"התחבאתי מתחת לגופה של בתה": רגע לפני האירוויזיון - יובל רפאל חושפת את המפגש הטעון

בוקר אחד, כשיובל רפאל, שורדת מסיבת הנובה, היתה ילדה בת 6, אביה כינס אותה ואת אחיה הקטן ובישר להם על רילוקיישן לשווייץ. בתוך זמן קצר ארזה המשפחה את הדירה במושב פדיה, ועברה לשלוש שנות מגורים בז'נבה. עכשיו, 15 שנה אחרי שחזרה לארץ, רפאל תעלה שוב על מטוס לשווייץ - הפעם כנציגת ישראל הרשמית באירוויזיון 2025.

"אחרי מה שעברתי ב־7 באוקטובר, ישבנו כל המשפחה יחד ונזכרנו בילדות שלי בשווייץ", היא משחזרת. "בשיחה הזאת התחלתי לבכות בפעם הראשונה אחרי מה שעברתי".

למה דווקא אז?
"פתאום נפתח לי משהו. זה היה הרבה לפני ש'הכוכב הבא' היתה בכלל על הפרק, ועוד לפני שידעו שהאירוויזיון יתקיים בשווייץ. אבל זה פשוט קרה, ובראייה לאחור דברים התחברו".

אם הייתי אומר ליובל בת ה־9 שהיא תחזור לשווייץ כנציגה של ישראל, מה היא היתה עונה?
"יובל בת ה־9 היתה אומרת שזה היה קורה עוד הרבה קודם. בגיל ההוא, בראש שלי כבר חייתי בהוליווד. אמרתי לעצמי 'את הולכת להיות ביג שוט, משהו מאוד גדול, ואת הולכת לשיר על במות ענקיות'. אלה היו השנים שבהן הכי האמנתי בעצמי".

"זה מאפס למיליון"

לקבוע פגישה עם רפאל (24) זה כמעט בלתי אפשרי, למרות כמה וכמה ניסיונות. בעוד פחות משבוע היא תטוס לבאזל, לתחילת החזרות לקראת אירוויזיון 2025 , שייערך ב־17 במאי ויועבר בשידור חי בכאן 11.

"אני בחזרות סביב השעון", היא משתפת. "עושה פיתוח קול ארבע־חמש פעמים בשבוע, ישנה עם מכשיר אדים שגורם למיתרים בגרון להישאר לחים במהלך הלילה, כדי שאקום כמה שיותר פיקס. אני גם עושה הרבה הליכון, להרגיל את הגוף, כי דופק מואץ לוקח יותר חמצן - וכל השיר יושב על חמצן, על נשימה ואוויר. אני מרגילה את עצמי להיות בחוסר, כדי לדמות כמה שאני יכולה את הסיטואציה, כמו על הבמה באירוויזיון".

"החטופים היו צריכים לחזור הביתה כבר לפני הרבה יותר מדי זמן, וזה נושא שמאוד קשה לי איתו. חשוב להעלות את המודעות, ואני אעשה את זה איפה שאוכל, אבל גם צריך לזכור שלתחרות הזאת יש חוקים - ואני מכבדת אותם באופן מלא"

את זמרת מצוינת. למה את צריכה כל כך הרבה הכנות מעבר לחזרות על השיר?
"זה כמו שתשאל מפתח גוף בשביל מה הוא צריך להמשיך להתאמן. כל החיים שלי סובבים סביב זה כרגע. זה ממש מרגיש כמו סוג של אולימפיאדה שאני מתכוננת אליה. אני לא חושבת שאי־פעם השקעתי או הייתי מסורה למשהו כמו לאירוויזיון. אני מתעוררת איתו בבוקר והולכת לישון איתו בלילה".

יש לך עוד יותר משבועיים עד לתחרות.
"אמא'לה, אמא'לה. זה לא הרבה זמן, זה כלום זמן".

בתוך העומס את מוצאת זמן גם ליהנות?
"אני עוסקת במה שכל הזמן חלמתי וגם ידעתי שאני אעסוק בו. כל החיים רציתי להיות זמרת, שזה יהיה העיסוק העיקרי שלי שבו אעבוד. אבל תזכור שהשיר הראשון בקריירה שלי הוא שיר לאירוויזיון. זה לא מאפס למאה - זה מאפס למיליון".

זה כולל גם רגעי שבירה?
"ברור שיש כאלה. ופה אמא שלי נכנסת לתמונה, והיא יודעת לייצב אותי. אמא שלי היא האדם היחיד שיכול לייצב אותי באותה השנייה. אני אנושית, ויש לי גם פחדים וחששות. אני יודעת שיש עלי המון אחריות, ואני לא רוצה לאכזב. אני יודעת שיש הרבה על הכתפיים שלי, ואני רוצה להביא מאה אחוז של כבוד, שיהיו גאים בי".

איך מתמודדים עם הרגעים הפחות נעימים?
"אני אוהבת וגם רוצה לתת מקום לחוסר הביטחון שלי, ולא להדחיק אותו. אני לא מאלה שישימו פלסטרים וינופפו בפסיכולוגיה חיובית. אני נותנת לפחדים שלי מקום, כי יש פה משהו שהוא הרבה יותר עמוק, וברגע שאני נותנת מקום וזמן וביטוי לפחד ולחששות - אני לא מתהלכת עם האנרגיה הזאת החוצה".

את מגיעה למצבי בכי בתהליך העבודה?
"בטח, זה פורקן בשבילי. עוד לפני מה שעברתי ב־7 באוקטובר, הבכי הוא הכלי הכי טוב בשבילי לפורקן. כשאני לא בוכה, אני יודעת שאני חווה סוג של ניתוק שהוא לא בריא. הייתי מחפשת את הבכי כדי לפרוק אותו החוצה ולא להשאיר בבטן, כדי שזה לא יחזור אלי".

מאז 7 באוקטובר את בוכה יותר?
"דווקא מאז, בהתחלה, בגלל שהייתי בניתוק מאוד־מאוד גדול, בכיתי הרבה־הרבה פחות. חיפשתי את הבכי, רציתי לפגוש אותו - ולא מצאתי אותו. אחרי מה שעברתי, אני יודעת להגיד שכשאתה לא מצליח לבכות - אתה לא מתחבר, וזה מבחינתי הסימן המובהק לניתוק".

אז אולי יותר נכון לשאול אם אחרי 7 באוקטובר היה לך יותר קשה לבכות.
"חד־משמעית כן. ואלה תסמינים שאני לא רוצה להיות בהם. אני לא רוצה להיות מנותקת, אלא אני רוצה לעקור את הבעיה מהשורש, כדי שזה לא יבוא לי בהמשך החיים כפוסט־טראומה. אחרי 7 באוקטובר חיפשתי איפה אני בוכה, ולא הצלחתי. במשך חודש שלם לא ירדה לי דמעה. פשוט לא הצלחתי".

היום את יכולה לבכות, נניח, בגלל חזרה לא טובה?
"חזרה לא טובה לא תגרום לי לבכות, אבל היא תגרום לי לחזור הביתה ולעשות עוד חזרות. אני שרה מתוך רגש של לפתוח הכל החוצה, ומה שמפחיד אותי זה לא לקבל בחזרה. זה החשש שלי".

תכניסי אותי לעולמך: כשיש רגע שבירה, את מאבדת ביטחון והדמעות זולגות - מה את עושה?
"עשייה שהיא לא בריחה, טלוויזיה או אינסטגרם. ואחרי שפרקתי, האלטרנטיבה היא לקום ולעשות חזרה, או אינהלציה, או הליכון. כלומר, כל דבר שמחבר אותי בחזרה לעשייה - ואז אני באמת מתאפסת מזה מאוד מהר".

"נפלה על הכתף שלי"

מהו לחץ האירוויזיון לעומת הבוקר ההוא, בשבת הנוראה, שבו רפאל יצאה עם חברותיה לרקוד במסיבת הטבע בעוטף עזה, בחג שמחת תורה, והן מצאו את עצמן נמלטות מהטבח הקשה בהיסטוריה של מדינת ישראל.

במשך שבע שעות הן הסתתרו במיגונית ליד קיבוץ בארי, כשרפאל שוכבת מתחת לגופות ומעמידה פני מתה, גם אחרי שספגה רסיסים בעצמה. היא וחברותיה יצאו משם באורח נס - אך מוכות טראומה. "היו לי שעות מאוד קשות במיגונית. כדי שלא ירצחו אותי הייתי צריכה להסתתר עם גופות, וכדי לצאת משם הייתי צריכה לדרוך על גופות", היא מספרת.

"אני אגיד משהו שרק מי ששרד את הנובה בטח יבין: אחרי שאת יוצאת מאירוע כזה, את מלאה ברגשות אשם. את שואלת את עצמך הרבה שאלות, והמרכזית היא 'למה דווקא אני ניצלתי והם לא?' אחרי שהשלמתי עם זה, אני רוצה לתת הזדמנות לחלומות שלי".
אלה רגשות אשם מכבידים מאוד.

"זה משהו שליווה אותי הרבה מאוד זמן. ברגע שהצלחתי לשחרר את התחושה הזאת, חשבתי לעצמי: קיבלת הזדמנות שנייה לחיים שלך, ובסוף תפחדי? איזה חוסר כבוד זה עבור מי שלא שרדו. הגעתי למסקנה שאני צריכה לכבד את מה שקיבלתי ולעוף על החיים שלי".

איך זה בא לידי ביטוי?
"לקחת את החיים למקום הכי טוב שאני יכולה, ולהגשים את כל החלומות שלי".

"אני מגיעה למצבי בכי בתהליך העבודה. בטח. הבכי הוא הכלי הכי טוב בשבילי לפורקן. כשאני לא בוכה אני יודעת שאני חווה סוג של ניתוק, שהוא לא בריא. הייתי מחפשת את הבכי כדי לפרוק אותו החוצה ולא להשאיר בבטן, כדי שזה לא יחזור אלי"

בשנה האחרונה רפאל מספרת פעם אחר פעם את סיפור הבריחה שלה מהנובה ואת רגעי המאבק על חייה. היא זוכרת הכל לפרטי־פרטים, וכשאין לה לו"ז עמוס היא יכולה לספר אותו שוב ושוב, במשך שעות ארוכות, בסבלנות. בקרוב היא תספר אותו גם באנגלית, לצופים באירופה, שכמובן - לא כולם יאהבו להטות אוזן.

"אני זוכרת שהגענו לאזור של החניון ברעים סביב 1:30 ופתחנו בר בבגאז', ונכנסנו למסיבה עצמה לקראת 3:30. הקמנו את הקנטה שלנו (מתחם פרטי שתחום ביריעות רקומות; ע"ס) והלכנו לרקוד. היה כיף ברמות, ואני באמת חייבת להגיד שהיה וואו. זאת היתה הפעם הראשונה שלי בפסטיבל גדול, והיה כיף לפגוש אנשים מכל מקום, לרקוד עם כולם באוויר הפתוח".

את מתארת תחושת אופוריה.
"אופוריה היא המילה המדויקת, עד שהיא הפכה לסיוט. אני הייתי בקנטה כשהכל התחיל. בדיוק צילמנו סרטון לאבא שלי, ושתי דקות אחרי זה התחילו הטילים. אמרתי לעצמי: אוקיי, אנחנו בעוטף, מה כבר ציפינו שיקרה? חשבנו שיהיה מטח, נסתתר - ונחזור למסיבה".
בכל זאת, מלחיץ.

"אני הייתי מאלה שלא נבהלות מטילים, כי הייתי בתחושה שאם צריך לקרות משהו, הוא קורה. אבל הדר, חברה שלנו, היתה בהיסטריה קשה. היא הרימה את כולן ואמרה לנו 'תעיפו את עצמכן, אנחנו ממש לא נשארות פה'. לקחנו את הדברים שלנו, ואז הסתכלתי לשמיים וראיתי פסים של טילים. התכנון היה לנסוע לחברה שגרה קרוב, אבל בדרך לשם היו מחבלים. עשינו פרסה, ראינו מיגונית ונכנסנו אליה".

לא פחות מ־60 ישראלים נדחסו למיגונית בתקווה לצאת בחיים - אבל רק בודדים מהם שרדו. רפאל היא אחת מהם. "אנחנו היינו בפנים. ישבתי ליד חברה שלי וליד עוד מישהי שאני לא מכירה. היא החזיקה לי את היד ולא הפסיקה לבכות. הרגעתי את שתיהן ואמרתי 'תקשיבו, אנחנו במרחב מוגן, כמה דקות ואנחנו מתפצלות וחוזרות הביתה'. אבל אז התחיל הירי הראשון בתוך המיגונית, וכשהוא הסתיים - הדבר הראשון שראיתי זה את הראש שלה על הכתף שלי. היא מתה עלי.

"בשלב הזה הייתי בטלפון עם אבא שלי, שאמר לי לשכב ולהעמיד פנים שאני מתה. המחבלים נכנסו ויצאו בערך עשר פעמים, בזמן שהסתתרתי מתחת לגופות. היו שם יריות ורימונים, וזה היה סיוט שלא ברא השטן. אני היחידה בשורה שלי במיגונית ששרדה - כל השאר נרצחו".

היתה עוד מישהי שנרצחה והגופה שלה היתה מוטלת על הרגל שלך.
"הגופה שהיתה לי על הרגל היתה הטראומה הכי גדולה שלי מכל הסיטואציה. גם מבחינת הכאב הפיזי, וגם מבחינת חוסר האנושיות שלי, כי הסתתרתי באמצעותה. זה ליווה אותי הרבה זמן אחרי כן".

את יודעת מי היא?
"כן. לפני שבועיים נפגשתי עם אמא שלה, וזה היה אחד הדברים הכי חשובים שעשיתי בחיים שלי. כי סחבתי איתי מלא אשמה, והדבר האחרון שציפיתי לו זה לעשות עם האמא סגירת מעגל. חשבתי שאולי היא תשנא אותי, כי היה הרבה חוסר אנושיות במיגונית, והייתי צריכה לנסות להינצל - והשתמשתי בבת שלה. גם בלי להיות אמא אני יכולה להבין את הכאב שלה. אני מסתכלת על זה בעיניים שלה".

ואיך היא הגיבה?
"היא שמעה את כל מה שהיה לי להגיד, חיבקה אותי והתחילה לבכות בעצמה. היא סיפרה לי שהיא לא ישנה טוב שנה וחצי, ורצתה לדעת שהבת שלה לא סבלה, כי כל שנייה שם, במיגונית, שוברת את הנפש. היא שמעה הרבה שמועות לגבי המוות של הבת שלה, אבל לא היתה לה הוכחה ממשית".

ידעת לתת לה את הפרטים שהיא חיפשה?
"כן. באחת ההקלטות עם אבא שלי כבר היה הירי הראשון, ואמרתי לו שיש עלי גופה. ידעתי להגיד לה שעוד לפני שהבת שלה הספיקה להבין מה מתחולל שם - היא כבר לא היתה בחיים. היא לא ראתה זוועות ולא סבלה. יצאתי משם בתחושה שבניין ירד לי מהכתפיים".
בחבורה שלך כולן יצאו בחיים, זה לא פחות מנס.

"מאותו היום הפכנו, כל החברות, להיות בלתי נפרדות. מהבוקר עד הלילה. זאת שותפות גורל. זה המקום היחיד שבו הסוללה שלי נטענת, ולא מתרוקנת. כשאני יושבת עם אנשים שלא היו שם אני מוציאה אנרגיה, והם לעולם לא יבינו את מה שעבר עלי. איתן זה אחרת".
"הפחדים לא יפילו אותי"

איך לא, 7 באוקטובר שינה את חייה של רפאל. למסיבה היא נכנסה יובל אחת - ויצאה משם יובל אחרת, שנחושה להגשים את חלומותיה הגדולים. "לא יכול להיות שאני אקבל חיים, ומישהו אחר לא. הרגשתי שחייבת להיות סיבה. ואחרי שקיבלתי את החיים, ידעתי שאני חייבת לתת צ'אנס לכל חלום שיש לי ולכל דבר שהייתי רוצה להגשים את עצמי בו. לעשות כבוד למתנה הזאת שקיבלתי. ודבר שני - מהו הפחד להיכשל אל מול הפחד לחיות שוב?".

מה תעני למי שיטען שהגעת לתחרות בגלל הנובה?
"הסיפור שלי הוא חלק ממני ומסיפור חיי, וגם הרגש שאני שרה מתוכו קשור למה שעברתי. מצד שני, הגעתי לתוכנית הכי גדולה בארץ למוזיקה, בפריים־טיים, לצד זמרים ענקיים עם קולות מטורפים, ושבוע אחרי שבוע עליתי והתמודדתי מולם וניצחתי. אני באמת מאמינה שעשיתי משהו נכון, ושאין לזה קשר לנובה. אני ראויה, ואני מרגישה את זה. הרבה לפני הנובה ידעתי שאהיה זמרת. תמיד האמנתי שזאת הקריירה שלי ושזה מה שהולך להיות. מבחינה ווקאלית תמיד האמנתי בעצמי".

צפית בעדן גולן בשנה שעברה?
"ברור. רואים שהיא עבדה קשה ושמה שם את כל הלב שלה. גם כשדיברתי איתה הבנתי כמה היא נתנה את המאה אחוז שלה. אני גאה בה מאוד, כי היא נכנסה לסיטואציה שהיא לא ציפתה לה - ועמדה בזה בשיא הגבורה. אני מאוד מעריכה אותה, אי אפשר שלא".

את בעצמך מבינה את גודל המשימה?
"אני מבינה את הגודל של זה, אבל יש בי גם תמימות, ואני רוצה שהיא תישאר חלק ממני. אני לא צריכה להבין את כל הפחדים כדי שהם לא יפילו אותי. אני יודעת מה היה בשנה שעברה, ואני מביאה הכל בחשבון. אני מתכוננת לכל, אבל אני גם אומרת לעצמי שיש דברים שיש לי שליטה עליהם ויש דברים שלא. בדברים שהם בשליטתי - אני אתן את המאה אחוז. כל מה שלא בשליטתי - אין לי מה לעשות עם זה".

"לא יכול להיות שאני אקבל חיים, ומישהו אחר לא. הרגשתי שחייבת להיות סיבה. ידעתי שאני חייבת לתת צ'אנס לכל חלום שיש לי ולכל דבר שהייתי רוצה להגשים את עצמי בו. נולדתי מחדש, אז שאבזבז את החיים בפחד? התשובה היא חד־משמעית לא"

את ערוכה להיתקלויות עם נציגי מדינות אחרות?
"אני מביאה הכל בחשבון. אבל בסוף, המטרה שלי, מה שאני באה לעשות, זה להביא נאמבר חזק, להביא כבוד למדינה שלי ולעשות כבוד לשיר שנכתב לי. אני מביאה בחשבון כל תרחיש אפשרי, וזה מרחיב עוד יותר את הרצון שלי לפתוח את הלב בפני כולם. כשיותר קשה, אני רוצה עוד יותר לתת. תמיד יהיה מי שאוהב אותנו ומי שלא. אנחנו רגילים לזה".

אבל לא כולנו רגילים לשיר מול מאות מיליונים בלייב בכל אירופה.
"אני חושבת שהיתה לי ההיערכות הכי טובה לזה".

גם לזה שיצרחו לך בוז בזמן שאת שרה?
"אז יהיה בוז. שוב, אין לי מה לעשות עם זה. זה שלהם. אני עדיין מגיעה באותה אג'נדה. ויודע מה? יותר מזה: אני חושבת שזה מסוג הסיטואציות שעוד יותר יפתחו לי את הלב".

לאחרונה דווח שמשתתפי התחרות פתחו קבוצה והשאירו אותך בחוץ. נפגעת?
"כל הסיפור הזה תפס אותי בהפתעה. לא ידעתי על הקבוצה הזאת עד הפרסומים, ואחרי שנכנסתי אליה גיליתי שהיו עשר מדינות שלא היו שם בכלל. כך שאני לא חושבת שזה היה משהו אישי נגדי או נגדנו".

בואי נדבר מספרים.
"מבחינת מספרים אני דווקא מאוד מכוונת מטרה: אני מגיעה כדי לקחת את המקום הראשון. ברור לי שזה גם יכול לא לקרות, אבל אם שאלת על מספרים - אני רוצה גביע הביתה. אני רוצה להביא את האירוויזיון לישראל".

זה אפשרי לדעתך, למרות כל מה שקורה סביב ישראל בתחרות?
"נגד כל הסיכויים, יש בי איזה משהו שבאמת מאמין בניצחון".

אני לא רוצה להכניס לך מחשבות שליליות, אבל אירוויזיון הוא אירוע מורכב. את מביאה בחשבון, נניח, מקרה שבו את לא עולה מחצי הגמר?
"כל מי שמכיר אותי יודע שאני מאמינה בקיטש הכי גדול בעולם, והוא שמה שצריך לקרות - קורה. אני באמת מאמינה בזה בלב שלם, וזה נותן לי הרבה מאוד שקט ונחת. כי גם אם זה אומר שהתחרות תיגמר בסיוט - אני מאמינה שזה מה שהיה צריך לקרות. באותה הנשימה, אין בי שום אמונה שמשהו כזה יקרה, כי אני עובדת קשה מדי בשביל שזה לא יקרה".

את מטופלת?
"כרגע לא. סוג הטיפול שאני אוהבת הוא לחפור מאוד עמוק בתוך הפצע, ואני לא יודעת עד כמה זה יהיה נכון כרגע לחפור בפצע לפני האירוויזיון. בכל מה שקשור באירוויזיון עצמו, בכל הדברים שהם סביב התחרות, אני מטופלת אצל אמא שלי, שהיא פסיכולוגית".

מבחינתך, ההתעסקות באירועי 7 באוקטובר זזה בינתיים הצידה?
"את כל מה שהוא לא אירוויזיון עצרתי בחיים שלי כרגע, כי אני חושבת שאי אפשר להתעסק בשני הדברים יחד, זה יכול להתנגש קצת. אלה שני אירועים גדולים מדי, וגם מאוד לא קשורים זה לזה, אז לשנייה שמתי את זה בצד. אני גם מרגישה שאני במקום מספיק טוב כדי לשים שנייה בצד".

לבשה חולצות גברים

כאמור, רפאל נולדה במושב פדיה, ואחרי שמשפחתה חזרה משווייץ היא גדלה ברעננה. בתיכון היא למדה במגמת תיאטרון ומחול - משם היא זוכרת משבר טראומטי שמנע ממנה ליצור במשך שנים ארוכות, למעשה עד לשנה שעברה.

"המנהלת שמה לב לאזור בגוף שלי שהיה יותר מפותח משאר הבנות, והעירה לי על זה. הייתי רק בת 11. אני זוכרת שהיא הוציאה אותי החוצה ואמרה לי שאני מחויבת לקנות חולצות חדשות".

מטעמי צניעות?
"מעולם לא הייתי ילדה פרובוקטיבית, זה לא היה הסטייל שלי. היו לי חולצות כמו של כולן, אבל היא החליטה שאני צריכה חולצות עם צווארון עגול וסגור".

נענית לדרישה?
"למחרת, כשעדיין לא הספקתי לקנות חולצות חדשות, היא הושיבה אותי מחוץ למשרד שלה כל היום. אמרה לי 'את לא יוצאת להפסקות, לא נכנסת לשיעורים ולא זזה מפה'. גם החולצות שאחר כך קניתי לא סיפקו אותה. בשלב מסוים היא התחילה לערב את אבא שלי בכל הדבר הזה, וזה נהיה כבר סיפור מאוד גדול - עד שהגעתי למצב שהתחלתי ללבוש חולצות גברים אובר־סייז, גדולות ורחבות".

"עידו ואני ביחד חודשיים וקצת. הסיפור בינינו התחיל אחרי שהתוכנית נגמרה. הוא עשה איזשהו צעד, ומשם הכל התחיל. אני אוהבת אותו. כרגע זה בעיקר לישון ולהתעורר ביחד. כיף שיש לי חוויות שאני יכולה להתקשר אליו ולחלוק אותן איתו"

לא ניסית להתנגד?
"היה בי משהו שרצה למרוד במנהלת, אבל היא הכניסה לי למוח רעיון שלא היה שם קודם, ומאותה הנקודה התחלתי לשפוט את עצמי הרבה יותר קשה. אם כבר החלטתי ללבוש משהו צמוד, הייתי שמה מעל סווטשירט - גם בקיץ".

נשארת במגמת המחול?
"ידעתי שאם אני פורשת אני מוותרת לה, ולכן לא פרשתי, אבל היינו עולות לבמה שש־שבע בנות והייתי בחרדות שיסתכלו עלי. אתה מכיר עוד אדם שעולה לבמה ולא רוצה שיראו אותו? זאת הייתי אני".

חוויה לא נעימה כנערה.
"היום אני יכולה להגיד שעברתי טראומה לכל דבר. זאת חרדה שיש לה שרידים בתוכי עד היום, למרות שעבדתי מאוד קשה כדי לשחרר את המקום הזה. זה עדיין מלווה אותי".
בצבא שירתה רפאל כלוחמת מעברים באזור ירושלים, ובאותה תקופה הוריה החליטו להתגרש. "גדלתי בידיעה שמשפחה זה הדבר הכי חשוב בעולם, ופתאום, כשהוריי רצו לפרק את החבילה, זה הפתיע מאוד. אבל הייתי בגיל מספיק בוגר כדי להבין שאם לא טוב להם יחד, עדיף שייפרדו".

הליך הפרידה לווה במחלוקות ובריבים?
"הם שמרו עלינו מאוד, והסתירו מאיתנו את מה שלא היינו צריכים לדעת כילדים. אבל כבר הייתי מספיק בוגרת כדי לקבל את זה. אגב, יש לנו משפחה מורחבת גדולה, 60 אנשים בערך" (אחותו של אביה היא אשת העסקים רונית רפאל; ע"ס).

אחרי כל המשקעים, התלאות והתובנות שליוו את חייה, רפאל הגיעה לעונה ה־11 של "הכוכב הבא לאירוויזיון" - וכבר בהגה הראשון שהוציאה מפיה כבשה את שולחן השופטים ואת הצופים בבית. לבמה בבאזל היא תעלה עם הבלדה "New Day Will Rise", שכתבה קרן פלס, ותנסה להעפיל מחצי הגמר השני, שייערך ב־15 במאי, לגמר הנכסף.

מה חשבת על השיר כששמעת אותו בפעם הראשונה?
"וואו, אני מאוד אהבתי אותו. לאורך כל העונה, כשבחרתי שירים, בחרתי שירים עם רגש. גם אם היו כאלה שמבחינה ווקאלית יכלו לשבת עלי יותר יפה, בחרתי שירים שיתחברו לי לנשמה - וב'New Day Will Rise' הרגשתי את זה. יש פה מסר כל כך חזק שאני רוצה להוציא החוצה, גם מבחינת המנגינה והמוזיקה, ויש הרבה רכות - בדיוק כמו שאני רוצה להביא את עצמי לאירוויזיון".

יש לך תחושה של שליחות?
"אני מרגישה את השליחות הכי גדולה בעולם. שליחות לייצג את המדינה שלי ולייצג את העם שלי, את כל עם ישראל".

שמעת את השירים של המדינות האחרות?
"את חלקם. בעיקרון היתה לי אג'נדה כזאת של 'אני לא שומעת שירים' - אבל עם האינסטגרם והטיקטוק זה קצת בלתי נמנע".

דעי את אויבייך.
"חד־משמעית כן. אבל מצד שני, אני צריכה לעבוד על הנאמבר שלי, ובזה אני מתרכזת. את ה'אויבים' שלי אני אדע בשלב אחר. ממה שיצא לי לשמוע עד עכשיו, 'אספרסו מקיאטו' של אסטוניה הוא שיר ממכר ברמות".

מה לגבי הימורים?
"לא עוקבת. כל דבר שיכול להסיט אותי ואין לי שליטה עליו - אני לא נכנסת. אני רוצה את התוצאה הכי טובה, ולא יעזור לי להסתכל באיזה מקום בטבלה אני נמצאת בכל רגע. כרגע אני לא יודעת באיזה מקום אני בהימורים".

כרגע את במקום הרביעי.
"יפה. תחשוב שהיינו עכשיו במקום 15 - אז מה, אני אמורה לשחרר?".

אם יובטח לך מקום רביעי בתחרות, את לוקחת?
"לא, אני רוצה את המקום הראשון".

"רצון להגיע לפוקוס"

אחרי ההתאוששות מהאסון הגדול בעוטף, ובתוך החזרות העמוסות לתחרות הענק באירופה, רפאל הצליחה גם למצוא אהבה - הזמר עידו מלכה, שאותו הכירה ב"הכוכב הבא". "זה מגיע כשאתה הכי לא מצפה לזה וכשהראש שלך לגמרי לא שם, וזה מה שקרה", היא מספרת בכנות. "אנחנו ביחד חודשיים וקצת".

יהיה לכם סיפור יפה לנכדים.
"הסיפור בינינו התחיל אחרי שהתוכנית נגמרה, ולא במהלך העונה. עידו עשה איזשהו צעד, ומשם הכל התחיל".

את מאוהבת?
"כן, אני אוהבת אותו".

יש לכם זמן זה לזה?
"כרגע זה בעיקר לישון ביחד ולהתעורר ביחד. כל שאר היום כל אחד נמצא בעיסוקים שלו. זה כיף שאנחנו מכירים זה את העולם של זה, ושיש הבנה של כל הסיטואציה. כיף שיש לי חוויות שאני יכולה להתקשר אליו ולחלוק אותן איתו".

בשווייץ הוא יצפה בך מהשורה הקדמית באולם?
"לא. יש לי כל הרצון בעולם שהוא יראה אותי בסיטואציה הזאת, ולדעת שהוא בקהל - אבל  הרצון להגיע לפוקוס ולהביא את התוצאה הטובה ביותר הוא יותר חזק כרגע".

את תעלי לשיר כשבעזה עדיין נמצאים עשרות חטופים. הנושא יבוא לידי ביטוי על הבמה?
"החטופים היו צריכים לחזור הביתה כבר לפני הרבה יותר מדי זמן, וזה נושא שמאוד קשה לי איתו. חשוב להעלות את המודעות, ואני אעשה את זה איפה שאוכל, אבל גם צריך לזכור שלתחרות הזאת יש חוקים - ואני מכבדת אותם באופן מלא".

erans@israelhayom.co.il