שורד השבי שגב כלפון, הגיע היום (שני) לוועידת "ישראל בונה חוסן" בירושלים, שמתקיימת על רקע ההנעה מחדש של הכלכלה וההרכבה המחודשת של הפאזל המיוחד שנקרא החברה הישראלית.
שגב כלפון- הועידה השנתית 2025
בפאנל עם הכתב יואב לימור, נשאל: מה היית שואל את עצמך שאלה ראשונה? והוא ענה: "איך אתה מרגיש". אז איך אתה מרגיש? שאל יואב לימור ושגב ענה - "מתרגש מאוד. מתרגש לחיות את החיים שחלמתי עליהם". איך נראים החיים? איך נראה הבוקר? אמרת לי שאתה לא מצליח לישון עדיין?
שגב כלפון: "כן. משתדל ביום להעסיק את עצמי. בלילה, כשאני נכנס למיטה ואני לבד, אני מתכסה ואז צפות המחשבות. שם נמצא הקושי האמיתי. 7 באוקטובר. צף כל מה שעברתי בשבי. אני נזכר ברגעים שהוציאו אותי להורג. בזכות השגחה עליונה דברים התהפכו, השתבשו לטובה. יש מכולה צהובה מחוץ למסיבה, עד החפ״ק, שלא יוצא לי מהראש. בסופו של דבר זה שנתיים של סבל. לא יומיים. שנתיים שכל דקה, כל שניה, אתה נמצא בסכנת חיים. זה חרוט.
היו רגעים שחשבת שזהו? שלא תצליח? שלא תחזור? שגב ענה: |כן. היו רגעים שחשבתי שזהו. שכאן אני אמות בטוח. מפציצים אותך עם פנס. אנחנו עוברים עינויים כל יום".
"הגעתי למצב שאמרתי 100 אחוז אני מת", הוסיף. "חשבתי אולי אני אצליח לברוח. הייתה לי תוכנית בריחה. קיוויתי ל-50 אחוז הצלחה. זה עוד נס שקרה איתי. הייתי רגיל להפעיל את הרדיו שקיבלנו. היינו רגילים להפעיל אותו רק בבוקר כי אז אין מזלט ואין טשטוש. ניסינו לתפוס את הגל כשכולנו מאזינים. זה היה רק בשמונה או תשע בבוקר.
"תכננתי לברוח"
"כל יום כשתיכננתי לברוח, אמרתי היום אני עושה את זה. כשהגיע הערב, משהו בי לא לא הרגיש נוח. אמרתי לעצמי כל יום בערב - היום אני אעשה את זה. מחר אני אעשה את זה. עד שהגיע היום שבו לא יכולתי לדחות יותר. סבלתי סבל שאי אפשר לתאר. ואז הדלקתי במקרה את הרדיו בשעה שלא היה אמור להיות גל. ואז קרה נס. שמעתי את אמא שלי ברדיו. אני שומע אותה מדברת ואומרת שאוהד בן עמי נתן לה אות חיים ממני.
"זה היה הפעם הראשונה ששמעתי את אמא שלי. בשביל זה, אמרתי שאני מוכן לסבול כל יום. שיענו אותי כל יום. אני אשרוד רק כי אני יודע שהם מחכים לי בחוץ. בגלל זה לא ברחתי בסוף. לקחתי את זה כנס שקרה איתי". יואב השיב: אני אגיד, כי היית בפנים ואנחנו היינו בחוץ. אמא שלך גלית ואבא שלך קובי, הפכו עולמות. רק עכשיו כשיצאת אתה הבנת כמה רחוק הם הלכו.
"קרו המון דברים. לא תיארתי לעצמי בחלומות הכי פרועים שהיו לי שזה מה שקורה במדינה. שהמדינה פועלת להוציא את החטופים. הייתי מחוסר תקשורת. פתאום יצאתי וראיתי את הסמלים על הרכבים, את הסמלים הצהובים, את השלטים בכל מקום, את המעטפת והחום והאהבה שאני מקבל בכל מקום. זה עוזר לי להשתקם. אני הייתי רגיל לרצות אותם כדי שיהיה לי פחות רע, לא יותר טוב. פחות רע. פתאום יצאתי החוצה וכולם רוצים לרצות אותי. הקיצוניות הזאת לא נתפסת לי. זה מטורף".
רגע אחד של אור?
"רגע אחד של אור זה אמא שלי. הנקודה הייתה שהחושך היה חושך מוחלט, כשהוציאו אותנו להורג. הייתי חסר אונים. כבול. קלצ׳ניקוב היה מכוון אליי. טיק קטן באצבע ולא הייתי פה. הם משחקים בנו. הכניסו לסרט הזה כל כך חזק שהיה דוקטור בדרך לפצעי ירי. כל פעם שיחקו איתנו.
"אתה תעבור לפה, אתה תעבור לשם. פעם אחת אתה בצד שמקבל כדור ברגל ופעם אחת בצד שהולכים להרוג אותך. אתה מתחנן על החיים שלך, אתה מנסה להסביר להם למה זה לא נכון באמצע הפסקת אש. זה סיטואציה שפשוט אי אפשר לדמיין. אני לא יודע אם אתם מצליחים להבין אותה.
הצלחת לספור ימים? ידעת מתי יום ההולדת שלך? נשאל, והשיב: "כן. השתדלתי להקדיש את ימי ההולדת לכל מי שאני אוהב, את המשפחה שלי והחברים שהיו איתי שם. יצא לי לשמור ארוחה שקיבלתי. היה חטיף חלווה ליום. שמרתי אותו חודשיים שלמים כדי שיהיה לי משהו מתוק ליומולדת, לחלוק עם החברים.
הערבית שלך טובה?
שגב: "כן. אני יודע שוטף". ועם השובים איך דיברת? שגב: "אני השתדלתי להראות להם שאני לא מדבר ערבית כל כך טוב, כדי שלא יזהרו כשהם מדברים לידי. ככה הייתי שואב מידע. כשהייתי מדברת איתם הייתי מדבר אנגלית וערבית. ואז הם לא היו נזהרים".
מה למדת מהם?
שגב: "מי נהרג אצלהם. השהידים שלהם. מה קורה קצת במדינה. מה הם מדברים ביניהם על הפסקות אש שאמורות לצאת. כל מיני דברים. אם נקבל אוכל היום. הם מתייעצים ביניהם אם יתנו לנו או לא.
"אנחנו היהודים, אנחנו לא בני אדם בשבילם. תלוי איך מישהו היה קם בבוקר. רוב הזמן אנחנו מפציצים אותם והורגים להם המון. זה אומר שרוב הזמן אין עם מי לדבר כי אם תוציא מילה, יש מצב שהוא דורך עליך קלאצ׳ רק כי הוא שמע את הקול שלך. אתה תמיד משתדל להיות בשקט בפינה, להעביר עוד יום ועוד דקה, רק לסיים את הסיוט הזה שנמשך שנתיים.
היה רגע שבו אמרת ״אני לעולם לא אצא״? לא כי יהרגו אותך, אלא כי היית שם כל כך הרבה זמן. או שלא מאבדים תקווה? שגב: "אני הייתי משתדל למצוא את הטוב בתוך הדבר הזה. לא תיארתי לעצמי שהדבר הזה יכול לקחת שנתיים. הייתי בטוח שזה מינימום חמש. עשר שנים. קרה פה משהו ענק. אירוע הטרור הכי גדול מאז אסון התאומים. איך דבר כזה יכול להיגמר? במיוחד כשהייתי שומע שאנחנו נחסל את חמאס, הייתי מבין שיחסלו גם אותי.
"כי אם יחסלו את חמאס, מי יוציא אותי? היו רגעים שחשבתי שאני לא אצא, כן. הלילה אני טס לנשיא טראמפ. הוא לקח חלק גדול בהחזרה שלי. חשוב להודות לו על זה באופן אישי. בארבע עיניים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו