"שנתיים קודם לכן הוא שרף את כל הדירה בטעות. הוא פשוט המשיך לחיות ככה"

כשהכרתי את בן זוגי, הוא גר בכוך בשכונת כרם התימנים בתל אביב, עם שותפים שגרו בקופסת הלחם על השיש. אם היה פעם לחם בקופסת הלחם, לא נשאר ממנו הרבה כשפתחתי אותה בוקר אחד. הג׳וקים הופתעו וכעסו מאוד והלכו להתלונן אצל החברים שלהם, הג׳וקים שגרו בקרטוני הפיצה שעל הרצפה.

הודעתי לבן זוגי שכאקט חינוכי - אני אנקה לו את הדירה. הוא הדליק סיגריה ואמר שאם אין ברירה, אז אין ברירה. זו היתה דירה קטנה מאוד, אפשר היה להגיע מהמיטה למטבח בשלושה צעדים על קרטוני פיצה ריקים. ניצלתי את הזמן שבו שלחתי אותו לקנות צבע כדי לרוקן ארבעה ליטר אקונומיקה במקלחת. את הצבע היה צריך, כי שנתיים קודם לכן הוא שרף את כל הדירה בטעות. הוא פשוט המשיך לחיות ככה.

קשה לומר אם האקט החינוכי הוכיח את עצמו, כי במקום להתחיל לנקות את הדירה שלו, בן הזוג עבר לגור איתי. הג׳וקים הכריזו על ניצחון תודעתי ונדדו אל הטוסטר אובן. כמו בכל התחלה של חיים משותפים, גם בינינו נתגלעו לא מעט חילוקי דעות עקב העובדה שאני אוהבת לחיות בבית נקי והוא לא מבדיל בין מטלית, סמרטוט או נייר סופג, מה שגרם לי לתהות - איך גברים רווקים ניקו את הבית לפני המצאת המגבונים?

כשהבגדים שלו היו מתלכלכים, במקום לעשות כביסה הוא היה הולך לשוק הכרמל וקונה חדשים. חשדתי שזה מה שקורה גם עם סכו״ם וצלחות, אבל פחדתי לשאול. פעם נתתי לו שקית זבל לזרוק לפח, והוא עלה איתה למונית. פעם ביקשתי ממנו לטאטא את המרפסת, אז הוא חיפש סרטון הדרכה ביו־טיוב. כשדרשתי ממנו לקחת חלק במטלות הבית, הוא עשה אותן כל כך גרוע, שחזרתי עליהן אחריו עד שנכנעתי וחזרתי לעשות אותן לבד. הקוראות הנבונות יגערו בי עכשיו ויגידו שזה התרגיל הכי ישן בספר, אבל הן מוזמנות לאכול בכלים שהוא שטף ולחלות בקדחת המערות.

חשוב לי להדגיש שמדובר בבחור חכם, מוצלח, רגיש, חרוץ, אוהב ומתחשב, שפשוט לא מסוגל ללמוד להרים את המגבת מהרצפה אחרי שהוא מתקלח. הקוראות הזועמות ישאלו "למה אמא שלו לא חינכה אותו?", ולהן אני מזכירה שזה מאוד לא פמיניסטי להאשים את האישה. מה לא ניסינו? תחנונים, צעקות, פאסיב אגרסיב, אפליקציות, הודעות זועמות על המקרר, שום דבר לא עזר.
איך מחנכים בן זוג? האם אדם יכול להשתנות לפי דרישה? כי אם כן, הייתי רוצה שהוא גם יידע להרכיב את מאוורר התקרה שקניתי, שיאכל יותר בריא ושיחליף מקצוע למשהו שמרוויחים בו 60 אלף שקלים בחודש.

אבל אז הוא כבר לא יהיה הבחור שאני אוהבת.

כשהכרנו, חבר משותף אמר לי שזה לא ילך בינינו, אבל אנחנו ביחד כבר 11 שנים. בפרק הזמן הזה שנינו השתנינו מאוד: הוא הפסיק לאחר לכל מקום, אני למדתי להקשיב כשמדברים איתי. הוא הפסיק לאבד את כל החפצים שלו, אני התחלתי. אני עדיין מרימה אחריו מגבות, אבל הוא זה שקם עם התינוק בחמש וחצי בכל בוקר ומאפשר לי להמשיך לישון. אף אחד לא חינך אף אחד, האהבה חינכה את שנינו.

shishabat@israelhayom.co.il