לא האמנתי שאכתוב אי פעם משפט כזה. אבל אלה החיים כשאת פליטה

כל מה שרציתי היה להפתיע את בן הזוג לרגל יום הולדתו ה־40. חשבתי שזה הזמן לקחת אותו לחופשה קצרה בלונדון. טעות. טועים. טעינו. בפעם הקודמת שחזרתי מחו"ל פיטרו את גלנט. בפעם הקודמת־קודמת שחזרתי מחו"ל היה 7 באוקטובר, ככה שמהון להון אולי הייתי אמורה להבין איזה רמז. חשוב לי שתדעו שלא ידעתי שאנחנו הולכים לתקוף את איראן, ושאם הייתי יודעת הייתי מספרת לכם, שתספיקו לקנות את השימורים הטובים.

מגזין "ישראל היום": לכל הכתבות

כבר בנובמבר הזמנתי את הכרטיסים ואת המלון, ובמשך שבעת החודשים האחרונים הייתי מאוד מרוצה מעצמי על האחריות והבגרות להזמין כרטיסי טיסה של אל על, ועוד מסוכנות נסיעות שמעניקה החזר מלא במקרה שהטיול מבוטל. ובאמת היו לנו שלושה ימים מקסימים, מלאים בחוויות נפלאות שאני לא אחלוק כאן, כי אני לא מפלצת. מי שהתכוון לקנא מוזמן להמשיך לקרוא ולשקול בשנית.

ביום שישי לפנות בוקר קמנו להתארגן לטיסה חזרה וגילינו שאין טיסה ואין חזרה. הילדים בארץ, אנחנו בלונדון וחיל האוויר באיראן. דבר ראשון, החלטתי להתמודד עם המצב בקור רוח ובצורה רציונלית ופרצתי בבכי. בן הזוג התחיל לעשות טלפונים כדי לדאוג לילדים לסידור, ואני המשכתי לבכות ולחפש את ה־airbnb הכי זול בלונדון, כי עכשיו אנחנו פליטים ופליטים לא ישנים במלון נחמד מאוד בלסטר סקוור, שיהיה להם קרוב למחזות זמר. עד תשע בבוקר כבר עצבנתי מדי את בן הזוג והלכתי לפרוק את התסכול על כל המכשירים במכון הכושר של המלון, עד שאני אתעשת ואבין מה עושים עם כל הרגשות.

החלטתי להתמודד עם המצב בקור רוח ופרצתי בבכי. בן הזוג התחיל לעשות טלפונים כדי לדאוג לילדים לסידור, ואני המשכתי לבכות ולחפש את ה־airbnb הכי זול בלונדון, כי עכשיו אנחנו פליטים ופליטים לא ישנים במלון נחמד מאוד בלסטר סקוור

כי מה שפליטים כן עושים, לעומת זאת, זה לנצל את כל מה שבחינם. אז עד לצ'ק אאוט היה לי חשוב לא רק לבקר במכון, אלא גם לשתות קפה קומפלימנטרי ולחסל שלוש צנצנות זעירות של גרנולה קומפלימנטרי בלאונג' של האורחים. אחר כך התקלחתי והשתמשתי בלא אחת, לא שתיים, אלא בשלוש מגבות. בכל זאת, מלחמה.

ישבתי בלובי וניסיתי לחשוב מה אמור לקרות עכשיו. לידי ישבה בריטית נחמדה, והתחלנו לדבר.

אני: ביטלו את הטיסה שלי חזרה, כולם אומרים לי "תנוחי, קיבלת עוד כמה ימי חופש", אבל אני רק רוצה לחזור לילדים.

בריטית: חחח, כן, גם אני התקשרתי לשאול איך הילד הגיע לבית הספר.

אני: אני התקשרתי לשאול אם בית הספר עדיין קיים, אבל זה באמת דומה.

מזוודה מלאה רגשות אשם

ביום שישי בצהריים עוד לא נחת אף טיל איראני, ואנחנו ישבנו עם המזוודות בבית קפה ושאלנו את עצמנו מה עושים עכשיו. מי יודע? אולי זה ייקח יומיים? אולי כל זה ייגמר עד הערב? אולי חמינאי עוד רגע יוצא מהבונקר שלו עם הידיים למעלה ומסביר שכל מה שהוא באמת רצה זה שנאהב אותו? ניסינו לשמור על מורל גבוה.

המורל של בן הזוג היה אפעס גבוה מדי, והוא ניסה לעניין אותי ברכישת כרטיסים ל"עלובי החיים". הבנתי שכנראה לקחתי לעצמי את כל הפאניקה ולו לא נשאר. אחר כך הלכנו לטייל כדי להסיח את הדעת. עברנו ליד מסעדה פרסית מאוד מומלצת אבל לא נכנסנו, כי זה הרגיש קצת כמו לדחוף להם אצבע בעין. במקום זה אכלנו צ'יפס בפארק והסתכלנו על כל האנשים האחרים, שיש להם סתם מדינות רגילות.

אחר כך אחי הגדול התקשר להסביר ש"זכיתי בפיס" ושקיבלתי חופש במתנה, שהסבים בשום נסיבות אחרות לא היו מסכימים לשמור על הילדים למשך כל כך הרבה זמן, ושאנחנו יכולים לקחת שבוע לעצמנו ולהרגיש שוב כמו שני רווקים. זה לא לא־נכון, אבל הקוועץ' בבטן אמר אחרת. היינו שני האנשים הכי עצובים אי־פעם בחנות הצעצועים הענקית "המליז". הרגשנו כל כך רחוקים וכל כך אשמים, שקנינו צעצועים כאילו עומד להיות מחסור של הוט ווילז ושל בובות של סושי עם עיניים, ואז הלכנו לקנות עוד מזוודה כדי למלא אותה ברגשות אשם והיינו האנשים הכי עצובים גם בחנות המזוודות.

אנשים כל הזמן המשיכו לשלוח לי הודעות ולהציע לי לקנות את הכרטיסים שלהם להופעה של ביונסה בלונדון. הגדילה לעשות אישה זרה אחת, שלא רק שלחה לי הודעות בכל הרשתות החברתיות (לא פתחתי את לינקדין מאז 2014, אבל אני מניחה שגם שם תחכה לי הודעה ממנה), אלא גם ביקשה ממכרה משותפת לפנות אלי למקרה שאני דווקא כן רוצה להוציא 300 ליש"ט על הופעה שאני לא מעוניינת לצפות בה.

למחרת, כשהתעוררתי בחמש וחצי בבוקר, זה ועוד איך הרגיש כמו מלחמה. הערתי את בן הזוג בטלטול. שלחתי לבייביסיטר ציוצים של פיקוד העורף. עשיתי מה שכל אחד היה עושה וזה לשאול את כל החברים שלי את מי הם מכירים באל על ולהצטרף לקבוצת "סקיפרים וסקיפריות ישראל" בפייסבוק. עד לצהריים ישבתי מול מחשב ושני טלפונים פתוחים, למדתי מה ההבדל בין "מפרשית" ל"מנועית", והייתי חברה בחמש קבוצות ווטסאפ וטלגרם שונות: "מפליגים לישראל", "ישראל־לרנקה־ישראל", "קפריסין 2025", "הפלגות חילוץ" ו"חדשות תעופה". לפחות ההודעות על ביונסה נפסקו כי ההופעה כבר היתה.

בכל קבוצה כזו: בין מאות לאלפי חברים, קצב של 20 הודעות בדקה ובפורמט קבוע: אנשים חדשים מצטרפים לקבוצה, אנשים מתרעמים שההפלגות לארץ יקרות מדי, אנשים אחרים מסבירים להם שהעלויות של הפלגה פרטית גבוהות, הראשונים מתווכחים ומסבירים שיש להם רישיון סקיפר ושהם דווקא כן מבינים בזה, אנשים אחרים מבקשים מהם להמשיך את הוויכוח בפרטי, אנשים חדשים מתרעמים על זה שלמשרד התחבורה היו 600 יום לחשוב על פתרון, אנשים אחרים מסבירים להם שמי שנוסע לחו"ל בזמן מלחמה אמור לדעת שהוא לוקח סיכון, וחוזר חלילה. פעם בכ־200 הודעות מישהו דווקא כותב משהו רלוונטי על הפלגה ספציפית, ואם במקרה התמזל מזלך לא למצמץ או לשתות שלוק מהקפה שלך בדיוק ברגע הזה, יכול להיות שתצליחי לסגור לעצמך מקום.

עד שבת בערב לא מצאתי שום דבר קונקרטי, אלא רק כמה לידים מעורפלים. איש נחמד בשם יוסי הציע לי לשלם לו 2,000 יורו ולקחת את הדרכון שלי לכמה שעות, אבל חשבתי שבדיוק ככה מתחיל סחר בנשים. התמונה בגדול החלה להתבהר: טיסות חילוץ לא יהיו ביומיים הקרובים. גם הפלגות חילוץ רשמיות נראה שלא. לירדן ולשארם אני לא רוצה להגיע, כי אם כבר להגיע הביתה, עדיף בחתיכה אחת. את הילדים ביקשנו שיארזו ושישלחו צפונה בינתיים, איפה שטיפ־טיפה פחות מטווח. אחרי החדשות הקשות בראשון בבוקר הזמנו כרטיסים לטיסה הראשונה לקפריסין. אם אין ברירה, נשחה אליהם.

מעולה! כלומר, שיט!

השארנו ב־airbnb מקרר מפוצץ באוכל וספר שנתנו לי במתנה שחשבתי לקרוא במהלך החופשה, עד שגיליתי שכולו עוסק במוות, וכל פרק הוא על מוות בחלק אחר של הגוף. וואו, תודה על המתנה! בדרך לנמל התעופה קיבלתי הודעה: "יש מצב שיהיה לי מקום בשבילכם על הפלגה שיוצאת הערב. שניים ביטלו ברגע האחרון, אעדכן".

מעולה! כלומר שיט! אני לא אהיה זמינה עכשיו במשך ארבע שעות ו־40 דקות! השגתי מחברים טלפון של נהג מונית שיחכה לנו כבר בנמל התעופה בקפריסין. שיהיה, לכל מקרה. בן הזוג החליט לעצור בבית המרקחת כדי לרכוש כדורים נגד בחילה. שיהיה, לכל מקרה.

אלו היו ארבע שעות ו־40 דקות ארוכות מאוד. הקפטן ניסה להצחיק ברמקולים. לא היתה לי בטרייה באף מכשיר, ואת רוב הטיסה העברתי בבהייה בכיסא שלפניי. הבן־זוג נרדם. איך הוא מצליח לישון בכל מקום, הנבלה. התחלתי להצטער על כך שהשארתי את הספר על המוות בלונדון. חשבתי לקרוא את הספר של הבן־זוג, אבל בפסקה הראשונה היה כתוב משהו על המלכה ויקטוריה ועל הפוליטיקה מאחורי הסחר בעלי תה. לא פלא שהוא נרדם. אם רק אפשר היה לתדלק מטוס בעצבים, היינו מגיעים לשם הרבה יותר מהר.

כשנחתנו, הצוות הודיע שעל כל הנוסעים להישאר במקומותיהם כדי לאפשר לרופא לעלות למטוס. לא ידעתי מה קרה ולמי, רק ידעתי שאם לא ייתנו לנו לרדת, מישהו בטוח יזדקק לרופא. כשחזרה הקליטה לסלולרי, קיבלתי הודעה קצרה: "יש מקום. בואו מהר. מחכים לכם". כשהגענו, המרינה היתה חשוכה לחלוטין. שני נערים עם מזוודות שאלו אותנו איפה הסירה של עוזי. לא ידענו.

איך מתכוננים להפלגה בת 30 שעות על סירה קטנה? בדיעבד אני יכולה לספר לך שאת לא צריכה כלום. אוכל? לא כדאי, כי את ממילא תקיאי. ספר? רק אם את רוצה להקיא עוד קצת. סוודר? לא צריך, כי את ממילא תבלי את רוב ההפלגה במצב מאוזן בחדר שליד המנוע, מזיעה ומקללת את היום שבו נולדת. כן כדאי שיהיו לך כדורים נגד בחילה שכתוב לקחת בכל שש שעות, אבל את תיקחי בכל ארבע, כי מה שלא יקרה - לא יכול להיות יותר גרוע מאיך שאת מרגישה כרגע.

מישהו אחר, בזמן אחר, בגוף אחר ובנסיבות אחרות, בטח היה נהנה מזה מאוד. סירה קטנה, עשרה אנשים כולל שני אנשי צוות. הקפטן היה ידידותי ואדיב, הים היה חלק ושקט. וואו, איזה משפט שלא חשבתי שאני אכתוב אי־פעם, מי ישמע מובי דיק. לקראת סוף ההפלגה הקפטן הוציא בקבוק וכולם הרימו כוסות לחיים, כולם עם וויסקי, אני עם מים. היתה שתיקה קצרה כשכולם חשבו מה לברך, כולנו רוצים כל כך הרבה ברגע הזה. בסוף מישהו מלמל "שלא נהיה צמאים".

כשהתקרבנו לחיפה, עליתי למעלה כדי לראות את האורות המוכרים של המפרץ: הנה הטיילת, העיר התחתית, הגנים הבהאיים. כולם השתתקו לרגע, פתאום אסירי תודה. כנראה ככה הרגישו המעפילים ב־1934, מינוס שוקולדים מסלפרידג'ס ודינוזאור ענקי מפלסטיק שהולך לבד ושואג.

הנציג של משטרת הגבולות הגיע כדי לוודא שאנחנו אכן שפויים ושבאמת חזרנו לארץ מרצוננו החופשי, ולחתום לנו על הדרכונים. נפרדנו לשלום מהצוות ומהנוסעים האחרים. עלינו על מונית. היינו כל כך מסריחים, שהנהג ביקש שנפתח חלון. כשהגענו לבית של אחי, התקלחנו, לבשנו בגדים נקיים ונכנסנו לממ"ד לחבק את הילדים הישנים על מזרנים על הרצפה. עם ישראל חי, חברים, גם אם עדיין קצת מתנדנד.