מחטופים לבני חורין: מה באמת קרה ברגעים האחרונים בשבי

8 בפברואר 2025, אלי שרעבי

"פתאום יש לי מקלחת חמה. אני משתמש באיזה חצי בקבוק של הסבון. שוטף עוד פעם ועוד פעם, שוטף את עזה ממני"

"יש המון מתח ביום שישי שלפני מועד השחרור, אנחנו הולכים לישון ב'כאילו'. אם הצלחנו לישון חצי שעה באותו הלילה, זה טוב. מה עובר בראש בלילה שלפני? הכל. הכל. כל הימים. זה המון מתח, חשש - ששום דבר לא ישתבש. רק שלא ישתבש. זה כל מה שעובר לך בראש. אתה לא חושב יותר מדי על הרגעים עצמם. 'רק שלא ישתבש', ובזה אתה כל הזמן נאחז. מצידי שיוציאו אותי בזחילה משם. 'רק שלא ישתבש'. לכן, כשאוהד (בן עמי) מכין אותי ואת אור לטקס, אני אומר 'יאללה, עוד השפלה, מעניין לי את הסבתא. מה זה משנה עכשיו?'. ברור שאני מדמיין לאורך כל הזמן את הרגע הזה שאני כבר בגבול, ואני רואה את ליאן ונויה ויהל רצות אלי. אני מדמיין את זה כל הזמן. אבל מה שמעסיק אותנו ברגעים האלה במנהרה, בטח ביום שלפני - רק שלא ישתבש.

"ב־4 בפברואר 2025, ארבעה ימים לפני מועד השחרור המיוחל, מוציאים אותי ואת אור לוי מהמנהרה שבה הוחזקנו 14 חודשים יחד עם אלי-ה כהן ואלון אהל. את הדרך ליעד לא ידוע אנחנו עושים בעיניים קשורות, נוסעים כמה שעות. מבינים שאנחנו מתרחקים מהמקום המקורי שלנו. כל רגע מישהו יכול לזהות אותנו, אנחנו לא יודעים אם צה"ל עוקב אחרי המחבלים, ובשנייה אחת יכול להוריד את המכונית הזאת יחד איתנו. כל דקה בעזה מפחידה, כל דקה יש הרגשה שעוד שנייה זה יכול להיגמר. כדי לנשום חייבים לגייס קור רוח, מבינים שיש דברים שאין לך שליטה עליהם ומתרכזים בדברים שיש לך שליטה עליהם, וזה היומיום שלנו. אם בעוד כמה דקות הם יירו לנו בראש, אין לנו שליטה על זה. אתה מבין שהכל יכול להשתנות בכל רגע, זה ברור לך לגמרי, זה גם כמעט קורה בכמה מקרים, ולכן אנחנו מדברים בינינו על זה שגם אם מודיעים לנו על השחרור, עד שלא נסגר השער מאחורינו ואנחנו בידיים של הצבא, אנחנו לא בטוחים. ננשום רק כשנהיה בידיים של צה"ל

"היינו בתחושה שצריכים להוציא אותנו במצב טוב, אבל אנחנו מועברים למנהרה מאוד ירודה ברמתה, שנמצאת בתחתית של איזושהי מזבלה. מנהרה ללא מרחב מחיה. עד עכשיו היינו במנהרות עם חדרים, עם מקלחת או שירותים, עם מטבחון. עכשיו אנחנו במנהרה שאין בה מזרנים. הרצפה היא איזשהו חול מהודק, אומרים לנו 'כאן אתם ישנים'. אנחנו אומרים לעצמנו 'יש מצב שזה משתבש'. ככה אנחנו מעבירים 24 שעות עם חולדות, עם ג'וקים עלינו, ישנים על הרצפה, חופרים לעצמנו בור לצרכים שלנו, שניים-שלושה מטרים מאתנו, כי כל מה שיש לנו זה המסדרון הזה. ואנחנו מנסים להבין מה קורה פה, אולי לא נשתחרר? הרי צריך להוציא אותנו נורמליים. איזה פנים יש לארגון שלכם? איך אתם רוצים להיראות בעיני העולם?

אחרי 24 שעות מגיע רגע של עידוד כשאוהד מגיע למנהרה וחובר אלינו. הוא נראה נורא, 30 קילו פחות, 20 שנה מבוגר יותר. זאת הפעם הראשונה שאני מבין כנראה איך אני נראה. זה גם הרגע הראשון שאנחנו אומרים 'אוקיי, אולי זה לא ישתבש. אולי בכל זאת אנחנו יוצאים'. כשאנחנו מדברים עם הצוות החדש ששומר עלינו, הם כל הזמן אומרים לנו: "כן, כן, אולי, אולי תצאו, אולי". והמג"ד של דיר אל־בלח ישר אמר לנו, 'מאיפה אתם מבינים בכלל שאתם יוצאים? מי אמר לכם?', כאילו הוא מנסה להסתיר מאיתנו את זה. אבל בימים האלה אנחנו עושים המון סרטוני יח"צ בתוך המנהרה, מראים כל מיני תעודות, כל מיני בקלאוות שנותנים לנו, להראות כמה הם עושים איתנו חסד.

"בשלב מסוים אותו מג"ד מגיע אלי עם טלפון ומראה לי תמונה של אחי יוסי, ומודיע לי בחיוך שהוא נחטף ונרצח בשבי אחרי מאה ימים. כך שהימים האלה לקראת השחרור מאוד קשים. רכבת הרים מטורפת של עוצמת רגשות: תקווה ושמחה, חשש, מתח גדול, האובדן של אחי, שבסוף אני גם מבין שהוא היה 300 מטר ממני בנוסיראת. הכל מטורף. הכל בעוצמות מאוד גדולות".

"אנחנו מגיעים לאזור הטקס ההזוי, ושם עושים חזרות של שלוש שעות על שאלות ותשובות שהכינו מראש, ומאיזה צד יוצאים מהרכב. ומי ראשון ומי אחרון. ואני אומר לעצמי כל הזמן 'זה יעבור, עוד שעה, עוד שעתיים-שלוש, זה לא משנה, אנחנו בדרך החוצה'"

"בחמש בבוקר מעירים אותנו ואומרים לנו 'יאללה יוצאים'. בתוך רבע שעה אנחנו מוכנים בפתח של המנהרה. לצערנו יש מזל"ט מעלינו שגורם לנו לשבת שעתיים על הרצפה בפתח היציאה, וכל דקה נראית כמו נצח. המחבלים פוחדים שאותו מזל"ט יפציץ את הרכבים שמחכים לנו, הם גם דואגים להגיד לנו 'הנה, תראו, אפילו ברגע האחרון ביבי רוצה להפציץ אתכם'. זה המשפטים הרגילים. והמתח הוא נוראי, שאתה אומר ראבק, מה עכשיו הוא גורם לנו להישאר פה עוד ועוד ועוד המזל"ט הזה? ואז בסביבות שבע ומשהו המזל"ט זז מעלינו ואפשר להכניס אותנו לרכבים.

"אנחנו נוסעים משהו כמו עשרים דקות, חצי שעה. מגיעים לאזור הטקס ההזוי הזה בדיר אל־בלח, ושם עושים חזרות של איזה שלוש שעות על שאלות ותשובות שהם הכינו מראש, ומאיזה צד יוצאים מהרכב. ומי יוצא ראשון ומי אחרון, והכל הכל מנוהל ומתוזמר עם התקשורת שלהם, אל־ג'זירה וכאלה. ואני אומר לעצמי כל הזמן 'זה יעבור, עוד שעה, עוד שעתיים-שלוש, זה יעבור. זה לא משנה, אנחנו בדרך החוצה'. הרגעים האלה מתמלאים בהמון תקווה, והנה, זה קורה. היום והרגע שאתה מחכה לו ומייחל לו מגיע אחרי 491 יום".

למרות הכל - מרגיש בר מזל

‬‬‬‬‬‬‬‬"אנחנו מגיעים לאזור הטקס ובסופו של דבר עולים על הבמה. אלפי אזרחים משולהבים סביבה. מחבלי חמאס יוצרים איזשהו חיץ בינם לבינינו. גם כאן זה יכול להשתבש בכל רגע. בסופו של דבר מדובר בעזה. אנחנו עולים על הבמה ויודעים שזה ייקח רבע שעה, עשרים דקות, לא יותר. כשאני עומד שם, פחות מעניינות אותי השאלות והתשובות שהם שואלים אותי כי אני כבר יודע בעל פה, אני רק מסתכל הצידה ורואה את שלושת הרכבים של הצלב האדום. רק שלא ייעלמו לי. אני ממש מתרכז בבחורה עם הקארה הבלונדיני, עם הווסט האדום, ושם את כל התקווה בה באותם רגעים.

"לוקח לי שלוש או ארבע שניות להגיד לעובדת הסוציאלית 'תביאו את ליאן והבנות'. היא אומרת לי שאמא ואסנת יספרו לי, ובאותו רגע הכל מתבהר. זה היה אחד התרחישים שרצו לי בראש 16 חודשים - שבסופו של דבר התוכנית לא להתנגד ולהראות למחבלים שיש להן דרכונים בריטיים לא עבדה"

"אחת השאלות שאני נשאל על הבמה זה איך אני מרגיש כשאני הולך לפגוש את אשתי והבנות שלי בעוד כמה דקות. אנחנו עונים על השאלות ובאמת שאני לא מאמין שאנשים יכולים להאמין לדברים שאנחנו אומרים שם, שנאמר לנו להגיד אותם. אנחנו יורדים מהבמה, נכנסים לרכב של הצלב האדום, הדלת נסגרת, הנהג ומי שיושבת מקדימה מפנים את הראש אלינו ואומרים לנו שמעכשיו אנחנו בטוחים, שגם אם נשמע דפיקות על הרכב אין לנו מה לדאוג, הרכב מאובטח, משוריין. הרגע הזה הוא אחת מהפעמים הבודדות ב־16 חודשים האלה שאני פתאום מתפרק לאיזה דקה, חצי דקה אולי.

לקריאת הראיון הראשון של אלי שרעבי לאחר שחרורו

אוהד שואל אותה בתמימותו 'איפה הייתם 500 יום?', והיא עונה לו שהם רצו להגיע אבל חמאס לא נתן להם, ואני - כל מה שמעניין אותי ברכב זה שאני הולך לראות את ליאן, נויה ויהל בעוד רבע שעה בגבול, רצות אלי. מאותו רגע אני כבר באמת מאמין בזה.

"לאורך השביל שבו אנחנו נוסעים עד לגבול רואים את ממדי ההרס. אנחנו רואים גם את חיילי צה"ל שמלווים את הרכבים האלה. תוך כדי אנחנו מקבלים שיחה לתוך הרכב מקצין בצה"ל שמבקש שאסביר לו מי נמצא ברכב ואיך אנחנו מרגישים, מרגיע שהם מחכים לנו בעוד כמה דקות בגבול. זאת הרגשה מאוד טובה, וכשרואים את נקודת החבירה עם צה"ל זאת תחושה מטורפת. אנחנו רואים את כל הקצינים שמחכים לנו שם. יורדים מהרכבים לאט־לאט. אוהד ראשון, אני שני, ואל כל אחד מאיתנו ניגשת עובדת סוציאלית. אני אומר לעצמי באותו רגע, 'אוקיי, המשפחה מחכה במקום אחר'. אבל אז היא ניגשת ואומרת לי 'אמא ואסנת (אחותי) מחכות לך'. לוקח לי שלוש או ארבע שניות להגיד לה: 'תביאו לי את ליאן והבנות'. העובדת הסוציאלית אומרת לי שאמא ואסנת יספרו לי.

"באותו רגע הכל מתבהר. זה היה אחד התרחישים שרצו לי בראש 16 חודשים - שבסופו של דבר התוכנית שלנו לא להתנגד ולהראות למחבלים שיש להן דרכונים בריטיים לא עבדה. זה היה אחד התרחישים שלא ממש רציתי להאמין בו, אבל הוא היה קיים אצלי וישב איפשהו. זה לא היה שוק מוחלט. למעשה, אני חי את 7 באוקטובר כבר 16 חודשים. זה לא שאצלי זה עבר. זה היה פשוט להתחבר לאותו רגע של 7 באוקטובר.

"העובדת הסוציאלית מחבקת אותי, כמה דקות וזהו. אני אומר לה 'קדימה, בואי נלך לראות את אמא ואסנת'. המורכבות שאני מתמודד איתה מאוד־מאוד קשה, ועדיין אני, כבר באותו רגע, מרגיש בר מזל שאני בחוץ עם כל האובדן הזה. גם יומיים לפני כן, כשאני שומע על אחי בפעם הראשונה, וגם כשאני בחוץ שומע על אשתי והבנות, אני מצליח לעכל שזה יכול היה להיגמר עבורי אחרת. יש לי את המשפחה שלי שמחכה לי ואני הולך לחבק אותם בעוד כמה רגעים, וזו תחושה מטורפת. אני נכנס לרכב הצה"לי, מתחילה נסיעה של משהו כמו רבע שעה כשבצידי הדרך המון אנשים. כשאני רואה את החבר'ה של בארי בצידי הדרכים, עם דגלים, ולאחר מכן כשמגיעים למחנה רעים ויורדים מהרכב, תחושת ההודיה מאוד־מאוד גדולה. כשאני אומר 'תודה' כולם מאוד מופתעים".

סוד הדברים הפשוטים

"אני מגיע לחדר ההתארגנות שבו מחכים לי בגדים חדשים, עם מקלחת בלתי נגמרת, שביקשתי לעשות לפני שאני פוגש את אמא ואסנת. לאורך 16 חודשים המקלחת היתה פעם בשישה שבועות, חצי דלי מים קרים. סבון זה מותרות. משחת שיניים זה מותרות. פתאום יש לך מקלחת חמה. אני משתמש באיזה חצי בקבוק של הסבון. שוטף עוד פעם ועוד פעם, שוטף את עזה ממני. ושם עוד שמפו ועוד מרכך למרות שאין לי כמעט שיער. זאת תחושה מטורפת. אי אפשר להסביר אותה, כשהמים החמים זורמים עליך, והמקלחת מתארכת ל־45 דקות. זה פתאום להעריך דברים שלפני 7 באוקטובר בכלל לא הייתי מבין.

"משם המשכתי למפגש עם אמא ואסנת שהיה מאוד־מאוד מרגש. לא משנה כמה פעמים אני אספר עליו - זה רגע מאוד עוצמתי, פתאום להתחבק עם האהובים שלך. רכבת ההרים הזאת נמשכת ימים, אם לא יותר, וזאת המורכבות שלי בתוך הדבר הזה. אז מרגע נוראי שם במנהרות, או לשמוע על אחי יומיים לפני השחרור, לרגע מאוד־מאוד שמח כמו להתחבק, או להתקלח - אלה רגעים מאוד מטלטלים לשני הכיוונים.

"ופתאום אני טס במסוק לשיבא. פתאום אתה באוויר. אתה מבין את העוצמה של הדבר הזה, אתה מבין מה זה להסתכל מלמעלה על כל מדינת ישראל. שכל מה שמנסים להגיד לך בשבי כל הזמן, ולא האמנו לרגע, שכל המדינה נהרסה מטילים של חמאס וחיזבאללה. ואני עטוף בדגל ישראל, זו גם תחושה שקשה מאוד להסביר אותה. כולם בטוחים שאני צריך לכעוס על כולם. ובכל מקום אני בהודיה מאוד־מאוד גדולה. עד היום. לא היה לי מושג שיהיה כזה אימפקט לתמונה שלי יורד מהמסוק עטוף בדגל. כל מה שעשיתי היה בשבילי, לא בשביל אחרים. ואז כמובן אני מגיע לשיבא ומתחבק עם שרון והילה שמחכים לי בבית החולים. זה רגע של איחוד כל כך מרגש וכואב כי בו־זמנית - הוא בלי כל מי שכבר לא אוכל לחבק.

"ואז אני הכי חופשי בעולם, והחירות הזאת זה פרייסלס. זה להעריך את הרגעים האלה, הראשונים, שבהם אני אוכל ביצה בפעם הראשונה, כי זה מה שביקשתי. לא ראיתי ביצה 16 חודשים. היא הגיעה מקולפת, כי זה הגיע עם הג'חנון שביקשתי, ואני יותר התענגתי על הביצה מאשר על הג'חנון. חשבו שאבקש איזה סטייק, אבל בסוף אלו הדברים הבסיסיים שמלווים אותך כל החיים: לאכול ביצה בבוקר, לישון על מצעים נקיים, להתקלח במים חמים, או לפתוח מקרר ולבחור איזה פרי לקחת - עכשיו אלה הרגעים הכי עוצמתיים שיש. אתה מבין שכל השאר זה הבל־הבלים.

"כשאתה 50 מטר מתחת לאדמה אתה לא חושב 'רגע, יש לי בית 120 או 250 מטר, וילה או דירה באיזה בניין, יש לי סובארו או מרצדס'. זה לא מעניין אותך, זה לא שפתאום נניח יש לך עשרת אלפים שקל בבנק, או מיליון שקל בבנק - זה לא יעזור לך המיליון שקל האלה עכשיו בשבי. תני לי עוד חמש דקות עם האהובים שלי, לחבק אותם. זה הכל בשבילי. אלה התחושות שמלוות אותך, שאתה אדם חופשי ואתה יכול לבחור. אלה הפרופורציות שבזכותן אתה מבין בסופו של דבר מהו חופש באמת".

13 באוקטובר 2025, שגב כלפון

"לא אשכח לעולם את היציאה הראשונה מהמנהרה. אחרי אינספור חודשים, 40-30 מטר בתוך האדמה, לפתע היה לי אוויר לנשום"

"זה היה משחק פסיכולוגי עד לרגע האחרון. היינו תשעה חטופים שהובאו ממקומות שונים, דחוסים בחדרון אחד, עלוב וצר. כך החזיקו אותנו 24 שעות לפני השחרור, כשהודיעו לנו שישנה אפשרות שלמחרת נחזור הביתה. זמן קצר לאחר מכן הוסיפו ש'נתניהו החליט לא לשחרר את האסירים של חמאס, אז כנראה לא תצאו מכאן'.

אני לא האמנתי להם מההתחלה. היו עשרות פעמים שכבר אמרו לי דברים בסגנון הזה, וזה לא קרה. בהתחלה המוח שלי היה עובד מהר, מדמיין את רגע השחרור, את החיבוק עם המשפחה, את האוכל הטוב שאקבל, את היציאה לחופשי. אבל אחרי כל כך הרבה אכזבות, המוח כבר לא היה שם, אלא הפעיל את כל מנגנוני ההגנה. אני חייב להגיד לך שגם הפכתי להיות הסקפטי שבחבורה בשלל הפעמים שזה כמעט קרה. כבר לא האמנתי שיום אחד זה ייגמר הסיוט הזה. 

"לקחו מאיתנו מידות לבגדים כדי שיוכלו להלביש אותנו לשחרור. באותו הזמן גם ביקשו מכל אחד מאיתנו לתת מספר טלפון של מישהו מהמשפחה. אצלי היתה תקלה. מישהו הסיח את דעתם של השובים וכך יצא שאני לא נתתי טלפון. לכן, אחרי שיצאנו, אני היחיד שלא היה יכול לצערי העמוק להתקשר משם הביתה. ביום שלפני השחרור הביאו לנו פתאום ים של פיתות. אכלתי 15 פיתות באותו יום ולילה. הייתי ברעב מטורף. אי אפשר להסביר את זה. הביאו לנו גם קופסת גבינה של 250 גרם. אני חושב שאכלנו אחת כזו בשנתיים. כל היום, הערב והלילה האחרון היינו הכי ביחד שאפשר. צריך לזכור שהייתי לבד עד האיחוד הזה עם שאר החטופים. היה לנו ממש לילה לבן. לא רציתי בכלל לישון, רק לשמוע עוד ועוד את הסיפורים של החברים שלי.

"הלילה התקדם. היתה לנו אופטימיות קטנה שזה אכן הולך לקרות. אבל השובים הרעים שלנו דאגו לצנן אותנו מדי פעם. הם אמרו לנו שלא נתלהב כי נתניהו לא רוצה לשחרר אסירים כבדים. אני גם לא הרשיתי לעצמי להתלהב. כל כך הרבה פעמים נשברתי שם בשבי, נכנסתי לדיכאון ממש אחרי שחשבתי שהנה אני הולך לצאת מהגיהינום וזה לא קרה.

"כשהגיע הבוקר הלבישו אותנו בטרנינג ובג'קט כזה של חמאס והתחלנו בהכנות ליציאה. לקחו אותנו מהמנהרה והיתה אצלנו כמובן ציפייה מתוחה והתרגשות אדירה.

"לעולם לא אשכח את היציאה האחרונה הזאת מהמנהרה. אחרי אינספור חודשים, 40-30 מטר בתוך האדמה, הדבר הראשון שקרה לי זה שלפתע היה לי אוויר. אוויר לנשום. וראיתי שמיים. ושמעתי קולות. וציפורים.

"כל החטופים שהיו איתי בטנדר יצאו ועברו לידי הצלב האדום, ולי הודיעו שאני לא משתחרר כי נתניהו לא רוצה לשחרר אסירים. היתה לי צמרמורת בכל הגוף. חשבתי שאני משתגע סופית. מתמוטט. כבר יצאתי מהמנהרה, כבר ראיתי אור יום, כבר הייתי כל כך קרוב לחופש שלי"

אבל היו גם כאבים. כאבים מאוד לא פשוטים בריאות, בגלל ההבדל בנשימה אחרי כל כך הרבה זמן במנהרות. בהתחלה לא היינו בעיניים מכוסות. הלכנו קצת ברחוב עד שהכניסו אותנו לטנדרים שלהם. ואז הם שמו לנו כיסוי על העיניים ועשו הכל כדי לערפל אותנו. מלא סיבובים שם בשכונות. כשהיינו שם בדרך, בטנדר, האמנתי שאני יוצא. כבר היתה לי תקווה.

"ואז, רגע לפני ששוחררתי אחרי 738 ימים ארוכים ומזוויעים בשבי, כל החטופים שהיו איתי בטנדר יצאו ועברו לידי הצלב האדום, ולי הודיעו לי שאני לא משתחרר כי נתניהו לא רוצה לשחרר אסירים. היתה לי צמרמורת בכל הגוף. חשבתי שאני משתגע סופית. מתמוטט. כבר יצאתי מהמנהרה, ראיתי אור יום, הייתי כל כך קרוב לתחילת החופש שלי אחרי הזוועות שחוויתי, ובום - אני נשאר וכל חבריי כבר במכוניות של הצלב האדום. זה היה נורא, נורא. רק אחרי חצי שעה של מתח נוראי, אחרי שאנשי הצלב האדום ניהלו דין ודברים סוער עם אנשי חמאס, שוחררתי. טסתי למכונית של הצלב האדום וסוף־סוף נשמתי לרווחה.

הם כיסו את החלונות בשחור. שאלתי את אנשי הצלב האדום אם אני יכול לקלף את זה. לראות סוף־סוף שמיים, לראות בכלל משהו. הם הסכימו. ואז קרה לי משהו מאוד עמוק. ראיתי את עזה משוטחת לגמרי. הרוסה. גמורה. חשבתי לעצמי - וואו, מי יכול עלי? מי יכול עלי אחרי שעברתי דבר כזה.

"שמונה פעמים צה"ל הפציץ הכי קרוב שאפשר למקום שבו הייתי ונשארתי בחיים. חילצו את נועה ארגמני ממש ליד הבית שהייתי שבוי בו, ואותי העיפו משם מהר למנהרה. 'אני כל־יכול', חשבתי. עברתי רעב מטורף, הייתי חולה כל השבי, מערכת החיסון שלי היתה כושלת, דפקו לי מכות בכל הגוף, הייתי בסיוט שלא נגמר. והנה, אני כאן, אני חי, אני בסדר, אני בדרך הביתה. אני בדרך למשפחה שלי.

"ראיתי את עזה משוטחת לגמרי, הרוסה, וחשבתי לעצמי - וואו, מי יכול עלי אחרי שעברתי דבר כזה. שמונה פעמים צה"ל הפציץ הכי קרוב שאפשר למקום שבו הייתי. עברתי רעב מטורף, הייתי חולה כל השבי, מערכת החיסון שלי היתה כושלת, דפקו לי מכות בכל הגוף, והנה אני חי, אני בסדר, בדרך הביתה"

"בדרך חשבתי על זה שאפגוש את המשפחה שלי עם הז'קט המכוער הזה של חמאס וביקשתי מאנשי הצלב האדום שיארגנו לי משהו אחר. הם באמת הביאו לי ז'קט שחור כזה ונרגעתי. כשהגענו לכוחות צה"ל שחיכו לנו חשבתי שאני כבר בארץ. ירדתי מהמכונית ופשוט הייתי בטוח שאני מנשק את האדמה הקדושה שלנו. כל כך התגעגעתי לארץ שלנו. היתה לי ממש צמרמורת. הקצינה אמרה לי שאנחנו עדיין בעזה, בקו הצהוב. מייד ירקתי הכל.

כשהתחלתי לדבר עם אנשי הצבא שלנו, הרגשתי שאני באמת נולד מחדש. עוד לא המציאו תחושה כזאת. הם דיברו ודיברו אלי ואני הייתי די בהלם. לא באמת הייתי איתם. הייתי בחלום, הייתי אדם חופשי. פתאום הייתי משוחרר, אני, בן אדם. זו היתה תחיית המתים שלי. המציאו אותי מחדש.

פתאום אני בן אדם

"כשפגשתי את המשפחה שלי, אחרי החיבוקים והנשיקות, בתוך כל ההתרגשות הגדולה, השאלה הראשונה ששאלתי את הוריי זה אם קרה להם משהו ברגע ששמעו שנחטפתי. הצלחתי לראות על הפנים שלהם את הסבל שהם עברו בשנתיים האלה ובו־זמנית גם את האושר. הרגשתי שמח מאוד אבל גם מלא בצער על כל מה שנגרם להם.

"עבורי זה היה החודש הכי טוב בחיים שלי. כל התפילות שלי נענו. התפללתי לצאת מהגיהינום הזה, התפללתי שרותם גיסתי תיכנס להיריון ותביא נכד להורים שלי, וכשיצאתי התברר לי שהיא בהיריון, ובאותו חודש הציעו לאחותי נישואים. אחרי כל מה שעברתי, מה יכול להיות יותר טוב מזה.

"במבט לאחור, המילה חופש קיבלה אצלי משמעות חדשה. כשהייתי במנהרה חלמתי אפילו להיות הומלס ברחוב. רק להיות חופשי. אני חוגג כל יום, כל דקה, את החופש שלי. אני נהנה מסתם כוס מים, מכל אוכל שאני יכול לבחור, מסתם לפתוח מקרר. אני מאושר מלראות שקיעה בים, לישון במיטה עם כרית ושמיכה, לשמוע ציפורים בבוקר, אני מבסוט לראות שיש שמיים בכלל.

"דחוף לי לחיות, זו האמת. מהרגע הראשון של החופש אני רוצה רק לכבוש את העולם. זה אולי נשמע הזוי, אבל אני לא מצטער על שום רגע בשבי. התובנות שיצאתי איתן משם, הפרופורציות, חשבון הנפש שעשיתי שם, שווים הכל - עם כל הסבל המטורף שעברתי.

"חזרתי שגב אחר, ואני נהנה כרגע מכל רגע בחיי ומכל רגע שאני יכול לתת נשיקה לסבתא שלי, להורים, ואני עושה את זה המון עכשיו. 13 באוקטובר 2025 - היום שבו יצאתי לחופשי מהתופת - הוא כמו עוד יום הולדת בשבילי. אחרי שהשתחררתי קניתי אוטו וביקשתי שזה יהיה המספר שלו".

22 בפברואר 2025, אלי-ה כהן

"מרגע השחרור הכל היה לי חדש... אני זוכר ששמעתי אנשים מדברים על צ'אט GPT ולא הבנתי מה זה"

האור הקלוש שבקע מתאורת הפנס הקטן צייר אלומה עגולה על רצפת הבטון במנהרה החשוכה. אלי-ה כהן ישב שפוף, חלש וצמוק, גופו רעד מקור ומבטו נעוץ בהילה הבהירה כמו מהופנט. הוא הרים את עיניו בלאות כששני מחבלים התקרבו אליו. הם הביטו בו מלמעלה והודיעו לו בלקוניות שהוא משתחרר למחרת הביתה, אחרי 505 ימים בשבי בעזה.

"לא הגבתי, פשוט בהיתי בהם. הגוף שלי כבר לא ידע איך להגיב לבשורה כזו. בשבי למדתי לא להאמין. כל הזמן משקרים לך. אתה בונה תקוות ואז הן מתנפצות. זה מפיל אותך ושובר אותך, ובשבי אסור להישבר. חייבים להישאר חזקים ולשים כל הזמן חומות. חשבתי על זה שאם אצא, אז אני משאיר מאחור את אלון אהל, כשהוא פצוע ולבד. משהו בתוך הגוף שלי התכווץ. זו לא היתה שמחה על זה שאני חוזר הביתה, זה היה כאב על אלון.

"בלילה האחרון ישנתי אולי שעתיים והתעוררתי עם דופק מהיר. הגוף שלי הבין שמשהו עומד לקרות עוד לפני שהראש קלט. נתנו לי מדים כהים בצבע זית וזה היה הרגע הראשון שבו הבנתי שאני כנראה באמת יוצא מכאן. החלטתי שעד שאני לא רואה מולי חייל צה"ל - אני נשאר סקפטי"

"הלילה האחרון היה אחד הארוכים ביותר שהיו לי לאורך השבי. שכבתי על הרצפה בתנוחת עובר והעיניים שלי היו פקוחות. רצו לי בראש אינסוף מחשבות. חשבתי על התקופה שעברתי, על העינויים, הרעב הבלתי נסבל. ידעתי שאחרי כמעט שנה וחצי אני הולך לפגוש את הגורל של עצמי, את העתיד.

"לא ידעתי שום דבר על מה שקרה מרגע שחטפו אותי מהמיגונית בשעה 8:00 בבוקר ב־7 באוקטובר. הייתי בטוח שבת הזוג שלי, זיו עבוד, נרצחה. תהיתי מי מהחברים שלי בנובה שרד וגם לא ידעתי שהמחבלים רצחו את האחיין של זיו ובת זוגו, עמית בן אבידה וקארין שוורצמן, שהגיעו איתנו למסיבה.

"באותו לילה אחרון ישנתי אולי שעתיים והתעוררתי עם דופק מהיר. הגוף שלי הבין שמשהו עומד לקרות עוד לפני שהראש קלט. נתנו לי מדים כהים בצבע זית וזה היה הרגע הראשון שבו הבנתי שאני כנראה באמת יוצא מכאן. החלטתי שעד שאני לא רואה מולי חייל צה"ל, אני נשאר סקפטי".

אלי-ה שוחרר ביחד עם עומר ונקרט, עומר שם טוב, טל שהם, הישאם א־סייד ואברה מנגיסטו. מהרגע שהגיע לישראל העלה על הכתב את התקופה הקשה שחווה במנהרות וחשף פרטים מצמררים. בספרו "מופוואדאת", משא ומתן בערבית, שחזר לפרטי־פרטים כיצד נכבל בשרשראות, הוכה, הושפל ועבר התעללות נפשית.

"חופש עבורי זה וואו", הוא אומר בהתרגשות קצת יותר משנה מאז שחרורו, "אבל זו כבר לא מילה כל כך גדולה. בשבילי חופש הוא הדברים הכי־הכי קטנים. אני יכול לאכול מה שאני רוצה, ללכת לבד, לחבק, להיות עם האנשים שאני אוהב, לדבר בטלפון. השתחררתי חודשיים לפני יום ההולדת שלי וחודש וחצי לפני חג הפסח, וזה היה משמעותו של חג החירות. קיבלתי מתנה, את החיים שלי מחדש. אמא שלי סיפרה לי שתמיד דמיינה שאני חוזר הביתה בפסח, ממש כמו סיפור יציאת מצרים".

לא אעמוד שם כמו פחדן

אלי-ה, אוטוטו בן 29, נחטף ממסיבת הנובה. מייד כשהתחיל ירי הטילים יצא עם זיו ממתחם המסיבה והשניים נכנסו למיגונית מול בסיס רעים. 29 צעירים היו שם, ובהם ענר שפירא ז"ל, לוחם אמיץ בסיירת הנח"ל, שתפס שבעה רימונים שהשליכו המחבלים למיגונית וזרק אותם החוצה. הרימון השמיני גבה את חייו. מייד אחר כך נפצע אלי-ה ברגלו מקליע, אולם המשיך להחזיק בידה של זיו, עד שהמחבלים שלפו אותו החוצה. הוא נזרק לתוך טנדר ביחד עם הרש גולדברג פולין ואור לוי, שהיו פצועים גם הם, ותיעוד החטיפה על ידי המחבלים הועלה לרשתות החברתיות ועורר זעזוע.

לאחר הגעתו לעזה הובל אלי-ה לבית חולים, והרופא שלף את הקליע בעזרת פינצטה וללא הרדמה. בתחילה הוחזק בדירה, אולם כעבור ימים ספורים הועבר למנהרות. כמעט לכל אורך תקופת השבי בידי חמאס שהה אלי-ה עם אלון, אור ואלי שרעבי. הארבעה נקשרו ברגליהם בשלשלאות וסבלו מהרעבה מכוונת, מעינויים, מתנאים סניטריים ירודים ומחקירות אלימות. שרשראות הברזל הוסרו מאלי-ה רק זמן קצר לפני שחרורו כדי שיתרגל ללכת שוב על רגליו.

"פתאום הביאו לנו כמויות של פיתות והאביסו אותנו. זה הגיע למצב שלא יכולנו יותר. הייתי באפלה. לא הייתי חשוף לתקשורת ולא ידעתי מה קורה. שלושה ימים לפני השחרור הגיע עומר שם טוב ואחריו גם עומר ונקרט. לא הפסקנו לדבר ולספר אחד לשני מה עברנו. הם נחשפו מעט לתקשורת וידעו איך השחרור הולך להיראות. הכנתי את עצמי נפשית להצגה הזו, ובעיקר הייתי עסוק בלשרוד כדי ששום דבר לא ישבש את השחרור שלי.

"ביום השחרור הם לקחו אותנו מהמנהרה עם רכב, עצרו ליד הבמה, ובזמן שהובילו אותנו לשם, אמרתי לעצמי שאין סיכוי שאני עומד ככה כמו פחדן. עליתי עם חצי חיוך והרמתי את היד וסימנתי V עם האצבעות. אני יוצא הביתה ומשאיר את המחבלים מאחור. למרות שהתרגשתי, קלטתי טנדר נוסף עם שתי דמויות וישר הבנתי שיש בפנים חטופים. רק אחרי שחזרתי התברר שאלה היו גיא גלבוע דלאל ואביתר דוד, שהובאו לצפות בנו משתחררים.

"אחרי הטקס הועברתי לרכב של הצלב האדום. אמרתי לעצמי שלא משנה לאיזו תהלוכה בתוך עזה ייקחו אותי, ולא משנה כמה כלי רכב אני אעבור, העיקר שבסוף אמצא את עצמי בישראל. כשאנשי הצלב האדום העבירו אותי לחיילי צה"ל משהו בי נרגע, הגוף שחרר את המתח. ידעתי שהסיוט הזה נגמר. הדבר הראשון שביקשתי מהחיילים זה חיבוק. לא התאפקתי. לא חיבקו אותי שנה וחצי והרגשתי שזה מה שאני צריך. הם אלה שאמרו לי לראשונה שזיו, היום ארוסתי, שרדה את המתקפה והיא מחכה לי בקיבוץ רעים.

"מרגע השחרור הכל היה לי חדש. אני זוכר ששמעתי אנשים מדברים על צ'אט GPT ולא הבנתי מה זה. בסיום המפגש עם צה"ל ליד הגבול, לקחו אותי לרעים. כל הדרך הסתכלתי מהחלון. התרגשתי מכל מה שראיתי, ניסיתי לבלוע הכל ולהפנים שזה אמיתי. רציתי לפגוש את המשפחה ולחבק את ההורים, את האחיות שלי ואת זיו. ההפנמה שאני חופשי לא הגיעה ברגע אחד. זה התחיל לאט, בדברים הקטנים שבהם הבנתי שאף אחד לא שולט בי, המשיך שמונה חודשים אחר כך כשאלון ושאר החטופים השתחררו, והסתיים אחרי 843 ימים, בסוף ינואר השנה, כשרן גואילי חזר הביתה ונקבר בישראל".