10 שעות בשלג, ראות אפסית, בלי קליטה. איך שרדנו?

ביום ההופעה בפאלו אלטו, ישבנו באחת מהמסעדות המופרכות האלה שיש בהן גם המבורגר וגם חביתה וגם טאקו וגם פרנץ' טוסט, כשהאחיין שלי בן ה־13 שאל: "מה יהיה בהופעה?"

הפעם האחרונה שהוא ראה אותי מופיעה היתה ביום ההולדת ה־70 של דוד שלי. ובכן, בתור התחלה, בהופעה ב־JCC לא היתה מתוכננת שום הקראה של שום ברכה בחרוזים פרי עטה של דודה שלי. וחבל. לקחתי עוד ביס מהאומלט המופרך בגודלו שלי, והסברתי לו בפה מלא שאני מניחה שבהתחלה יהיו שירים עצובים ובסוף שירים שמחים.
הוא הביט בי מסוקרן, ושאל ברצינות: "למה צריך את השירים העצובים?" אמרתי לו שהרבה מהשירים שלי עצובים. הוא קימט את המצח ושאל למה. אמרתי לו שאני אוהבת שירים עצובים. וגם שאני אוהבת שזמרים אחרים שרים שירים עצובים. וגם שלפעמים אני עצובה. זה הניח את דעתו. מזל.

מזל גם שההופעה היתה מקסימה. הסאונד היה לא משהו, והמוניטור חרחר, אבל בשנתיים וחצי האחרונות אני מרגישה שההופעות שלי הן דרך לא רעה להרגיש קרובה אל המון אנשים זרים. נראה לי שגם הם הרגישו ככה.

למחרת נסענו לשוטט בסן פרנסיסקו. כדי לא להצטרך לחפש חניה, בתוך העיר התניידנו במוניות ללא נהג. ישבתי מקדימה, במושב שליד הנהג שלא היה שם, הסתכלתי על ההגה מסתובב לבד, וחשבתי על איך לא חסר לי הריח של הסיגריות או להתווכח על פוליטיקה. חשבתי על הילדים שלי במושב האחורי, ועל איך בטלפון חוגה כל המספרים שיש בהם כמה פעמים 9 היו מספרים מבאסים במיוחד. אחר כך בן הזוג שכח ברכב את האייפון החדש שלו, והיינו צריכים לנסוע עד המוסך של החברה בצד השני של העיר כדי לאסוף אותו. הגענו לשם אחרי 20:00 בערב, ודמיינו איך כל המכוניות ללא נהג יוצאות משם בבוקר בשורה ארוכה, אבל בלילה מרכלות עלינו ומתכננות את המרד.

ואלה לא רק המוניות - איך לעזאזל הכל כל כך נוח? את אומרת לעצמך: "מה, מה חסר לך?" ואת עונה לעצמך: "מכונות כביסה 12 קילו ונוזל כביסה עם פתח כמו של תרמוקל מקלקר". ואז את אומרת לעצמך: "אוקיי, זה נחמד, אבל זה לא נשמע לי קריטי", ואת עונה לעצמך: "סבבה, אבל מה עם קשיו מצופה וניל־רימון, שירותים ציבוריים נקיים גם בתחנת דלק באמצע שום מקום ונותני שירות שלא רוצים שתמותי, וגם אם כן, הם מסתירים את זה יותר טוב?"

אם נצליח לצאת מפה בקרוב - וזה "אם" גדול - אני צופה שבעוד שבועיים נחזור הביתה שמנים יותר, עם הרבה יותר זוגות נעליים ו־18 ג'יגה של סרטונים משמימים של נסיעה בשלג

כשעצרנו בנקודת התצפית על גשר הזהב הרוח היתה חזקה וקפואה, ועמדה שם אישה, מקסיקנית אולי, ומכרה נקניקיות, אננס מקולף וממתקים, אבל היה קר מדי ואף אחד לא קנה ממנה. שלושת הילדים שלה ישבו על המדרגות שלידה ושיחקו ביחד באיזה משחק מפלסטיק. החלטתי שהקור והאישה והילדים שלה הם יותר ממה שאני יכולה להתמודד איתו כרגע, וחזרתי לאוטו.

אנחנו פה כבר שבועיים, ועוד לא הספקתי לעשות את הדבר האהוב עלי בארה"ב - לשכב במיטה ולראות טלוויזיה אמריקנית. אין מרגיע מזה. בכל עשר דקות הפסקת פרסומות: יקום אוטופי שבו על כל האוכל יש גבינה, כל גבינה נמתחת, ואם מרגישים לא טוב אחרי האוכל אפשר לקחת מלא תרופות שתופעות הלוואי שלהן נעות בין גזים לתסחיף ריאתי. ואני לא יכולה לא לתהות: האם "אוליב גארדן" זה ה"נאפיס" האמריקני?

הספקתי לגנוב קצת חדשות תוך כדי קיפול כביסה, ולמדתי ש־761 אלף אסלות הודחו מייד לאחר שידור מופע המחצית של באד באני בסופרבול.

סליחה מראש

בלייק טאהו הכל היה מכוסה שלג לבן ורך. שכרנו מזחלות והלכנו לאכול ב"קרוסביז טאברן אנד גיימינג". ב־11:00 בבוקר היו שם מי שאכלו וופל בלגי עם עוף מטוגן והימרו על התוצאות בהוקי. אני הזמנתי חביתה עם נקניקיות וספרתי גברים בחולצות משובצות (ארבעה). בינתיים, בארץ, הקבלן שהבטיח שהעבודות אצלנו בדירה יימשכו חמישה ימים אמר שזה ייקח מקסימום שבוע וחצי. אם האבק לא הרג את העציצים שלי - החמסין כנראה עשה את זה.

בדרך חזרה עצרנו לתדלק באמצע סופת שלג, וקנינו קליפות תפוחי אדמה בטעם צ'דר, צ'רי דיאט קולה וכוס שכתוב עליה "ויזיט לייק טאהו", למרות שזה כבר מה שאנחנו עושים. בתחזית אמרו שהרוח תתגבר בצהריים, וזה בדיוק מה שקרה. נסיעה של ארבע שעות הפכה לנסיעה של עשר שעות בשלג כבד, בראות אפס וללא קליטה סלולרית. גיסתי והילדים נאלצו לגלות בדרך הקשה שהמוזיקה היחידה שיש לי אופליין על הטלפון היא אך ורק אלבומים של טיילור סוויפט.
אם נצליח לצאת מפה בקרוב - וזה "אם" גדול - מחרתיים לוס אנג'לס ואז אוסטין ואז ניו יורק.

אני צופה שבעוד שבועיים נחזור הביתה שמנים יותר, עם הרבה יותר זוגות נעליים ו־18 ג'יגה של סרטונים משמימים של נסיעה בשלג. עכשיו יש לי מספיק תמונות שלג גם לעשרה אלבומים נוגים ומיוסרים. יום אחד מישהו ייסע עם גיסתו באוטו ויטחן לה את השכל איתם. אני מתנצלת מראש.