"בכיתי את חיי וברחתי בריצה": אנה זק הרימה ידיים, ואז הגשימה את החלום

את הראיון עם אנה זק שלפניכם קוטעת התרעת אזעקה. טיל חות'י מתימן עושה דרכו אל שמי ישראל, ולרגע גם זק נעשית דרוכה. אלא שרק צד אחד במעמד הדיאלוג הזה נאלץ לעזוב לכמה דקות את עמדת המחשב ולנוס לתפוס מחסה, שכן הזמרת, הדוגמנית ומשפיענית הרשת המוכרת ביותר בישראל ישבה בזמן הזה בלוס אנג'לס הרחוקה. ככה זה כשיש קריירה בניכר ומערכת יחסים בשלט רחוק לתחזק עם החבר, אחד יהונתן מרגי, מוכר לא פחות ממנה.

זה, אגב, בכלל לא אומר שזק מנותקת מההוויה הישראלית הסוריאליסטית־משהו של השנתיים האחרונות. למעשה, החוויה הישראלית הממוצעת הופכת את נושא המרחק מבן הזוג למורכב עוד יותר. "בזמן המלחמה עם איראן הוא היה בלוס אנג'לס ואני בארץ, וזה באמת היה מסוג התקופות שיותר קשה בהן להיות בנפרד", היא אומרת. "בכל זאת, זה לא רגיל ומאוד מפחיד, ואת רוצה את בן הזוג שלך לידך כי זה מרגיע ונותן ביטחון.

"אני מרגישה שדווקא להיות בחו"ל במצבים כאלה זה לפעמים עוד יותר מפחיד, כי כל הקרובים שלך בארץ, וחוץ ממני יש ליהונתן משפחה שלמה בישראל, אז הדאגה מאוד גדולה. היה לו חשוב להרגיע אותי, במתקפות של הטילים מאיראן דיברנו בכל אזעקה. אני חושבת שאין אחד בארץ שלא פחד. כילדה שגדלה באשדוד, לצערי אני רגילה לאזעקות. זה מוזר להגיד 'רגילה' על דבר כזה, אבל באמת מאז 7 באוקטובר קורים המון דברים לא הגיוניים".

המערכה מול איראן הצליחה להעצים עוד יותר את רמות החרדה והחשש הקיומי כאן.
"הפחד הענק מטילים שמורידים רחוב הוא לא משהו רגיל, אז כמו כולם פחדתי מאוד. בהתחלה הייתי לבד בבית בתקופה ההיא. אני מאוד מפחדת להיות בחוץ בזמן אזעקה. אני חושבת שזה משהו שהולך איתי מהילדות, כי נתקעתי פעם על גשר באשדוד בזמן אזעקה. היינו ברכב והיינו צריכים לצאת ממנו, מאחורינו עמדו שוטרים ששמרו עלינו ושכבו מעלינו. זה היה מצב לא נעים בכלל. יש לי את הזיכרון הזה ואין לי מושג מתי הוא קרה. אז במצבים כאלה אני כמעט לא יוצאת מהבית".

בהתחשב בקריירה ובבן הזוג שגר בחו"ל, השאלה המתבקשת היא: למה את לא עוברת בעצמך למקום אחר?
"לעבור מדינה זו החלטה גדולה. בגלל שעשיתי את זה כבר ועליתי לישראל כשהייתי קטנה, זה לא מרתיע אותי, זה דווקא משהו מאתגר ומעניין, אני לא פוסלת את זה בכלל. אבל נראה לי שכשעושים את זה, זה צריך להיעשות בהמון מחשבה. יש לי קריירה שלמה בארץ והמון דברים שבא לי להגשים כאן. אני מרגישה שכרגע אני עדיין צריכה להיות בישראל. אבל לך תדע, אולי זה יקרה בקרוב".

יהונתן מצליח לנהל קריירה בארץ בזמן שהוא גר באל.איי. הוא לא מנסה לשכנע אותך לעבור?
"הוא עובד מאוד קשה, ועכשיו גם יש לי דוגמה מול העיניים של איך מנהלים קריירה בשני מקומות במקביל, וזה מטורף. הוא מתמודד עם זה בצורה מדהימה, וזה לא קל. אנחנו כל הזמן מדברים על נושא המעבר, אבל חשוב לנו גם לחיות את הרגע ולהבין מה הכי נכון לנו. אני מרגישה שכשיגיע הזמן לדבר על זה ברצינות, זה יקרה.

"בינתיים, בגלל שיש לשנינו לוחות זמנים מאוד צפופים, אנחנו ממש מנסים לתכנן את הביקורים שלנו, לפעמים אפילו שנה מראש. אני מגיעה לארה"ב פעמיים-שלוש בשנה, בכל פעם לפרק זמן של שבועיים, וגם הוא מגיע לארץ באותה תדירות. פרק הזמן הכי ארוך שלא ראיתי אותו היה לחודשיים, אבל אנחנו מנסים לא להגיע למצב הזה. בין לבין אנחנו עושים המון שיחות פייס־טיים".

"כשמכניסים אותך לסכסוך שלא באמת קיים וכל הסביבה שלך מדברת על זה ושואלים אותך, זה כבר יוצר מצב לא נעים ותחושה שבאמת יש משהו. אבל אין כלום! זה כבר הגיע למצב שזה הפריע לי. הרגשתי שזה הופך להיות חלק מהחיים שלנו"

אתם זוג עוד מעט שנתיים. הפריע לך שבהתחלה רבים חשבו שמדובר בגימיק "יחצני"?
"זה מבאס, אבל לא נתתי לזה יותר מדי מקום. הגעתי למצב שאמרתי לעצמי 'אוקיי, אנשים יכולים להגיד ולהמציא כל כך הרבה דברים. אין לי שליטה על זה, ולכן אין לי מה לעשות עם זה'. העדפתי לא להכניס אנרגיה לא טובה לתוך הדבר הזה, כי אנחנו יודעים איך הקשר הזה קרה ומאיפה הוא מגיע. אנחנו יודעים מה יש בינינו.

אנשים ידברו כל הזמן, הם יכולים להגיד עלי היום דברים שהם כל כך ההפך ממי שאני באמת, ביקורת שאין לה בסיס או שפשוט ממציאים דברים. נורא קשה לי עם זה. יכולים להכניס אותי לאיזו שערורייה שאני באמת לא קשורה אליה. יכולים להגיד פתאום שאני בסכסוך עם מישהו, אפילו שזה בכלל לא נכון".

מישהו אקראי כמו, נניח, נועה קירל? את בכל זאת יוצאת עם האקס שלה.
"נגיד הסיפור עם נועה. כבר שנים שיוצרים את הסכסוך הזה בינינו ומרגישים כל הזמן צורך לתדלק אותו, זה אף פעם לא נגמר. מאוד קשה לי עם זה, כי אני לא אדם שרב עם אנשים ונכנס לסכסוכים. מה כבר צריך לקרות כדי שיבינו שזה לא באמת? כשמכניסים אותך לסכסוך שלא באמת קיים וכל הסביבה שלך מדברת על זה ושואלים אותך, זה כבר יוצר מצב לא נעים ותחושה שבאמת יש משהו. אבל אין כלום! זה כבר הגיע למצב שזה הפריע לי. הרגשתי שזה הופך להיות חלק מהחיים שלנו. אני מרגישה שכל דבר שאחת מאיתנו עושה, איכשהו ימצאו דרך להכניס אליו את השנייה".

רק רוצים לרקוד

בקטגוריה אחת בהחלט אפשר להכליל אותה יחד עם אותה נועה קירל. כבר שמונה שנים זק, 24, שהתפרסמה לקראת אמצע העשור הקודם בעיקר כאושיית רשת וכמשפיענית, מנהלת קריירה מוזיקלית ומשחררת להיטי פופ שכובשים את הרשת, יוצרים טרנדים בטיקטוק ולא נופלים ברמתם מאלה של הקולגות הוותיקות בתחום. וגם היא מצאה את עצמה אחרי 7 באוקטובר במצב המתנה עד להודעה חדשה.

בימים שאחרי האסון הגדול ביותר שידעה ישראל, הפופ המקומי נאלם דום. הפלייליסטים ברדיו חזרו לצליל אקוסטי יותר, ורשימות ההשמעה חשו שזה פחות הזמן ללהיטים מידבקים, מרקידים ומקפיצים בסגנון "מי זאת", "כולם מזיזים" או "לך לישון".

"מרגי עובד מאוד קשה, ועכשיו גם יש לי דוגמה מול העיניים של איך מנהלים קריירה בשני מקומות במקביל. הוא מתמודד עם זה בצורה מדהימה, וזה לא קל. אנחנו כל הזמן מדברים על נושא המעבר, אבל חשוב לנו גם לחיות את הרגע ולהבין מה נכון לנו"

לרגע נדמה היה שהז'אנר, שחווה רנסנס בעשור האחרון מהסוג שהתרבות הישראלית לא ידעה כמותו (רבות בזכות זק, מרגי וקולגות כמו קירל, סטטיק ובן־אל), נמצא בסכנת הכחדה. פופ וישראל, ניסתה המציאות לרמוז לתקופה, זה לא דבר שהולך ביחד. בטח לא בעיתות משבר שממאן להסתיים.

"בעצמי הרגשתי שזה לא מתאים", היא מודה, "בכל התקופה הראשונה של הדבר הנוראי הזה שעברנו, היתה תחושה ששום דבר לא חשוב חוץ מחיי אדם, ושזה הזמן להניח הכל בצד. ליצור מוזיקה בכלל לא היה בראש שלי. בתחילת המלחמה נהייתי חולה, כנראה זה היה משהו נפשי, ולא היה לי קול בכלל. ואז אמנים התחילו להופיע בפני חיילים ואנשים מהעוטף, ממש כולם נרתמו לעזור אחד לשני, וגם אני יצאתי למלונות של מפונים, עדיין בלי קול. לא הצלחתי להוציא ציוץ.

"בכל מקום שהגעתי אליו, ביקשו ממני לשיר ואמרתי - מה קשור עכשיו? באמת, איך זה מתאים שאשיר 'מי זו פה שקמה'? איך זה מתאים עכשיו? היה לי קשה. כשחזר לי הקול והתחלתי להופיע, ממש לא הרגשתי בנוח.

"עמדתי על הבמה וחשבתי 'איך אני שרה עכשיו את השירים השמחים והצבעוניים שלי לאנשים האלה שאין להם בית?' ואז התחלתי לשיר וראיתי שאנשים רק רוצים לרקוד ולחייך. זה היה לי מוזר. פתאום הבנתי כמה כוח יש למוזיקה".

בכל הנוגע לסינגלים חדשים, היה נראה שפרט ל"חרבו דרבו" כל כוכבי הפופ נדמו לרגע.
"במשך תקופה מאוד ארוכה לא היה לי חשק לעשות כלום. הופעתי, אבל מבחינתי היה לי קשה להיכנס לאולפן וליצור משהו חדש. אני חושבת שלא הוצאתי שיר במשך שמונה חודשים, אם לא יותר".

"בהתחלה הייתי לוקחת את הביקורת מאוד קשה, אבל למדתי להתייחס לזה פחות. אפילו אחרי כמה שנים, כשכבר הוצאתי המון שירים, עדיין היו בי שאריות של רצון להוכיח שאני זמרת. עבדתי נורא קשה כדי להבין שהביקורת לא קשורה אלי"

היתה לך מחשבה לשנות סגנון? זה משהו שאת רואה את עצמך עושה, ככל שהקהל שלך יתבגר?
"כשהתחלתי הקהל שלי היה מורכב מילדים, כי גם אני הייתי ילדה. עם השנים אני מתבגרת ומשתנה, וגם החומרים שלי משתנים איתי. בעוד עשר שנים כנראה השירים שלי יהיו מאוד שונים מאלה שאני עושה היום. בסוף אנחנו גדלים ומתפתחים, ומאוד קשה להישאר משהו שהוא כבר לא אתה. זה לא אותנטי. בסופו של דבר, אתה רוצה שהמוזיקה שלך תיגע בכמה שיותר אנשים, ואם לא תדבר מהמקום האמיתי שלך יש פחות סיכויים שזה יקרה".

"מרגיש כמו חיים כפולים"

כשזק התחילה לשיר היו שהסתכלו עליה במבט מוזר. משפיענית רשת שמחליטה שהיא רוצה לשיר היא סוג של קלישאה, יש שיטענו אפילו בדיחה. לקח זמן עד שהצליחה לנער את החשד שהיה סביב היכולות שלה כזמרת. אבל זק, הרבה לפני שחלמה לתחזק חשבון אינסטגרם של 1.4 מיליון עוקבים וחשבון טיקטוק שלו מספר עוקבים בלתי נתפס שעומד על 5.2 מיליון, בכלל התחילה את דרכה כזמרת עוד כשהיתה ילדה בשם אנה קוזנקובה ברוסיה. המעבר לישראל בגיל 10 עיכב את קריירת השירה לשנים רבות, לא מעט בשל טראומה שנשאה עימה.

"לפעמים כשאני חושבת על התקופה הזאת שהייתי ברוסיה, זה מרגיש כאילו היו לי חיים כפולים", היא אומרת. "זה אפילו לפעמים מרגיש לי לא הגיוני, כי אני מרגישה שנולדתי בארץ. אני לא זוכרת הרבה מהילדות שלי, אבל אני זוכרת המון מהמעבר ומהתקופה הזאת של המישמש הזה בין שתי המדינות. היו שנים לא קלות בבית הספר בהתחלה, כי הרגשתי שלא יכולים להכיר אותי, ששופטים אותי ישר ואין לי דרך להראות להם אחרת. המזל שלי היה שהיו כמה בנות בכיתה שלי שדיברו רוסית, וזה ממש עזר לי להשתלב. אבל עד שלמדתי עברית לגמרי הייתי חסרת ביטחון, זה היה חוסר אונים לשבת בכיתה ובאמת לא להבין כלום.

"אני מקבלת הרבה תגובות באינסטגרם. כותבים שאנחנו רוצחים ואת כל הדברים שאומרים עלינו כל הזמן. אני לא מתייחסת לזה. אבל כן, יש איזו הרגשה שכולנו חווים כרגע בחו"ל, שכשאנחנו אומרים שאנחנו מישראל אנחנו לא יודעים למה לצפות"

"היום אני מסתכלת על הילדה הזו וחושבת 'איך עשית את זה?'. אבל לפני ארבע שנים הגעתי לנקודת החצי, כלומר חצי מהחיים שלי עברו שם וחצי פה. עכשיו כבר הרוב פה, וזה לפעמים מרגיש לי שעשיתי משהו מטורף. אני זוכרת שכשעזבנו את רוסיה ובאתי להיפרד מבית הספר, מאנשים ומחברים, אמרתי למורה לפיתוח קול שלי 'ההורים שלי הורסים לי את הקריירה'".

זה תסכל אותך שהתגובה הראשונית לשירים שלך היתה סקפטית?
"בהתחלה הייתי לוקחת את הביקורת מאוד קשה, אבל למדתי להתייחס לזה פחות. אפילו אחרי כמה שנים, כשכבר הוצאתי המון שירים, עדיין היו בי שאריות של רצון להוכיח שאני זמרת. עבדתי נורא קשה כדי להבין שהביקורת לא קשורה אלי".

מה תעני אם אני שם אותך על המוקד ושואל - מה את קודם, דוגמנית, משפיענית או זמרת?
"אני קודם כל זמרת. זה מובן לי שאנשים לא ידעו שאני זמרת קודם, כי התפרסמתי בהתחלה ברשתות החברתיות ובדוגמנות. הסיבה לזה היא שכשעליתי לארץ סבלתי מחוסר ביטחון וממש לא רציתי לשיר. לא היתה לי השפה, הרגשתי שאני לא שייכת ושאני לא יכולה לעשות את מה שהייתי עושה ברוסיה. שם עמדתי על במות ושרתי.

"אחרי שהגענו לישראל, ההורים שלי רצו לרשום אותי ל'פרחי אשדוד', הלהקה העירונית, כי הם רצו שאחווה את מה שחוויתי ברוסיה, ופשוט לא הסכמתי. מה שכן, הסכמתי לקחת שיעורים פרטיים, ומתישהו המורה שלי הציעה לי להשתתף בתחרות שירה של צעירים שהתקיימה באילת. נסעתי לתחרות, עליתי על הבמה, עמדתי לשיר ומרוב הפחד נחנקתי. יצא לי זיופון והתחלתי לבכות את חיי".

זו בעצם התגשמות הסיוט של פרפורמר.
"הנחתי את המיקרופון וירדתי בריצה מהבמה, ובגלל זה במשך כמה שנים לא רציתי לדבר על מוזיקה בכלל. הביטחון חזר לי אחרי שהתפרסמתי והיה לי קהל ברשתות. הרגשתי שיש הרבה אנשים שאוהבים אותי, קיבלתי המון אהדה ואז גם בא הביטחון פתאום, וזה השלב שבו הרגשתי שאני יכולה לעשות את זה. פתאום חזר לי הרצון לעשות את מה שאני באמת אוהבת. בעצם עשיתי את הדרך ההפוכה - קודם היה לי הקהל".

"זה חולני בעיניי שיש לנו עדיין חטופים בעזה. אני לא מבינה איך דבר כזה קורה כבר כמעט שנתיים, זה בלתי נתפס בעיניי. אני חושבת שכולם היו צריכים להיות בבית כבר מזמן. החלום שלי הוא שזה יקרה ושנשתקם כמדינה. הלב שלנו לא שלם כל עוד האנשים שלנו לא נמצאים פה"

ועדיין את ממשיכה לתחזק את החשבונות ברשתות. זה לא כאב ראש להרגיש שאת כל הזמן צריכה לבדר ולספק תוכן?
"אני מתייחסת לזה ממש כמקצוע לכל דבר. זה חלק מהעבודה שלי, כי העולם מאוד השתנה בשנים האחרונות ומרגיש לי שבכל מה שקשור למוזיקה זה לא כמו שהיה פעם. מוזיקה וטיקטוק מחוברים היום. פעם היית שומע שיר בפעם הראשונה בפלטפורמות כמו אפל מיוזיק, ספוטיפיי או יוטיוב.

"היום צעירים בדרך כלל שומעים שיר בפעם הראשונה בטיקטוק, כל חוקי המשחק השתנו. אז מבחינתי זה ממש חלק מהעבודה שלי, וגם המוזיקה שלי מאוד קשורה לעולם הזה. זה לא קל וזה מצריך המון השקעה, אבל אף עבודה היא לא קלה. גם מבחינת המותגים שאני עובדת איתם, הפעילות ברשתות היא חלק מהעניין".

כמה שעות להערכתך את משקיעה בזה ביום?
"קשה לכמת את זה, כי זה כבר חלק מהחיים. אין שעות מסוימות, אלא פשוט חיים את זה. ברור שיש לי ימים שלא בא לי להעלות משהו ורק בא לי לשבת על הספה ולא לעשות כלום, אבל זה בדיוק כמו שיכולתי לעסוק בכל מקצוע אחר ולהגיד 'אין לי כוח ללכת לעבודה היום'. החיים שלי פשוט מאוד פומביים".

במסגרת העבודה שלך בחו"ל חווית תגובות שליליות בגלל שאת ישראלית?
"אני מקבלת הרבה תגובות באינסטגרם, אבל משתדלת לא להיכנס לזה. כותבים שאנחנו רוצחים ואת כל הדברים שאומרים עלינו כל הזמן. אני לא מתייחסת לזה. אבל כן, יש איזו הרגשה כזו שכולנו חווים כרגע כישראלים בחו"ל, שכשאנחנו אומרים שאנחנו מישראל אנחנו לא יודעים למה לצפות. זו יכולה להיות תגובה מאוד חיובית אבל היא גם יכולה להפוך למשהו מאוד גרוע. עצם הדבר הזה מבאס והוא ממש לא צריך להיות.

"למזלי, האנשים שאני עובדת איתם מאוד תומכים ויש לי חוויה טובה, אבל זה גם יכול היה להיות אחרת לגמרי. למה בכלל שיהיה בנו פחד להגיד מאיפה אנחנו? למה יש את השנייה הזו של מחשבה לפני שאומרים את התשובה? זה כל כך לא בסדר וזה לא אמור להיות ככה. אני פשוט מקווה שהתקופה הזו תיגמר ושאפשר יהיה לנשום סוף־סוף".

איפה את עומדת מבחינת המלחמה? את חושבת שצריך לסיים אותה עכשיו?
"אגיד לך את האמת, אני לא כל כך מבינה בפוליטיקה".

זו דווקא תשובה פוליטית למדי.
"פשוט באמת בא לי שיהיה פה טוב. זה חולני בעיניי שיש לנו עדיין חטופים בעזה. אני לא מבינה איך דבר כזה קורה כבר כמעט שנתיים, זה בלתי נתפס בעיניי. אני חושבת שכולם היו צריכים להיות בבית כבר מזמן. החלום שלי הוא שזה יקרה ושנשתקם כמדינה. הלב שלנו לא שלם כל עוד האנשים שלנו לא נמצאים פה".

מה את חושבת על מכתב האמנים לעצירת המלחמה והסערה שהגיעה בעקבותיו?
"ראיתי את הסערה והבנתי שיש על זה המון דעות חלוקות ושחלק מהאמנים גם חזרו בהם. לי אישית יש רק דבר אחד שאני חושבת עליו כל הזמן והוא החזרת החטופים שלנו הביתה. את כולם. הכי מהר שאפשר. אני מקווה שזה יקרה מהר ושכל החטופים וגם כל הלוחמים והלוחמות הגיבורים והגיבורות שלנו יחזרו הביתה בשלום".