות שלי - כי הגדולה מדברת רצוף והקטן רוצה שיקנו לו את כל הדברים - התעוררנו בבוקר שבת ל־17 הודעות על הרצף שבין "תתכונני, להערכתי זה ייקח בין שבוע ל־60 יום" (אחי), "יש לי בן דודה בבוסטון שגר בדירת חדר מעל מסעדה סינית וישמח לארח אתכם" (חברה שלי), ו"את צריכה כסף??? תגידי אם את צריכה כסף" (אמא).

זו שעתם היפה של כל אנשי ה"אמרתי לך". גם אם בפועל הם לא אמרו לי שום דבר, כי אני לא מקבלת החלטות ביחד עם אנשים זרים באינטרנט. ברור שהייתי צריכה לחשוב על כל זה קודם ולא לטוס או לטוס אל על (אמנם הם עולים 400 דולר יותר לאדם, אבל הדיילים כועסים עלייך באותה מידה). הייתי צריכה לארוז עוד תרופות, הייתי צריכה לוודא שהביטוח מכסה גם סעיף של מלחמה אזורית כוללת וגם חטיפה על ידי חייזרים, הייתי צריכה להיות בן אדם אחר שמקבל החלטות אחרות, הייתי צריכה לקנות מעיל אחר, הייתי צריכה נעליים אחרות - אבל היי, אנשים כנראה ימשיכו לתת לי עצות על נעליים לשלג גם כשהקרחון האחרון יימס ואחרון השרתים של פייסבוק יטבע בים.

בשבוע שעבר נחתנו בניו יורק הקפואה, וכבר הספקנו לראות את הדינוזאורים במוזיאון, לטייל בסנטרל פארק בשלג, לראות את העיר מהקומה ה־100 בבניין וונדרבילט, לבקר בבית של בלואי, להצטלם על המטאטא של הארי פוטר, להחליק על הקרח, לאכול בייגל וגלידה ופסטה ופיצה ולזניה ועוף מטוגן, הגדולים ראו מיוזיקל, הילד קיבל רחפן, הילדה בחרה בובה ב־FAO Schwarz, וגם שמלה לבובה, תיק לבובה, נעליים לבובה, טלפון לבובה, אקססוריז לבובה, נגמרה לנו המסגרת באשראי. כל זה רק בשלושת הימים הראשונים.

על נהרות וויליאמסבורג שם ישבנו גם בכינו, והבנו שעכשיו צריך לקנות עוד חבילת סים. ואולי מזרן יוגה, כי זה רעיון טוב לעשות קצת ספורט, ומחברת כדי שנוכל לעשות יצירה ושיעורי בית, יוגורט ומלפפון בטעם עץ מ"הול פודס" כי אני לא יכולה לאכול יותר דברים שמכילים רק קמח וגבינה, ומברג קטן כי הילד רצה דינוזאור על בטריות, ולכו תגידו לו "לא", כי מלחמה, אבל אי אפשר לפתוח את הבורג ולהכניס בטריות, אז מ־6 בבוקר הוא נושם עלי ושואל אם אני ערה.

בשבת בבוקר הלכתי במידטאון ונתקלתי במקרה בהפגנה עם שלטי "Hands off Iran" ו"Stop the War". נעמדתי ליד מישהו עם תיק בד שמודפס עליו בגדול "פרי פלסטיין", וצילמתי כמה תמונות. זה היה כמו לנסוע לספארי באפריקה, וסוף־סוף, אחרי ימים של זברות, להצליח לראות את האריה. אמנם אריה עם כאפייה שהוא קנה ב־75 דולר, אבל עדיין. היה שם שלט שהיה כתוב עליו "מיין טראמפף" ותמונה של טראמפ עם השפם של היטלר. מישהו חילק לי פלייר שכתוב עליו שאנחנו חייבים למצוא "דרך חדשה וחיובית יותר לחיות", ודורשים "מהפכה לשחרור האנושות" וחתם למטה - בוב.

הייתי צריכה לארוז עוד תרופות, הייתי צריכה לוודא שהביטוח מכסה גם סעיף של מלחמה אזורית, הייתי צריכה להיות בן אדם אחר שמקבל החלטות אחרות, הייתי צריכה לקנות מעיל אחר, הייתי צריכה נעליים אחרות - אבל היי, אנשים כנראה ימשיכו לתת לי עצות על נעליים לשלג גם כשהקרחון האחרון יימס

לקחתי את הפלייר, כי לצחוק זה יותר טוב מלבכות, וגם כי גם אני הייתי שמחה למצוא דרך חיובית או חדשה או מה שזה לא יהיה. עבר כבר חודש, ועוד לא פתחתי את הספר שארזתי במזוודה. השורשים הלבנים שלי בשיער הגיעו לאורך שבו אי אפשר להכחיש אותם יותר. כדי שכולם ירגישו קצת יותר בבית, צעקתי על הילדים ששפכו פסטה עגבניות על השטיח. לשחרר את האנושות? לא יודעת. אני, לעומת בוב, אסתפק ברשימת דרישות הרבה יותר צנועה: שכל זה ייגמר מהר. שכולם יהיו בסדר. לא להשתגע.