"יובל אמרה לי: חשבתי שאני מאבדת אותך. פשוט הלכת"

השנה וחצי האחרונות בחייו של עידו מלכה נראות כמו סצנה ב"מועדון קרב" - גרסת הלבנט. פיצול אישיות קיצוני, או לחלופין שגרה בלתי סבירה של אדם החי חיים כפולים כמעט, שרק מדי פעם מוצאים נקודות השקה. רגע אחד הוא "מלכה", מכוכבי הפופ האהובים בארץ, זמר שהתגלה לפני קצת יותר משנה בעונה ה־11 של "הכוכב הבא של ישראל לאירוויזיון". תוכנית שאמנם לא זכה בה, אך זו שהעניקה לו שיגור מטאורי אל שמי הכוכבות הישראלית, והכניסה אותו בלי להתכוון לזוגיות נוצצת עם מי שדווקא כן זכתה בגמר.

ברגע אחר הוא עידו, חייל גולני שמילואים עבורו הם כבר קריירה שנייה. לוחם שמאז 7 באוקטובר הספיק להיכנס כמה פעמים לעזה וגם שירת בגבולות לבנון וסוריה, ראה את המוות בעיניים, פגש את האויב מקרוב ויכול להגיד בפה מלא שאין במלחמה ולו דבר נוצץ אחד. אם פעם השילוב מוזיקאי־לוחם נחשב דיסוננסי, סוג של אנומליה שיכולה להתבטא רק בזמרים כמו עידן עמדי או הראל מויאל ששרים על "אמצע הלילה בכפר" - אז עידו מלכה, עוד רגע בן 28, הוא ההוכחה לכך שבמציאות הבלתי סבירה של השנים האחרונות גם כוכב פופ שמככב במופעים לחנוכה ומייצר להיטי רחבות ריקודים יכול לחלק את זמנו בין המועדון לקרב. גם אם זה עולה לו לפעמים באיזון הנפשי. פלא שללהיט הפריצה (המעולה) שלו קוראים "פסיכופט"?

למצוא איזון בין המועדון לקרב. "פסיכופט", להיט הפריצה של מלכה

"הפסטיגל בחודש דצמבר האחרון תפס אותי בדיוק באמצע סבב בעזה, שזה באמת שני דברים קיצוניים", הוא מספר, מייצר משפט ששני חלקיו כמו נתפרו זה לזה בגסות. "אתה עושה חזרות עם ילדי הפסטיגל, מופיע עם אנה זק, טל מוסרי, מאיה קיי. הכל צבעוני ונוצץ וכיף, במה וילדים, ואז יום אחרי אתה בתוך בית בעזה. הקיצון המוחלט".

"מיליון כתבים שואלים אותי: 'איך זה להופיע עם טל מוסרי?'. והראש שלי בכלל בהודעה של 'חבר'ה, יאללה, להכין את הציוד' שקיבלתי בווטסאפ, ובמחשבות שלא יקרה משהו, כי בפעם הקודמת בעזה נהרגו לנו שלושה אנשים, אחד מהפלוגה ושניים מהגדוד. אתה בסטרס, אבל חייב לחייך ולהיות נחמד"

זה גם יכול לעשות שמות בנפש, שינויים דרסטיים כאלה בזמן כל כך קצר.

"לפני אותו סבב היו לנו שבועיים של אימון לקראת כניסה לעזה. חזרתי הביתה מהצבא ובדרך פתאום תקף אותי איזשהו התקף חרדה קטן. היה לי קצת קשה לנשום, אז עצרתי את הרכב בצד, נשמתי פנימה והחוצה ולא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי למי אני מתקשר, כי שבועיים לפני כניסה לעזה לא אתקשר לאמא או לאבא שלי, זה ילחיץ אותם. גם לא רציתי להתקשר ליובל (רפאל, זוגתו) כי לא היה בא לי להכניס גם אותה לפאניקה מהדבר הזה, אני יודע כמה דברים כאלה מלחיצים אותה. לא חוויתי התקף חרדה לפני כן. פתאום היו לי דפיקות לב מאוד חזקות, הזעתי והתקשיתי לנשום. ואז, ממש כאינסטינקט, התקשרתי למוקד אנונימי למילואימניקים ודיברתי עם מישהי שאין לי מושג מי היא במשך חצי שעה. זה עזר, היא הרגיעה אותי. לא סיפרתי על זה לאף אחד".

והתקפי החרדה הסתיימו שם?

"לא. במשך שבועיים היה לי קשה לישון בלילות עם המחשבה שאני נכנס שוב ואיך אני הולך לשלב את הדבר הזה שנקרא 'עזה' עם הפסטיגל. כי הפסטיגל זה פרויקט של החיים שלי, חלום ילדות שבאותו רגע מתגשם. לא רציתי ששני הדברים יתנגשו. אז התחלתי ללכת לטיפול, ובסוף המפגש הראשון הפסיכולוגית אומרת לי 'תראה, אני לא חושבת שאתה צריך להיכנס כרגע לעזה'. היא רק הלחיצה אותי יותר. ומבחינתי אין פה בחירה, זו לא שאלה בכלל אם אני נכנס או לא. אין סיכוי שאני עוזב את הצוות במילואים ומשאיר אותו בעזה לבד, כי אם קורה משהו למישהו שם - אני הולך לאכול על זה תסביכים כל החיים שלי".

בסוף שילבת בין שני התרחישים בלי שיותר מדי אנשים ישימו לב.

"איכשהו הצלחתי לסנכרן את עזה עם הפסטיגל, עם החזרות. החבר'ה בפסטיגל היו הכי מפרגנים ותומכים. התקשרו אלי כל יומיים כשאני בעזה לשאול אם הכל טוב. הם כיבדו מאוד את הנושא. בסוף הצלחתי לג'נגל בין שני הדברים. נניח, אני עומד עם הנשק שלי ואז צריך לשים אותו בצד, כי רוצים לצלם אותי עם אחד הילדים".

"במסיבת העיתונאים של הפסטיגל מיליון כתבים שואלים אותי 'איך זה להופיע עם טל מוסרי?', והראש שלי בכלל בהודעה של 'חבר'ה, יאללה, להכין את הציוד' שקיבלתי בווטסאפ, ובמחשבות שלא יקרה משהו. כי בפעם הקודמת שהיינו בעזה נהרגו לנו שלושה אנשים, אחד מהפלוגה ושניים מהגדוד. אתה בסטרס אבל אתה חייב לחייך ולהיות נחמד".

מה יובל אומרת על הסיטואציה המורכבת הזו?

"יובל כל הזמן יושבת עלי שאלך לטיפול, ובאמת התחלתי אחד חדש. כשהלכתי למטפלת ההיא קצת כעסתי על מה שהיא אמרה לי, כי אין כזה דבר 'אתה לא נכנס לעזה'. אבל היא אמרה לי 'לא הייתי אומרת את זה ל־90 אחוז מהלוחמים, כי אני יודעת כמה אתם מחויבים, אבל אני חייבת להגיד לך משהו: אני בחיים לא פגשתי דיסוננס קיצוני כמו המקרה שלך. בחיים'".

במסיבה ברעים, כמעט

אגב פסיכולוגיה (או לפחות אחת בגרוש) – לא צריך תעודת מטפל כדי להבין את הצורך של מלכה להיות שם בעזה. גם לעין בלתי מקצועית בולטות לפחות שתי סיבות: הראשונה היא שזוגתו בשנה וחודשיים האחרונים, נציגת ישראל לאירוויזיון 2025, היא שורדת מיגונית המוות וניצולת טבח מסיבת הנובה. בשנה שעברה סיפרה רפאל בראיון לאתר זה על האופן שבו ניצלה בעור שיניה מכמות בלתי נתפסת של רימונים שהושלכו אל תוך המיגונית שבה שהתה, כשבגדיה מוכתמים דם והיא מוקפת גופות ופצועים. הסיבה השנייה, והסיפור הפחות מוכר לציבור, היא שבעולם אחר ולא דמיוני כל כך מלכה עצמו נמנה עם המבלים בנובה. מי יודע אם היה שורד כדי לספר, או כדי להתניע את הקריירה המוזיקלית.

"עד גיל 28 אמא שלי גרה בקיבוץ רעים עם אבא שלי, שעבר לגור איתה ביחד, הוא היה רפתן. ההורים שלי עברו בשלב מסוים להוד השרון, שם אני נולדתי, אבל סבא וסבתא שלי ז"ל נשארו שם והיינו מבקרים אותם המון. זה הסיפור הקלאסי על הילד שהולך כל הילדות לסבא ולסבתא שלו בקיבוץ. יום אחד ישבנו בבית של חבר וכולם דיברו על מסיבה שהולכת להיות באזור רעים ושאומרים שתהיה מטורפת. אמרתי 'יאללה, אזרום בפעם הראשונה בחיים שלי למסיבת טבע'. כשהבנתי שהיא הולכת להתקיים בחניון רעים אמרתי 'זה ממש ליד הבית של סבא וסבתא שלי בקיבוץ! אלך למסיבה, אחזור ואשן אצל חבר שנמצא שם. פגז'". במציאות, טיול משפחתי גדול ללוס אנג'לס שינה את התוכניות - וכנראה את מסלול חייו לנצח.

"התבאסתי, כי אמרתי 'זו הפעם הראשונה שכל החברים הולכים למסיבה ביחד'. ב־7 באוקטובר התעוררתי למבול של הודעות בקבוצה, בסגנון 'איפה נועה?', 'לא מוצאים את רועי'. חשבתי שהכל בחצי סטלבט כזה. הנחתי שהחבר'ה שלי שתו יותר מדי והם באיזו זולה במסיבה ולא מוצאים אחד את השני. אחר כך, כששמעתי שנכנסו מחבלים למסיבה, חשבתי שאולי היו שם איזה שני מחבלים, שוטרים תפסו אותם ונגמר האירוע. רק כשקמתי בבוקר בקליפורניה עברתי על הודעות של כמה קבוצות שלי וראיתי את התמונות והסרטונים של מה שקורה בארץ.

"הדבר הראשון שאמא שלי עשתה היה להתקשר לחברות שלה בקיבוץ. אחת מהן ענתה לה בלחישה ואמרה 'איריס, אני לא יכולה לדבר, יש לי מחבלים מחוץ לבית. ירו לאמא שלי בראש. תעזרי לי, אני מתחננת אלייך'. אמא שלי התחילה לצרוח, כי כולם מכירים את כולם שם, אלה אנשים שהיא גדלה איתם. תוך כמה שעות כבר היינו על מטוס בחזרה לישראל. הכרתי אנשים שנרצחו. אמרתי 'לא מעניין אותי הטיול, אני כרגע חוזר לארץ' והתייצבתי למילואים. נחתי בארץ עם צמרמורת. הייתי אכול כעס, רק רוצה להרוג עכשיו כמה שיותר מחבלים".

הקשר שלך ושל יובל התחיל בתקופה מאוד קשה עבור שניכם - אינדיבידואלית וכחלק מחברה. חשבת על זה שחלק משמעותי מהקשר שלכם נסב סביב טראומה?

"אני חושב שלפעמים נורא קל לי לדבר איתה מאשר עם אנשים אחרים, כי היא מבינה מאוד את הנושא, למרות שלטענתה אני המון פעמים שומר בבטן ולא מדבר כל כך על כל העניין הזה של הצבא. יובל מטפלת בעצמה מאוד, היא נורא דואגת לדבר הזה, אבל היא יכולה לפעמים להיכנס לחרדה.

"השבוע היינו בממ"ד באמצע אזעקה, פתאום היה בום אדיר ועבר מטוס קרב מעל הבית של ההורים שלי. ישר יצאתי אליהם וצעקתי להם, הרגשתי כאילו פתאום אני באמצע מלחמה ואני צריך לפעול בזמן שהיא נשארה בממ"ד. רק כשחזרתי ראיתי שהיא נכנסה ללחץ מטורף. היא אמרה לי 'תקשיב, חשבתי שאני מאבדת אותך. פשוט הלכת'".

זה הגיוני. הקשר שלכם מעולם לא חווה שקט, רק מלחמות ואזעקות.

"כן. פעם אחת היא התעוררה בבהלה בלילה מסיוט. היא חלמה שהיא באיזו סיטואציה רגילה ופתאום מגיעים מחבלים והורגים את כולם. אבל יובל היא אדם מאוד חזק מנטלית. יש לה מין איזון בראש והיא יודעת לווסת את הטוב והרע. היא גם יודעת להישבר כשהיא רוצה ויש לה ימים שקשה לה, כמו לכל בן אדם, אבל היא יודעת להכניס את עצמה לזון ולהרגיע את עצמה. היא נורא מחוברת לנפש שלה".

דברים שרואים משם

בקיץ שעבר הוא הגיב בחריפות לא אופיינית לו על עצומה שעליה חתמו עשרות אמנים ישראלים, שקראה לעצירת המלחמה בעזה. בעיקר על החלק במכתב שבו נטען כי חיילי צה"ל מבצעים פשעים נגד האנושות. אחרי שהקולגה, ובעצמו בוגר "הכוכב", עידן עמדי, הגיב לטענות, גם מלכה לא יכול היה להתעלם ממה שהוא ראה בו לא פחות מעלבון. "לא כעסתי, נפגעתי, כי אני יודע מה הצוות שלי ואני עשינו בעזה. אני לא מדבר על הצבא הגדול לרגע, אני שם דגש על מה שאנחנו עצמנו עשינו בעזה בשביל להגיע למצב שאנחנו מגינים על חפים מפשע. בגלל זה נורא כאב לי, כי קל נורא לבן אדם לבקר משהו מבחוץ. איך בן אדם שלא היה בעזה ולא ראה בעיניים שלו מה קורה בתוך הבתים הכי נורמטיביים שם יכול להגיד לי שאני מבצע פשעי מלחמה?
אנחנו עושים את המאמץ המקסימלי בשביל לא לפגוע באף אחד שלא קשור לסיטואציה. לפעמים הגענו למצבים שבהם אנחנו מסכנים את החיים שלנו ושל חברים שלנו בשביל לא לפגוע בחפים מפשע, וזה למרות שבכל בית שהיינו ובכל מקום שהיינו ראינו דגלים של דאעש, חמאס או פת"ח. בכל בית מוצאים ספרי ילדים שכתוב בהם 'היהודי זה האויב הכי גדול של האנושות'. אין בית שאין בו תמונה של חמאסניק, צעיף של חמאס או תמונה של מישהו אוחז בנשק.

"אז אני אומר - מי נתן לכם את הרשות לשפוט אותי? אני יכול להבין את הרצון שתהיה פה שכנות טובה, אבל בתור בן אדם שהיה שם אני יודע שהנחת היסוד שלהם שונה לחלוטין משלי. אתה לא יכול לנסות לדבר איתם בצורה נאורה ומערבית, כי הם לא רוצים את זה. גם האנשים הכי פשוטים שפגשנו שם אמרו לנו בסוף 'אני מחכה ליום שכבר תעופו מפה ונוכל לכבוש את המדינה שלכם'".

בינתיים, וסליחה מראש על הקישור הפרובלמטי, מי שכובש את המדינה זה הוא. בטיקטוק (במובן זה מדובר באמן שכמייצג נאמן של זמנו - קודם הצליח ברשת החברתית ומשם סלל את דרכו להצלחה מיינסטרימית); בהופעות סולד־אאוט ברידינג ובהאנגר 11 מלאות קהל ששר בעל פה את המילים לשיריו; בסינגלים שקדמו להן; בסינגל שייצא בקרוב ושמו "טפטופים" ובאי־פי שעתיד לצאת כשתסתיים, כמו תמיד, המלחמה. הפעם זו שמול איראן. חלק מהאלבום הקצר שייצא יוקדש להזזת ישבנים, בעוד שירים אחרים יעסקו בחוויית הלחימה.

לא מנסה לחקות אף אחד

מלכה, כפי שכבר הבנתם, הוא דמות מורכבת. הוא נולד באפריל 98' בהוד השרון להורים איריס ויוסף, היא גננת והוא בעל חברה לקידוח. כנער, החלום הגדול היה בכלל לשחק כדורסל באופן מקצועי, או לפחות זה מה שהוא הציג כלפי חוץ, כי בכל זאת היתה פה פרסונה לתחזק. בבית, עם ג'סטין ביבר באוזניות או מול המראה, הפנטזיה היתה קצת אחרת.

והנה לכם הצצה אל שורשי הדיסוננס שאותו הוא מדגמן עד היום. "הייתי משחק כדורסל, הולך להתקלח, ואז שם שיר של 'הייסקול מיוזיקל', עומד מול המראה ומדמיין שאני שר. עושה את מה שאני אוהב. זה היה בחדרי־חדרים.

"אני חושב על הילדים שהיו במקהלת בית הספר, והיום אני מחזיק מהם בני אדם עם ביטחון, לעמוד ככה מול כל בית הספר ולשיר. לי לא היה את האומץ לעמוד מול כל החברים שלי, לא הייתי הילד ששר בטקסים. הייתי רואה אותם ואומר: 'בוא'נה, איזה כיף להם שהם עומדים על במה ככה ושרים, כמה בא לי להראות איך אני שר'. פשוט לא היה לי אומץ"

"בתיכון הייתי נורא מושקע בכדורסל. הייתי לי דמות מסוימת ולא הרגשתי מספיק בטוח בעצמי בשביל להוציא החוצה באמת את כל מי שאני. לא היה לי את הביטחון שיש לי היום. חברים שלי אומרים 'מגיל אפס עידו היה רוקד, עושה בלגנים', אבל זה היה אז בגדר צחוקים".

ממה חששת? פחדת שיתייגו אותך כגיי, רגיש?

"זה לא היה עניין של גיי או לא גיי, אבל אני חושב על הילדים שהיו במקהלת בית הספר והיום אני מחזיק מהם בני אדם עם ביטחון, לעמוד ככה מול כל בית הספר ולשיר. לי לא היה את האומץ לעמוד מול כל החברים שלי, לא הייתי הילד ששר בטקסים. הייתי רואה אותם ואומר 'בוא'נה, איזה כיף להם שהם עומדים על במה ככה ושרים, כמה בא לי להראות איך אני שר'. פשוט לא היה לי אומץ. היתה לי דמות מסוימת ולא רציתי לברוח ממנה".

ומה איתה, אם כבר מדברים, מה קרה לחלום הכדורסל?

"הבנתי שאני לא מספיק טוב בזה בשביל להמשיך לשחק באופן מקצועי. בכיתה י"א הצבא נורא עניין אותי ומאוד היה לי חשוב להגיע ליחידה מובחרת. אחרי הצבא התחלתי להתגלגל לבמות פתוחות. למדתי בבית הספר למוזיקה 'רימון' במשך שנתיים. בדיעבד זה נראה כמו איזה סרט: היינו הולכים בכל שבוע, שני חברים טובים שלי ואני, לערבי במה פתוחה.

"היינו הולכים בכל שבוע לערבי במה פתוחה. בפעם הראשונה שרתי את 'סגול בהיר' של מרגי, והייתי גרוע לגמרי. הגיטרה התבלגנה לי ועשיתי הכל רק כדי לסיים את השיר. ירדתי מהבמה כולי אדום מרוב מבוכה, ואמרתי לחבר: 'אני לא עולה על במה יותר בחיים'"

"בפעם הראשונה שעליתי על במה שרתי את 'סגול בהיר' של מרגי והייתי גרוע לגמרי, הגיטרה התבלגנה לי ועשיתי הכל רק כדי לסיים את השיר. ירדתי מהבמה כולי אדום מרוב מבוכה ואמרתי לחבר 'אני לא חוזר לכאן יותר, אני לא עולה על במה יותר בחיים'. הוא אמר לי 'אתה חוזר, ולא רק שאתה חוזר - אתה בא בשבוע בא הכי מוכן שאתה יכול'.

"וזה מה שקרה. היינו הולכים ל'בר גיורא' בתל אביב בכל שבוע לבמה הפתוחה, עד שצברתי ביטחון. בשלב מסוים כבר הייתי עולה על במה, יורד לקהל, מגיע לשולחנות ותוך כדי שיר מכניס לפה קשיו שיש לאנשים על השולחן. צברתי שם מלא ביטחון. ידעתי שהכלל מספר אחת זה לחיות את הבמה, לקרוע אותה, כדי שכשיגיע הצ'אנס שלי הכל ייראה נורא פשוט".

היה רגע שהבנת שדברים מתחילים לקרות וש"פסיכופט" מתפוצץ בטיקטוק?

"כן. היה רגע אחד שבאמת הבנתי בו שיכול להיות שקורה פה משהו. קצת לפניו השמיעו את השיר בגלגלצ, שזו היתה כאפה רצינית. ואז קיבלתי את הסרטון הזה (שולף את הטלפון ומציג וידאו שבו עדן בן זקן עושה ליפסינק לצלילי השיר) ואמרתי - 'אוקי, משהו קורה'".

אתה עוד מעט בן 30, זה נחשב כיום גיל מאוחר יחסית לפרוץ בו. היתה לך תוכנית מגירה למקרה שלא תצליח במוזיקה?

"לאמא שלי יש חברה שהבן שלה למד משפטים, נהיה עורך דין. הוא אמר לי פעם 'זה יפה שאתה עושה את הדבר הזה של המוזיקה, אבל אתה צריך שיהיה לך פלאן B. עניתי לו 'אני מאמין במה שאני עושה במיליון אחוז, אני לא צריך תוכנית ב'. הוא אמר 'אחי, אין כזה דבר. תמיד צריך'. אמרתי לו 'אתה תזכור. בוא נדבר בעוד שנתיים ותראה איך דברים ייראו אחרת'. הוא ענה 'בסדר, בסדר'. שנתיים אחר כך הוא אמר לי 'וואלה, שיחקת אותה'. אבל האמת היא שזה היה קרוב. אמרתי לעצמי שאם זה באמת לא יצליח עד גיל 30, אלך לעבוד עם אבא שלי. לפני כן הייתי המלצר הכי גרוע ב'זאפה הרצליה'. הייתי מסתכל על אנשים שמופיעים שם ואומר לעצמי כל הזמן 'חכה, בעוד שנה אתה על הבמה הזו'".

"הכוכב הבא" היה המהלך שבאמת הכניס אותך לתודעה, מחוץ לרשת. הרגשת גם שם שאתה מתמודד בולט?

"אני לא יודע, הרגשתי מוזר. כי מצד אחד הייתי מקבל המון אהבה מבחוץ, אבל מצד שני תמיד הרגשתי בתוכנית שאני עוד שנייה מודח. כל שנייה חשבתי שזה הסוף שלי. פעם אסף אמדורסקי לא אהב את מה שעשיתי, פעם שופט אחר לא אהב. הוא אמר לי 'זה לא אמיתי, אני לא קונה את זה'. ומבחינתי ברגע שאני עולה על במה נכנס לי ג'וק ואני פשוט עושה את מה שתכננתי, זה הכי אמיתי שיש, אני לא מנסה לחקות פה משהו. זה פגע בי, אפילו הוריד לי טיפה את הביטחון.

"ואז, שלושה ימים אחרי התוכנית, הופעתי בהיכל מנורה, התארחתי בהופעה של עדן חסון והוא אמר לי משהו שמאוד עזר לי. הוא אמר: 'התוכנית היא נקודה בדרך שלך, זה לא אמור לעניין אותך לאיזה מקום הגעת, אלא מה אתה עושה מפה והלאה, בשביל לקחת את זה למקסימום'. כל כך הערכתי אותו, גם על המתנה שהוא נתן לי, להתארח בהופעה שלו, וגם הדברים שהוא אמר לי באותו יום, על זה שהכל תלוי בי. אני מת על זה שהכל תלוי בי'".

"בגמר, יובל באה אלי ואמרה לי שהיא צריכה אותי רגע, אבל הרגשתי שזה בקטע של חברים טובים. היא אמרה לי: 'אני צריכה שתרגיע אותי'. היא היתה נורא לחוצה. משם זה התפתח ונהיינו חברים טובים, דיברנו המון בטלפון. בדיוק תפסתי קו בחרמון הסורי, ובסוף כל שמירה היינו מדברים"

קינאת ביובל על הזכייה?

"לא, הייתי מאושר בשבילה, למרות שעוד לא היינו ביחד בשלב ההוא. גם אחרי שהתוכנית הסתיימה עוד לא היינו ביחד, הכל התחיל בינינו שלושה חודשים אחרי. בזמן התוכנית לא הרגשתי שהיה משהו בינינו".

גם לא בדיעבד?

"בגמר יובל באה אלי ואמרה לי שהיא צריכה אותי רגע, אבל הרגשתי שזה בקטע של חברים טובים. היא אמרה לי 'אני צריכה שתרגיע אותי', כי היא היתה נורא לחוצה. היה המון על הכתפיים שלה. משם זה התפתח ונהיינו חברים טובים, דיברנו המון בטלפון. בדיוק תפסתי קו עם היחידה בחרמון הסורי ובכל פעם שהייתי מסיים שמירה היא היתה מדברת איתי. הערכתי את זה שהיא נשארת ערה בשבילי, שאכפת לה ושהיא מתעניינת.

"זה הלך והתגבש עד שהלכנו להופעה של חבר ושם הבנתי שהיא רוצה והיא גם הבינה שאני רוצה, אבל לא עשיתי עם זה שום דבר. בדיעבד גיליתי שלמחרת היא אמרה לחברה שלה עלי 'מבחינתי הוא שרוף, זה לא מעניין אותי', כי לא עשיתי את המוב. רציתי דווקא, אבל לא היה לי את האומץ. ואז הלכתי אליה הביתה ערב אחד, ישבנו מתחת לבית - ומשם הכל היסטוריה".

אתם כבר מדברים על חתונה וילדים?

"אני בן 28 והיא בת 25. אנחנו לא בגיל של להיות אחד עם השנייה עכשיו כדי להעביר את הזמן. זה לא משהו פרקטי שקורה עכשיו ממש כרגע, אבל ברור שזה דבר שאנחנו רואים באופק. בגיל שלי אני מחפש אישה לכל החיים. אני באמת לא קולט את כל מה שקרה לי בשנה וחצי האחרונות - יובל, הפסטיגל, אני לא קולט שאני מוציא שירים שאנשים שומעים, לא קולט שמזהים אותי ברחוב. לא קולט כלום. זה מוזר לי. היתה לי תקופה שניסיתי כל הזמן רק להספיק עוד ועוד. קל מאוד להישאב לעבודה. אתה צריך שהעבודה תהיה עיקר החיים שלך ולהיות מושקע בה רגשית, פיזית ומנטלית, אבל צריך לדעת להכניס לשם עוד דברים. בגלל זה בזמן האחרון התחלתי לעשות מדיטציה כשאני קם בבוקר. לא בקטע רוחניקי, פשוט כי הייתי חייב רגע לחזור לבסיס".

תמיד יש לך את הבסיס הצבאי לחזור אליו.

"כן, לשם אני חוזר בכל מקרה".