עצומת האמיצים באמת

מטבע הדברים, עצומות של אמנים מעוררות אצל קורא העצומות הממוצע עניין רב יותר מאשר, למשל, עצומת פורום העסקים נגד פיטורי היועמ"שית ואפילו יותר מעצומות אלופים במילואים נגד דיקטטורה. בעצומות של אמנים גדול יותר הסיכוי שנכיר לפחות חלק מהשמות, או שנטרח לעבור עליהן לראות מי ומי במחאה. כך מתקבל שילוב ראוי של אידיאליזם ורכילות.

השבוע התפרסמה עצומה מטעם גוף שאולי לא נמצא ברשומות אך שמו בלבד מעורר כבוד ראשוני: "קהילת התרבות". בעברית, באנגלית ובערבית הודיעו אנשי הקהילה: "עוצרים את הזוועה בעזה", ופירטו: "אנו, אנשי ונשות תרבות ואמנות בישראל, מוצאים את עצמנו כנגד רצוננו וערכינו, שותפים כאזרחי ישראל לאחריות לאירועים המחרידים ברצועת עזה, ובפרט הרג ילדים ובלתי מעורבים, הרעבה, גירוש אוכלוסייה והחרבה חסרת תוחלת של ערי עזה. אנו קוראים לכל מי ששותף לקביעת מדיניות זו והוצאתה לפועל - חדלו! אל תיתנו הוראות בלתי חוקיות, ואל תצייתו להן! אל תבצעו פשעי מלחמה! אל תזנחו את עקרונות המוסר האנושי ואת ערכי היהדות! מפסיקים את המלחמה. משחררים את החטופים. מוזמנים לחתום, להפיץ, לשתף. זה הזמן להשמיע את קולנו".

זו לא הפעם הראשונה שבה קהילת התרבות משמיעה את קולה בעניינים שאינם מתחום התרבות והאמנות. במארס 2023 ערכה אותה קהילה דמיונית עצרת חירום נגד "ההפיכה המשטרית". לגמרי במקרה חלק מהחותמים על העצומה להצלת עזה השתתפו גם בעצרת להצלת הדמוקרטיה. אם כי יש להודות - ההיסטריה שעורר החשש מפני תיקון עילת הסבירות לא מגיעה לקרסולי עצומה שמתייחסת למלחמה הנוכחית כאל שיגיון פוליטי של ממשלה חסרת אחריות ושאין בה שום התייחסות לסיבות שבגללן מתרחשים "אירועים מחרידים ברצועת עזה". העצומה הזו אספה לתוכה את המוחים הידועים משמאל, ולצידם רשימה ארוכה של אנשים בדרגות שונות של אלמוניות תרבותית.

חלק לא מבוטל מהאמנים שחתמו על העצומה הם תוצר לא רק של כישרונם (וחלקם אכן מוכשרים מאוד), אלא גם של קהילה מסוימת מאוד: זו שהיתה מתקשה לשרוד ללא כספי ציבור. רוב הזמרים שחתומים עליה עברו את המסננת הממסדית של להקות צבאיות וגישה נוחה לפלייליסט של גופי שידור ציבוריים. יוצרי הקולנוע היו מתקשים ליצור ולו סרט אחד אלמלא החליטה המדינה לממן את תעשיית הקולנוע שלה, בלי קשר למספר הצופים שהתעניינו בתוצרתם. כל השמות המוכרים בעצומת האמנים - הם לא ממש נוער. תרומתם התרבותית העיקרית כבר מאחוריהם.

אנשי "קהילת התרבות" שחתומים על העצומה הם גם הנועזים שבין חותמי העצומות, אם כי ייתכן שאין הם מודעים לגודל התעוזה. השבוע פרסמו נשיאי חמש אוניברסיטאות מכתב באותו עניין. אמנם הם לא התעצלו והזכירו את פשעי חמאס, אבל המסר היה דומה: "יחד עם חלקים הולכים וגדלים של תושבי המדינה אנחנו צופים בזעזוע במראות המגיעים מרצועת עזה, ובכללם של תינוקות, הגוועים מדי יום ברעב ובחולי", התרגשו הכותבים, מתוך אמונה איתנה שהחלקים ההולכים וגדלים של אזרחי המדינה מרגישים כמותם. "הרס מכוון והתוכנית ליצירת 'עיר הומניטרית' מבטאים אובדן רסן ואנושיות שמהם לא נוכל להינקות וגורמים נזק שלא ניתן יהיה לרפאו".

אם התעורר כעס על קהילת הנשיאים - הוא לא ליחך את שולי גלימתם. מאז ימי המחאה נגד הרפורמה המשפטית, התרגלו אלה לשסות בסטודנטים מיילים פוליטיים נוקבים, והסטודנטים, בהיותם קהל שבוי, נאלצו להבליג ולהמשיך להתייצב ללימודים. הם העדיפו לא להתווכח עם מרצים לפסיכולוגיה, למשפטים או לביולוגיה שמא מישהו מהם יוריד להם ציון. נכון, אוניברסיטאות בחו"ל כבר הודיעו על הפסקת שיתופי פעולה, ואגודות מקצועיות כמו אגודת הסוציולוגים והאנתרופולוגים החרימו את עמיתיהן מישראל, אך הקהילה המשכילה יודעת, מן הסתם, שזו אשמת הממשלה.

כאשר קהילת הרופאים השביתה את בתי החולים כדי למחות נגד צמצום עילת הסבירות - מה יכלו המטופלים לעשות? להרכין ראש ולהתפלל שלא יאובחנו כתומכי רפורמה. כאשר קהילת בכירי מערכות הביטחון חתמה על עצומות נגד הממשלה - הפנסיה התקציבית שלהם לא נפגעה, וגם לא נוכחותם באולפנים. אדרבה, כולם חסינים מפני פגיעה בפרנסתם. מורת רוח ציבורית מבחינתם היא רעש רקע לבן מצד הציבור הלא נכון.

לא כך האמנים. הם עדיין זקוקים לקהל. הקהל יכול להפגין סלחנות רבה כלפי דעות פוליטיות שונות משלו, אם הוא מתעניין בהן בכלל. אלא שהתרבות הישראלית השתנתה. הפילטרים המדינתיים שבחרו באמנים הנכונים הם כבר לא הנתיב הבלעדי להצלחה. האמנים שממלאים את בלומפילד והיכל מנורה לא שירתו בלהקות צבאיות ולא זקוקים לעורכים המוזיקליים של תחנות הרדיו הציבוריות. וקהל שההזדהות עם העזתים היא לצנינים בעיניו - לא זקוק לראשי מועצות מקומיות שיודיעו שאמנים שחתמו על העצומה לא יוזמנו להופיע אצלם. אם כי גם קיומם של אלה הוא לא מובן מאליו. קהל שנחשף להתנשאות מוסרית, להתייצבות לצד האויב על חשבון חיילי צה"ל - פשוט לא יבוא להופעות. לאנשי "קהילת התרבות" יש מה להפסיד כאשר הם מגנים את מדינת ישראל ואת לוחמיה בשלוש שפות.

אולי משום כך רוכך המסר הפציפיסטי בהצגה "בלוז לחופש הגדול" של תיאטרון בית ליסין, שהיתה אמורה לעלות על הבמה באוקטובר 2023, ואולי המסר האנטי־מלחמתי שעוד נשאר לא הספיק כדי לשבץ אותה בלוח ההצגות בתדירות גבוהה. "אפס ביחסי אנוש", שעוסק בתלאות חיילות בשלישות, רץ בהצלחה מאז 2019.

חלק מהאמנים חותמי העצומות כבר הפסידו מזמן בקרב על הקהל הרחב, או שלמדו להסתפק בקהל שכולו חושב כמותם. חלק ימשיכו להפגין בקולי קולות בעד מטרות שמעוררות התנגדות בקרב ציבור גדול. ולכן - תודה על הכנות. תמיד תהיה לכם "צוותא".

יש לכם מה לומר על הכתבה? הגיבו ואולי דבריכם יתפרסמו במדור סוף השבוע החדש שלנו: זכות התגובה