הרגע שבו הנצח פרץ אל תוך ההיסטוריה של עם ישראל

1

אומה נולדת בסערת מכות ודמים לאחר שנים של שעבוד. היא מתחילה לקלף מרוחה את שכבות התודעה העבדותית. קרבן הפסח היה "רצח אב" שבמסגרתו שחטו העבדים את מקור הסמכות של המצרים. כזכור, אלוהי מצרים, אמון-רע, תואר כאדם בעל ראש של איל. גם בכורי מצרים מתו. "שָׁלְמוּ מַכּוֹת אָמוֹן. עַמּוּד הַשַּׁחַר קָם" (אלתרמן).

העם הנולד יוצא - כמעט מגורש - מבית העבדים אל המדבר, שם חווה אימה קיומית למראה המצרים הרודפים אחריהם. העברים נקראים להיכנס לים והמים מגיעים עד נפש; אז נבקע הים, והם חוצים אותו. מחופו האחר הם רואים את משעבדיהם טובעים, ושירה אדירה של הצלה לאומית יוצאת מפיהם. עוד שכבת עבדות מתקלפת.

2

לאחר הים, כשהם נתקלים באתגר הביטחוני הראשון, הם כבר אוזרים אומץ ונלחמים. עמלק מגיע ומזנב בנחשלים, זקנים, אימהות וילדיהם, מתעלל בעם שרידי חרב, שזה עתה זכה בחירותו. המסורת האכזרית הזאת נשמרה בידי אויבינו עד היום. יהושע בן-נון בוחר לוחמים עזי נפש והם חולשים את עמלק לפי חרב.

עכשיו פניהם אל ההר שבו התגלה לראשונה האל למנהיגם ושלח אותו להושיעם, תוך שהוא מבטיח: "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ - בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה". מעמד משה מול הסנה הבוער ואיננו אוכָּל היה המחשה סמלית למעמד העם כולו מול הר סיני הבוער באש ואינו נשרף. וכמו שמשה קיבל עליו בסנה את שליחותו, העם קיבל בהר סיני את שליחותו ההיסטורית לעולם.

3

מעמד הר סיני הוא הברית הראשונה בסדרה הנכרתת בין האל לעמו, והחשובה מכולן. זה אינו חוזה הדדי אלא כפיית הר כגיגית של מי שגאל את עמו והכניסו בברית בקבלת התורה. ברית עם האל דומה לחוקי היקום: "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי", התנבא ירמיהו רגע לפני החורבן, כנראה ב-587 לפנה"ס, בהיותו כלוא בחצר המטרה (חצר המשמר). גם אם הארץ תיחרב, הברית לא תתבטל לעולם, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. אין פה התגלות לפני יחידי סגולה שסיפרו לעולם את הבשורה ששמעו, לא כת עומדת פה ולא דת, אלא מעמד לאומי של עם המקבל את חוקתו הנצחית. כך אומר האל כהקדמה למעמד: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכׇּל הָעַמִּים... וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי (עַם) קָדוֹשׁ". הדברים מפורשים: עם, ממלכה, גוי קדוש.

4

דברים שלא ניתן לאומרם, לולא נכתבו: "וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר". זו פריצת המטאפיזי אל הפיזיס, פריצת הנצח אל תוך ההיסטוריה. "וַיִּקְרָא ה' לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר, וַיַּעַל מֹשֶׁה" – אפילו משה אינו עולה ללא הוראה מפורשת, לאחר שקודם הוגבל ההר וקודש. ולאחר שניגש אל הקודש, נאמר שעלה - אך לא לראש ההר, אלא עד הגבול שבין האנושי לאלוהי. גם במעמד היחיד הזה בהיסטוריה, לא נוצר ערבוב בין התחומים, האל לא לבש דמות, והאדם לא הפך לבן אלים. "קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים, וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים - זוּלָתִי קוֹל", סיפר משה בזיכרונותיו ארבעים שנים מאוחר יותר. לא בכדי, המשפט המפורסם ביותר בעמנו מתחיל במילים: "שמע ישראל".

מעמד הר סיני הפך את הנבואה מעניין הקשור ביחידים לסיפור לאומי. ההתגלות הנבואית היא החידוש שמביא עם ישראל: האל מדבר עם בני האדם. "פילוח הדממה העבה, הדחוסה, הממלאת את המרחק האינסופי שבין אלוהים לאדם" כפי שניסח זאת אברהם יהושע השל באמצע המאה ה-20. אלוהים מתעניין בנו והתגלותו אינה פרי מאמץ מיסטי של האדם, אלא האל הוא שמחפש את האדם. והשל ממשיך: "לא רק האדם זקוק לאלוהים, גם אלוהים 'זקוק' לאדם. זהו הידע שמחסן את נשמתו של עם ישראל בפני ייאוש".

5

"אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים". ראשית, "אנוכי" - האל אינו רעיון או אידיאה פילוסופית מנוכרת, אלא הוא פונה ישירות אל האדם: "אנוכי ה' אלוהיך", מציג את עצמו בשמו המיוחד, הנכתב ואינו נקרא. זה אני שעמדתי מאחורי המאורעות במצרים ובים. בספרו הפילוסופי של ריה"ל, שואל מלך כוזר את החבר היהודי לאמונתו. החבר מטיל פצצה: "אני מאמין באלוהי אברהם, יצחק ויעקב, אשר הוציא את בני ישראל באותות ובמופתים ממצרים...". התשובה מרעישה את המלך מכיוון שחכמי הדתות האחרות פתחו באמונתם באל שברא את העולם. אבל ריה"ל המשיך את הקו של הדיבר הראשון. אלוהי ישראל הוא אפוא האל המתגלה בהיסטוריה, ומוביל את עמו אל הארץ המובטחת בגיא צלמוות בין אומות ואמונות, מול אינספור ניסיונות לכלותו.

אחת מהנחות היסוד של המסורת היהודית, כתב השל, היא ש"מקור האמת" אינו נמצא רק בתהליך נפשי פנימי, אלא "באירועים ייחודיים שהתרחשו ברגעים מסוימים בהיסטוריה. אין תחליף לאירועים בעלי אופי נבואי". לכן משה לא אומר לפרעה כי הבורא שלח אותו, אלא "ה' אלוהי ישראל", זה המתגלה בהיסטוריה של עמו.

"הוֹצֵאתִיךָ... מִבֵּית עֲבָדִים". החירות אינה נגטיבית, חופש מעבדות אנושית בלבד, שכן אפשר לצאת לחיי הפקר. המצווה הראשונה שנצטוו במצרים - "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" - עסקה בקידוש החודש, חירות מכבלי הזמן ומחוקי ההיסטוריה הרגילים החלים על שאר העמים. מי שמקדש את הזמן, אינו כפוף לו אלא שולט בו. "עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – / עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי", כתב רבי יהודה הלוי במאה ה-12 בעומק הגלות, בהיותנו נתונים לחסדי אחרים. הוא ביטא את רעיון החירות העמוק שלנו, צוחק לניסיונות לסלקנו מבמת ההיסטוריה. החירות מכבלי הזמן הובילה ליציאת מבית העבדים, כלומר לחירות מכבלים אנושיים, ומשם לחירות עולם בהר סיני.

6

סיום הדיבר החמישי סוגר מעגל עם הראשון: מדוע הוצאתיך מארץ מצרים - "לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". הנה, באמצע עשרת הדיברות מוזכרת הארץ המובטחת כעין מטרת-על סופית. שכן, לא מדובר בדת גרידא אלא בציוויליזציה לאומית הקשורה בארץ מסוימת ושואפת להקים בה ממלכה.

"ארבע לשונות של גאולה נצרבו בבשרנו בסיני: וְהוֹצֵאתִי... וְהִצַּלְתִּי... וְגָאַלְתִּי... וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים". הלשון החמישית – ""וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ" – נותרה תלויה על בלימה בשנות נדודינו במדבר העמים. היום, כשאנו פוסעים שוב על אותה אדמה מובטחת במדינה עצמאית, אנו מבינים שברית סיני לא היתה מעולם רק זיכרון עמום, אלא מנוע חי שדחף אותנו במעלה הדורות רב החתחתים. הממלכה הריבונית שהקמנו המחישה כיצד חוקי ההיסטוריה התכופפו בפני חוקי הברית. תור הפלאות עוד לפנינו. סבלנות.