"לא מוצא כוח באבל": אלי שרעבי ניצח את הזוועות, אבל מתחרט על דבר אחד

"חמישה מחבלים נכנסים אל הממ"ד בנשקים שלופים. אנחנו בפיג'מות, הם במדים, רובי קלצ'ניקוב ומסכות פנים. בתוך הממ"ד ליאן אשתי, נויה ויהל בנותיי היפות, הכלבה שלנו ואני. הכלבה נובחת מהבהלה, המחבלים יורים לתוך הממ"ד. הרעש מהדהד מהקירות ומחריש אוזניים. ליאן ואני מזנקים על הבנות כדי לגונן עליהן, בודקים שאף אחת לא נפגעה וצועקים למחבלים שיפסיקו. אנחנו מתחננים שלא יירו שוב.

"הם מדברים איתנו בערבית, אומרים לנו לא לפחד ודורשים שנמסור להם את הטלפונים שלנו. אני מביט בעיניים של הבנות שלי, בעיניה של נויה בת ה־16 ובעיניה של יהל בת ה־13. אני מנסה להרגיע אותן, אומר להן שיהיה בסדר. הן לא צועקות, לא בוכות, לא מדברות. הן קפואות. מבועתות. את העיניים שלהן, מבועתות ככה, אני לא אשכח אף פעם" (מתוך "חטוף").

לא הרבה יותר מ־100 ימים חלפו מאז ראינו את אלי שרעבי השדוף, החיוור והכחוש חוזר מהשבי, לאחר 491 ימים. כולנו זוכרים איך החסרנו פעימה כשבמפגן הזוועה שארגן לו חמאס, המחבלים הארורים דרשו ממנו לומר על הבמה "אני שמח לחזור לאשתי ולבנות שלי" - מתוך התעללות טהורה, שכן הם ידעו היטב שבעוד רגע הוא יגלה את ממדי האסון הנורא שפקד אותו: אשתו ליאן ובנותיו האהובות נויה ויהל נרצחו באותה שבת שחורה.

כל אדם "רגיל" יכול היה בקלות ליפול לתהומות הדיכאון, אבל אלי שרעבי קורץ מחומר אחר. כ־100 ימים לאחר שחזר מבטן האדמה האפלה, הוא כבר אחרי אינספור טיסות לחו"ל, פגישות עם מנהיגי העולם, עשרות הרצאות וראיונות, ואפילו כתיבת ספר אחד, בן 237 עמודים, שמגולל את סיפורו מהרגע שבו חדרו המחבלים הנתעבים לביתו ועד ששב ארצה ועלה לקבריהן של ליאן, נויה ויהל.

את הראיון לרגל הוצאת ספרו, "חטוף", אנחנו מקיימים בהרצליה, בדירה של חברים שלו. אלי בדיוק נחת מסבב פגישות נוסף ברחבי העולם, הפעם במקסיקו ובארה"ב, והוא לא בקו הבריאות. האינסטינקט הראשון הוא לחבק אותו, את האיש ששרד את הגיהינום ואיבד את היקר לו מכל - אך הוא אומר שלא כדאי, כדי שלא נידבק. בסוף, למרות כל אזהרותיו, לקחנו את הסיכון שבהידבקות ולא התאפקנו.

"חיבקתי אלפי אנשים מאז שוחררתי", הוא מודה, "אני כל הזמן שומע שאומרים שאני נותן כוח לאנשים. לא מבין מה זה, אבל שומע את זה כל הזמן. אני שומע את המילים 'השראה' ו'גיבור', אבל בכלל לא מבין את האירוע הזה, לא מבין מה זה גיבור. הגיבורים נמצאים בשיקום בתל השומר. לכו תראו אותם, אני הולך מדי פעם לבקר אותם. הם גיבורים. אני לא בחרתי להיחטף, בחרתי לשרוד, כי אפשר גם לבחור שלא".

קודם כל, אלי, מה שלומך?
"השתחררתי עם הרכב גוף מזעזע. אני מגיע לשיבא ביום שבת, יום השחרור, עושים לי בדיקות ורואים אפס אחוזי שומן בגוף. אדם שהיה 70 ק"ג חזר 44 ק"ג. מסת שריר שכמעט לא קיימת. אנשי הצוות שם מזועזעים מהרכב הגוף, אומרים שהם לא ראו כזה אף פעם. אבל באותה נשימה הצוות אומר: 'שבועיים-שלושה, אתה תראה את השינוי'.

"הם צדקו, ראו את השינוי. צוות מדהים שעוטף אותי מכל עבר, בכל בעיה. וברוך השם, אני מתאמן בכל יום, חזרתי לעצמי. אני בסדר. שום דבר לא נפגע. ציפו שיהיו לי בעיות רפואיות בגלל הרכב הגוף המזעזע. עשו את כל הבדיקות הרפואיות וראו ששום דבר לא נפגע. לא הסתדר להם, ועשו עוד פעם. עכשיו אני באמת בסדר גמור".

"הפסיכולוגית שלי אמרה לי 'אתה כועס'. אבל אני פשוט לא מתעסק בכעס. אני לא מתעסק. אני מחפש מקומות שעושים לי טוב, ולכעוס לא מקדם אותי לשום מקום. לא כעס, לא פוליטיקה, לא עצב ולא אבל. זה יחזיר את הבנות שלי ואת אשתי?"

אתה מנסה להוכיח לכולם שאתה בסדר.
"כי אני באמת בסדר. הגוף שלי בסדר עכשיו. לקח לי זמן לחזור אליו. הוא חוזר. אני מתאמן בכל יום. אני עושה שעה הליכה בכל יום, אני עושה פילאטיס פעמיים בשבוע".

איך נראה סדר היום שלך?
"מאוד עמוס. המון הרצאות בארץ ובחו"ל, המון פגישות. הרבה מאוד שעות שבהן כתבתי את הספר. אני הולך להרצות בפני מי שמזמין אותי, יש חברות וארגונים שמזמינים אותי. בעיקר בקהילות היהודיות בחו"ל מרגישים מחוברים, מרגישים שהם לא עושים מספיק ושואלים מה הם יכולים לעשות למען עם ישראל. הם אפילו מתנצלים על זה שהם כל כך רחוקים פיזית. בהרצאות בארץ אתה רואה כמה אנשים בטראומה. הם עוד לא בפוסט־טראומה שלהם - הם עדיין בטראומה".

ואתה, לא בטראומה?
"אני שואל את הפסיכולוגית שלי כל פעם 'אני שרוט? אני מנותק?'. כולם אומרים לי 'זה לא הגיוני, איך אתה קם בבוקר?'. כששאלתי אם אני מנותק, קיבלתי תשובה חד־משמעית שאני לא. האם אני שרוט? היא שואלת אותי 'מה זה שרוט? שרוט זה פוסט־טראומה. עברת מולטי־טראומה, לא טראומה אחת, ואין לך אפילו רבע של פוסט־טראומה'. אז זה אני.

"מיוחד? לא מיוחד? בחיים לא הסתכלתי על עצמי ככה. בחיים לא חשבתי על עצמי ככה. אני לא בטוח שאני חושב על עצמי ככה. ברור לי שאני חריג בנוף של השבויים שחזרו. אם תשימי לב, מי שעשה תוכנית ראשונה - זה אני. ואחריה הגיעו עוד כמה שהתחילו לדבר, ואני שמח שזה מה שקרה, שדיברו סוף־סוף".

אתה מרגיש שזה עוזר לך כשאתה מדבר ומשתף שוב ושוב?
"כמובן. ארבע שעות של ראיון עם אילנה דיין הרגישו לי כמו רבע שעה, כמו טיפול, ולא כמו ראיון. ככה גם היה עם כתיבת הספר. זה ממש מרגיש כמו טיפול, לדבר על זה".

אתה כועס?
"הפסיכולוגית שלי אמרה לי 'אתה כועס'. אבל אני פשוט לא מתעסק בכעס. אני לא מתעסק. אני מחפש מקומות שעושים לי טוב, ולכעוס לא מקדם אותי לשום מקום. לא כעס, לא פוליטיקה, לא עצב ולא אבל. אני לא מתעסק בזה. אני לא מתעסק בלהיות עצוב. הכל עובדות נכונות. ומה? זה יחזיר את הבנות שלי? יחזיר את אשתי?".

ואתה לא מבין שהעובדה שאתה לא כועס ולא עצוב מהווה השראה וגורמת לאנשים לרצות לשאוב ממך כוחות?
"מה אמרתי עכשיו שהוא שונה ממה שאחרים אומרים? ואחרי הכעס, מה? איך זה קידם את מי שכועס? כל אחד שיגיד לי שהוא כועס, על מה שקרה למשפחה שלו. שירדן (ביבס) יגיד. נניח שהוא כעס. ו...? זה החזיר את שירי והילדים? אני חי עם הכאב והאובדן שלי לבד".

הפסיכולוגית שלך לא אומרת לך שאתה מיוחד?
"היא אומרת. ו...? אני מאמין לה? לא. אני אמרתי אי־פעם שאני מיוחד? לא. אני באמת לא מבין את זה".

רק לא לשכוח

כל מי ששומע שכתבת ספר מתפלא. מאיפה הכוחות לכתוב ספר? השתחררת לפני מעט יותר מ־100 ימים, והספר כבר מודפס, אצלנו ביד.

"הספר הוא תוצאה של דחף לדבר על הדברים, לפרטי פרטים, כדי לא לשכוח את הפרטים. הרגשתי, גם לנוכח הסיבובים שלי בעולם, מול טראמפ, סטארמר, ואחר כך באו"ם, פגישה עם הקהילות היהודיות, גם בלונדון וגם בארה"ב, שאנשים רוצים לשמוע עוד. אין מקום שהגעתי אליו שלא אמרו לי 'אתה חייב לכתוב, אתה חייב לכתוב'. גם אנשים בארץ אמרו לי 'אתה חייב לכתוב ספר, לפני שהכל ייעלם, לפני שהכל יישכח'.

"לא הבנתי בהתחלה מה הם אומרים, עד שנפל האסימון. כשחזרנו מהאו"ם, שרון אחי ואני דיברנו על זה במטוס ואמרנו 'בוא נבין מה זה אומר בכלל'. ועוד לפני שאמרתי ג'ק רובינזון - כבר היה צוות שלם בפגישה מ'סלע מאיר' (הוצאת הספרים; ל"ש) דרך חברה טובה. הכל קרה כל כך מהר. ישבנו ולא הפסקנו, העורך ואני. זו היתה תרפיה מדהימה. הייתי פשוט מדבר, הוא שאל שאלות ועניתי. שעות על גבי שעות, ימים על גבי ימים. זה קרה בסוף, וזה היה חשוב. הרגשתי שזה יוצא ממני".

"הבטחתי להן שאחזור"

"ליאן נכנסת לחדר השינה שלנו. אני עומד, מוחזק על ידי המחבלים, ממש מול חדר השינה, מביט בה. היא עומדת מול הארון, לא יודעת מה ללבוש, לא יודעת מה בעצם לעשות עכשיו. אני אומר לה 'ליאן, אל תפחדי'. היא מביטה בי. מה לא לפחד, מה, אומר לי המבט שלה. אני חושב שהן יהיו בסדר, היא והבנות. הרי אמרו לה להתלבש. הרי יש להן דרכון בריטי. הרי אם הם היו רוצים להרוג אותנו, הם כבר היו מרססים אותנו בממ"ד, סוגרים את העניין תוך חמש שניות ועוברים לבית הבא.

"המחבלים מתחילים להוציא אותי מהבית. אני יחף. אני כבר לא מצליח לראות את הבנות כי הן נמצאות מאחוריי במטבח, והמחבלים מחזיקים לי את הראש קדימה. אני צועק להן, רגע לפני שגוררים אותי החוצה: 'אני אחזור, אני מבטיח'. אני לא שומע אותן. אני לא יודע אם הן שומעות אותי. אני נגרר מחוץ לבית על ידי שני מחבלים" (מתוך "חטוף").

הספר כתוב בעברית קולחת ונקרא בנשימה עצורה. בגוף ראשון, אלי שרעבי מגולל את סיפורו מההתחלה, מהרגע שבו חדרו המחבלים הארורים לביתו שבקיבוץ בארי, דרך הכמעט־לינץ' שעבר בדרך לעזה, הדירה הראשונה שבה שהה עם קון, החטוף התאילנדי, שלא הבין מה קורה סביבו. הוא ממשיך ומגולל את סיפור הירידה הראשונה אל מתחת לפני האדמה, הפעם הראשונה שבה פגש את אלמוג סרוסי, הרש גולדברג־פולין, אורי דנינו, אור לוי, אלון אהל ואלי־ה כהן.

"העבודה על הספר היתה תרפיה מדהימה. הכל קרה כל כך מהר. העורך ואני ישבנו ולא הפסקנו. הייתי פשוט מדבר, הוא שאל שאלות ועניתי. שעות על גבי שעות, ימים על גבי ימים. זה קרה בסוף, וזה היה חשוב. הרגשתי שזה יוצא ממני"

שרעבי מספר על ההצלחה לשכנע את המחבלים לקשור רק את הרגליים שלו, כדי שחבריו יישארו ללא שרשראות. על הלילה הראשון במנהרה, האופן שבו העבירו את הזמן בקלפים ובשש בש, על התנאים הסניטריים המזעזעים, ועל הפרידה מהרש, מאורי ומאלמוג, שמבחינתו היו בדרך אל החופש - אבל בפועל נרצחו בידי שוביהם כמה חודשים לאחר מכן.

אחד הדברים הראשונים ששרעבי אומר כשאני נכנסת לדירה שבה מתקיים הראיון, זה שהוא לא חושב שהסיפור שלו מעניין מספיק. שהוא בכלל לא בטוח שאנשים ירצו לקרוא את הספר שלו. "אני לא חושב שהוא כזה מיוחד לעומת אחרים. באמת אין לי מושג. אני לא מצליח להבין למה הוא כל כך מעניין", הוא טוען. "ניסיתי לפרק את זה עם הפסיכולוגית שלי. אני באמת לא מבין מה אני אומר. היא אומרת 'זה לא משנה מה אתה אומר, משנה איך אתה אומר, ומה עובר'. גם את זה אני לא מבין. אני באמת לא מבין את זה.

"מהרגע שנחטפתי ועד הרגע ששוחררתי, מבחינתי הייתי ב'מוד' של הישרדות. לא עניין אותי להיות גיבור ולא כלום. לא הבנו את העוצמה של הדבר הזה ומה קורה בחוץ. רק חשבתי איך לשרוד, ואיך לעמוד בהבטחה לבנות שלי שאני אחזור אליהן. ואחרי זה הסיפור כנראה הרבה יותר גדול מאשר הסיפור בשבי, כי אנשים ציפו שאני אשכב במיטה ואבכה כל היום, וזה פשוט לא מי שאני. אני לא יודע לשקוע אל תוך העצב. אני לא מוצא שום כוח ושום משמעות בלהיות עצוב, בלתת לאבל לעטוף אותי. אני כל כך אוהב את החיים. במקום לשקוע בעצב, אני בוחר לעשות את כל מה שאני עושה עכשיו. אני מאמין שהבנות שלי מאוד גאות בי".

"על זה אני מתייסר"

כשהוא מדבר על ליאן, נויה ויהל, הוא מאט את דיבורו ועיניו מתמלאות לרגע בדמעות. הוא חושב עליהן כל הזמן, כל היום. "החיוך שלהן מדהים. היו לנו הרבה רגעים מאושרים. אני מודה להן על כל רגע ורגע. ברור שאני אומר לעצמי שאם הייתי יודע שזו תהיה התוצאה הסופית, אני מעריך שהייתי נלחם, כי ממש קיבלנו החלטה לא להילחם בממ"ד, כדי לשמור עליהן. בדיעבד, במקרה הספציפי שלנו, זה לא עזר. אני מתייסר על זה".

אתה יודע מה קרה להן?
"אני יודע. אני יודע שהכל עניין של תזמון ומזל, וכל אחד יראה את זה איך שהוא רוצה. אבל עובדה, בתים שנכנסו אליהם לפני כן, לפני השעה 10:30, ילדים נחטפו ונשים נחטפו. פשוט ב־10:30 מתקבלת הוראה של מג"ד בתוך עזה שכבר אין להם בתים ומכוניות לחטופים, ושמכאן והלאה צריך לחטוף רק גברים בני 40 ומטה. אלינו נכנסים לבית ב־10:45. אני נחטף מהבית בשעה 11:00. חמש דקות אחרי שאני יוצא מהבית, מתברר לי שירו בהן שם. נשמע לי הזוי, אבל זה מה שהיה".

אלי כותב בספרו שמה שהחזיק אותו בחיים במשך כל תקופת השבי זה אותה הבטחה שנתן לאשתו ולבנותיו שיחזור אליהן. הם ידעו שהוא ייחטף, אבל הוא העריך שהדרכונים הבריטיים של ליאן והבנות יגנו עליהן, והרי הוא הבטיח להן שיחזור. למזלו, הוא אומר, הצוותים שהחזיקו אותו לא סיפרו לו מה עלה בגורלן, אם כי בספר הוא כתב כי היתה פעם שבה החוטפים סיפרו לו שראו אותן בהפגנות למען שחרור החטופים, יחד עם אמא שלו.

"זה מאוד ריגש אותי, אבל באותה נשימה אמרתי לחוטפים שלי שאין להם מושג מי הן הבנות שלי, ושכל השרעביות נראות אותו הדבר ושיכול להיות שאלה האחייניות שלי עם אמא שלי. אבל הלוואי שזה נכון, שאני חוזר לאשתי ולבנות שלי", אמר בראיון.

באירוע השקת ספרו, הוא סיפר עוד על הבמה על רגע השחרור, כשהוא בדרכו לכוח צה"ל, מצפה לפגוש את אשתו ואת בנותיו. "כשנסגרת הדלת (של רכב הצלב האדום; ל"ש), זו אחת הפעמים הבודדות שאני מתפרק", הוא מספר. "'מוד' ההישרדות נפל ממני. רבע שעה נסיעה לחבירה עם צה"ל. ברבע השעה הזו אני מדמיין איך ליאן והבנות חוזרות אלי. לצערי זה לא קרה. אבל עם זאת, אני יודע שהמשפחה שלי מחכה לי, גם אם לא בהרכב שחלמתי עליו. אמא שלי, האחיות שלי, ושרון.

"מהרגע שנחטפתי ועד הרגע ששוחררתי, מבחינתי הייתי ב'מוד' של הישרדות. לא עניין אותי להיות גיבור ולא כלום. לא הבנו את העוצמה של הדבר הזה ומה קורה בחוץ. רק חשבתי איך לשרוד, ואיך לעמוד בהבטחה לבנות שלי שאני אחזור אליהן"

"אחרי חמש דקות של בכי ועצב, אני רק רוצה לחבק את אמא, אסנת, שרון והילה. הגעגוע מטורף. אין לי שום דרך להחזיר את ליאן או למלא את הריק של הבנות שלי. אני יודע שהן מאחלות לי חיים טובים, ושהן היו מאוד גאות על הדרך שאני עושה עכשיו".

בכל זאת, יש לך רגעים של שבירה?
"אני לא יודע מה זו שבירה. התפרקות - לא, אני לא מתפרק. אני פורק כשאני אצל הפסיכולוגית, אני מאוד מחובר לאובדן שלי, לאבל שלי. אני לא בהדחקה, ואני בטח לא מנותק, אבל אני לא אדם שמתפרק. זה בדיוק זה. זה פשוט לא מי שאני. אני יכול לשמוע שיר שהיינו שומעים ביחד ולבכות עכשיו שתיים-שלוש דקות, ולהמשיך. אחרי ליל הסדר הלכתי לקברים, פרקתי שם רבע שעה, ובזה נגמר האירוע. יוצא מבית הקברות, וממשיך. החיים ממשיכים. העצב שלי ילווה אותי לכל מקום לצד החיים, לא במקומם. זה מי שאני".

"לא, לא, לא. רק לא מנהרה!"

"אנחנו הולכים כמה דקות בשקט, עד שמגיעים למסגד, שם מחכה לנו המפקד, המשולש. אני מבין שזה לא סימן טוב. מה פתאום מסגד? למה להיכנס למסגד ולא לבית? בתוך המסגד, המנקה והזמיר לוקחים אותנו לחדר צדדי, ושם הם פותחים דלת ברצפה. תחת הדלת מופיע פיר, פיר למנהרה חשוכה. אני רועד. אני מחבק את ידיי ומסמן לא עם הראש. לא, לא, לא. לא מנהרה. אני מביט באלמוג (סרוסי), שמביט בי בחזרה. רק לא מנהרה.

"מתוך הפיר, בסולם, עולה שומר נוסף, חדש. בחיוך הוא מסמן לנו לרדת איתו פנימה. אני מביט במנקה. 'אני לא יורד', אני אומר לו. 'זה לטובתך', הוא עונה. 'אני לא יורד'. 'אתה יורד!'. 'אני לא'. המנקה מביט בי במבט מאיים. 'אתה יורד מייד', הוא מסנן. אני מושך כתפיים. אין סיכוי שאני יורד לשם. אין סיכוי. המנקה דורך את הנשק ומכוון אלי. 'רד מייד', הוא פוקד.

"אני מביט בו רגע. אני יכול לבחור: או להיכנס למנהרה, או למות. כל הזמן יש בחירה. כל הזמן יש בחירה. כל. הזמן. יש. בחירה... אני בוחר לרדת. אני מתחיל לרדת בסולם למטה. הפיר צר מאוד. אחריי יורד המנקה, אחריו אלמוג ואחריהם הזמיר. למעלה נסגר הפיר. תחתינו נפערת אפלה" (מתוך "חטוף").

הבחירה היא מוטיב חוזר בספרו של אלי שרעבי. בחירה לרדת למנהרה, בחירה לא להתעמת עם המחבלים גם כשהם משפילים אותו, בחירה כיצד להתנהג עם החטופים הנוספים שאיתו. "אין יום בשבי שלא האמנתי שאני יכול לבחור", הוא אומר. "יש הרבה מאוד דברים שאין לי שליטה עליהם. לאן הולכים, אם יביאו לי אוכל או לא יביאו לי אוכל. אבל אני כל היום בוחר איך להגיב. אני בוחר איך להגיב לשובים שלי, אני בוחר איך להגיב לשבויים, אני בוחר איך להגיב לסיטואציות, אני בוחר אם לרדת לפיר המנהרה או לא. אני יכול לבחור שלא - ואז הוא יירה לי בראש באותו רגע. אני כל הזמן בוחר".

וזו למעשה חירות קטנה במקום של היעדר חירות מוחלט.
"אתה מחפש את הרגעים האלה של החירות הקטנה. אתה מחפש את הניצחונות הקטנים. את הרגעים שיש בהם אנושיות. אחרי שלושת הימים הראשונים שבהם אני כפות בידיים וברגליים, כל הבשר קרוע, ובפעם הראשונה הוא מוריד לי את כיסוי העיניים ושואל אותי 'מה אני יכול להביא לך?', אני אומר לו 'תביא לי משחת שיניים ומברשת שיניים'. זה הדבר היחיד שאני אומר לו. לא אוכל, לא מים".

כדי לשמור על צלם אנוש.
"לגמרי. זה שם כל הזמן, הניצחונות הקטנים האלה, הרגעים שאתה מרגיש קצת בן אדם".

"אני לא בהדחקה, ואני בטח לא מנותק.אחרי ליל הסדר הלכתי לקברים, פרקתי שם רבע שעה, ובזה נגמר האירוע. יוצא מבית הקברות, וממשיך. החיים נמשכים. העצב שלי ילווה אותי לכל מקום לצד החיים, לא במקומם. זה מי שאני"

עד כמה אתה חוזר במחשבות למנהרות האפלות?
"זה יכול להיות בכל דקה, בכל רגע, אבל זה לא ברמה של סיוטים או פלאשבקים. זה לא גומר אותי. הם בהחלט הגיעו לגוף שלי, אבל לרגע אחד הם לא הצליחו להגיע לנפש שלי. לרגע אחד הם לא הצליחו לבלבל לי את הראש. היה שם המון טרור פסיכולוגי. ברוב הדברים אתה לא מאמין להם. 'שכחו אתכם', 'המשפחה שלכם בבית', 'אף אחד כבר לא נלחם עליכם'. הם כל הזמן מפמפמים את זה. אז אתה לא נותן לזה להגיע אליך. אתה מסביר את זה גם לצעירים, שהם לפעמים מאוד מבוהלים מהאמירות האלה. היו שם חבר'ה שסבלו מסיוטים, בעיקר ממה שקרה להם במיגונית, אבל זה לא הסיפור".

המבוגר האחראי

"האבהות שלי מלמדת אותי כבר שנים את אמנות הוויתור, ואת החיים לצד הנפשות שזקוקות לך. גם אור הוא אבא, אך לאבהות שלי יש ותק הרבה יותר ארוך. לצידי עומדים גם התפקידים הניהוליים המורכבים שמילאתי ב־20 השנה האחרונות, תפקידים שנתנו לי הרבה כלים ולימדו אותי איך להתמודד עם מצבים אנושיים מורכבים ועם קונפליקטים לא פשוטים.

"אני מבין שלטוב ולרע, יש לי פה איזשהו תפקיד, שהדבר הזה שאנחנו נמצאים בתוכו קורא לי לנהל אותו, שאני נדרש לקבל אחריות, ולא רק אחריות על עצמי, אלא גם על האחרים. שהם חלק מהמשימה שלי. לכל אחד מהם יש צורך אחר ממני" (מתוך "חטוף").

במהלך תקופת השבי אלי מקבל על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי. הוא מרגיש את פער הגילים בינו לבין האחרים, הצעירים ממנו בעשור וחצי. התפקיד שקיבל על עצמו שזור כחוט השני בספרו. הוא מתאר את ניסיונו למצוא מנגנון לחלוקה שווה של האוכל, לסייע לכל אחד מחבריו לשבי כשהתפרק.

את כתיבת הספר, הראיונות והפגישות ברחבי העולם הוא עושה בעיקר בשביל אחיו החלל, יוסי, שעדיין מוחזק בידי חמאס, ולמען אלון אהל, שעימו הוחזק בשבי במשך ימים ארוכים, ולדבריו, גם בשביל שאר החטופים, שאותם לא הכיר.

עד כמה אתה בקשר עם ההורים של אלון מאז ששוחררת?
"אני בקשר רציף איתם. לא יומיומי, אבל רציף. הם מתקשרים ואני מתקשר. הם היו אצלי גם בשיבא, הם האנשים היחידים שהורשו להיכנס. עשיתי שני טלפונים ביום שבת, כששוחררתי. טלפון להורים של ליאן, וטלפון להורים של אלון. זה היה חשוב לי. שני הטלפונים היו קשים, לא פשוטים. מאוד־מאוד מורכבים.

"היה חשוב לי להגיד להם שזה לא אותו אלון שהם מכירים. שזה אלון עם חוסן נפשי מאוד גדול עכשיו. שהוא ישרוד, הוא מסוגל לשרוד. ושלפחות עכשיו הוא יודע שיש מי שמספר להורים שלו על מצבו, כי זה משהו שמעסיק אותך שם הרבה. אם ההורים יודעים, אם הם יודעים שאני בסדר. כל הזמן זה מה שמעסיק אותך. אז לפחות את זה הוא יודע עכשיו, שיש מישהו שמספר להם שהוא בסדר בסך הכל. לא פשוט לעמוד מול הורים בסיטואציה הזו, שצמאים לכל בדל מידע איתם".

"בשבי יש הרבה מאוד דברים שאין לי שליטה עליהם. לאן הולכים, אם יביאו לי אוכל או לא יביאו לי אוכל. אבל אני כל היום בוחר איך להגיב. אני בוחר איך להגיב לשובים שלי, איך להגיב לשבויים, איך להגיב לסיטואציות, אם לרדת לפיר המנהרה"

כמה אתה מדמיין את המפגש המחודש עם אלון?
"וואו, המון. אני חושב על זה המון. אני מאמין שזה יקרה בקרוב. אני לא צריך להגיד לו כלום, רק לחבק, ולהתחיל לעשות את הדברים שהבטחנו לעצמנו. לצלול ביחד, לעשות קידוש בשישי ביחד. הבטחתי לו שאלמד אותו איך להכין דגים מרוקאיים ולאפות חלות. דיברנו על זה הרבה. להכיר את החברים שלו. את המשפחה שלו אני מכיר טוב, ממש טוב. זה יקרה. אני עושה הכל בחלקת האלוהים הקטנה שלי כדי שזה יקרה. יש עוד הרבה מאוד אזרחים טובים שעושים כדי שזה יקרה, לא רק אני עושה. מה שאני יכול לעשות אני עושה".

והמבין יבין

"יום אחד הפח מקבל איזה טלפון. מהתגובה שלו, אנחנו מבינים שמשהו קרה למשפחה שלו. שהם נפגעו או שהם נאלצו לפנות את הבית. אנחנו שומעים את הזעם שלו ואת הקללות שלו. הפח מטיח את הטלפון ברצפה ושובר אותו, ואז רץ אל תוך החלל שלנו. אני שוכב הכי קרוב לפתח החלל.

"לפני שאנחנו מספיקים להבין מה קורה, הוא נכנס אלינו ומתחיל להכות אותי מכות רצח. אגרופים, בעיטות לצלעות, אני מתקפל וצועק מכאבים ומנסה לזחול פנימה יותר, עם הרגליים הקשורות. הוא ממשיך לבעוט בי, ואני גורר את עצמי אל אלון, שמנסה לגונן עלי. הפח נותן לי עוד בעיטה, ואז פונה לאור ונותן גם לו שתי בעיטות חזקות, ויוצא מהחלל שלנו. אנחנו שומעים שובה נוסף, 'המרובע', גוער בו בחוץ, אומר לו שזו לא הדרך של הקוראן ושזה לא מקובל" (מתוך "חטוף").

מאז חזר מהשבי, אלי לא נח לרגע. אין מספיק שעות ביממה כדי להספיק את מה שהוא רוצה לעשות. אני שואלת אותו אם זה כדי לא להתמודד עם המחשבות הקשות ועם הטראומה שעבר.
"אני לא יודע אם כדי לא להתמודד", הוא משיב. "זה לא הקטע של לא להתמודד. הקטע הוא שזה בדיוק מי שאני, העשייה הזאת. כך הייתי גם לפני כן. הייתי אדם שלקח על עצמו תפקידים מבוקר ועד ערב. לעשות אותם, להיפגש עם אנשים. וזה מה שאני עושה עכשיו.

"נכון שאני עושה את זה בשטחים אחרים. אם היית אומרת לי לפני שנתיים או שלוש שאשב מול מצלמות - הייתי אומר שאת פשוט משוגעת. זה ממש לא אזור הנוחות שלי. אבל אני בטוח שזה היה גורם לבנות שלי ולאשתי המון גאווה, מה שאני עושה עכשיו".

מה היה במפגש שלך עם טראמפ?
"זה בכלל היה נס שנכנסנו אליו, כי היינו בשיחה עם וויטקוף והוא אמר שאנחנו לא נכנסים. ואז אחי ועוד אנשים מהמשלחת שהיו מחוץ לחדר התחילו להפעיל קשרים כאלה ואחרים, מרים אדלסון וכדומה, ואז וויטקוף קיבל טלפון שאנחנו יכולים להיכנס אליו לשלוש דקות. ובאמת חשבנו שאנחנו נכנסים לשלוש דקות, אבל הבנו מהר מאוד את העניין של איך מדברים עם אדם כמו טראמפ, נקרא לזה כך. באמת מגיעות לו כל התשבחות שנתנו לו בחדר.

"התשבחות השאירו אותנו בחדר, המפגש ארך בסוף 40 דקות במקום שלוש דקות. התשבחות הללו מגיעות לו. אפילו שם, כשאנחנו מבינים שהוא נבחר, אמרנו שאו שזו מלחמת עולם שלישית, או שהוא מוציא אותנו מפה. ואנחנו מאמינים שבזה שהוא נבחר, סוף־סוף היה מישהו שיעשה את הקווץ' האחרון לעסקה. ובאמת היתה עסקה, ולמזלי הרב הייתי כלול בה. ויצאתי. אז היה לי חשוב להגיד לו תודה.

"באותו מעמד הבאתי לו את התמונה שבה רואים תמונה של שורדי שואה ואותי, את אוהד ואת אור, שאנחנו נראים כמו שורדי שואה. הוא היה קצת המום מזה, זה נגע בו. עובדה שלאחר המפגש הזה, הוא דאג לדבר עם הצוות שלו באו"ם שיפנו לי זמן על חשבון הזמן של האמריקנים בתוך מועצת הביטחון, כי ישראל לא חברה במועצת הביטחון. ואכן, קיבלנו טלפון אחרי כן, והגענו לאו"ם שבוע לאחר מכן".

והתרשמת שהוא מחויב לשחרור החטופים.
"מאוד התרשמתי שהוא מחויב. מי שיותר מחויב הוא וויטקוף, אני לא בקשר רציף איתו, אני בקשר עם העוזרת שלו. הוא אדם שמאוד־מאוד מחויב לנושא החטופים. מאוד מחויב. מאוד קשוב לכל משפחה. הלוואי שחלק מנציגי הציבור שלנו היו מתנהגים רבע ממנו".

"תמיד הייתי אדם שלקח על עצמו תפקידים מבוקר ועד ערב. לעשות, להיפגש עם אנשים. וזה מה שאני עושה עכשיו. נכון שאני עושה את זה בשטחים אחרים. אם היית אומרת לי לפני שנתיים שאני אשב מול מצלמות - הייתי אומר שאת משוגעת"

מי מנציגי הציבור שלנו דיבר איתך? נפגש איתך?
"וואו. לא יודע כמה מותר לי להגיד. נפגשו איתי".

נתניהו הבטיח שייפגש איתך. הוא נפגש איתך?
"לא".

וזה מאכזב אותך?
"לא מאכזב אותי ברמה האישית. והמבין יבין".

אבל מבחינתך הוא לא עושה מספיק כדי לשחרר את החטופים.
"אני לא אגיד את זה, אני לא אתן לו ציונים. במבחן התוצאה - 600 יום ועדיין יש שם חטופים".

בעזה מבינים פוליטיקה

בראיון אלי משתדל לא לדבר על פוליטיקה. הוא סבור שלו היתה כאן ממשלה אחרת, כנראה החטופים כבר היו חוזרים מזמן, וטוען שגם חמאס כבר שחוק ורוצה לסיים את הלחימה. "הם בונים על המצב הפוליטי בישראל. הם מבינים שהפוליטיקה היא זו שמחליטה. הם מנתחים אותה כל הזמן במנהרות, איתנו וגם בינם לבין עצמם. הם מעורבים מאוד בפוליטיקה הישראלית, הם מאוד סומכים על ערוצי התקשורת הישראלית, ולא על ערוצי התקשורת שלהם.

"כשהיו מגיעות ידיעות שהם היו רוצים להגיד זה לזה שהם רציניים, הם היו אומרים 'זה מ־11', 'זה מ־12'. הם מייחסים אמינות לערוצים הישראליים, הרבה יותר מ'אל־ג'זירה'. אנחנו לא ראינו טלוויזיה ולא היה רדיו. להם היתה טלוויזיה, והיו רדיו ואינטרנט. היינו שומעים את הדברים שלהם ובונים תמונה, ובדיעבד התמונה היתה חסרה. לא ידענו על כל החיסולים של ההנהגה שלהם. ידענו שהם חוטפים על ימין ועל שמאל. הם ספרו 'שאהידים' על ימין ועל שמאל בטלפון. היום 80, אתמול 100, כאלה.

"ידענו שחיזבאללה חוטף בצפון. ידענו כשיש שיחות, מי הולך לאן. הם רצו שזה ייפסק, כל יום. אני מאמין שזה עדיין מה שהם רוצים. הם די גמורים, הם בוכים בלילה לתוך הכריות שלהם, כשאף אחד לא רואה. פשוט היינו צמודים אליהם".

"מאוד התרשמתי שהנשיא טראמפ מחויב לשחרור החטופים. מי שיותר מחויב הוא וויטקוף. הוא אדם שמאוד־מאוד מחויב לנושא החטופים. הוא מאוד קשוב לכל משפחה. הלוואי שחלק מנציגי הציבור שלנו היו מתנהגים רבע ממנו"

המדינה דואגת לך מספיק? אפילו ברמה הכלכלית?
"מאז שהשתחררתי, אני בהודיה גדולה על המזל שהיה לי להיות משוחרר, להישאר חי. לכן לא מעניין אותי מה אני מקבל ומה אני לא מקבל. אני עטוף במשפחה ובחברים. אני לא צריך יותר כלום. כלום".

לבארי תחזור?
"לא, אני צריך התחלה חדשה. אבל שוב, כרגע אני חושב שאני לא אחזור. כרגע זה לא נכון לי. מה יקרה בעוד שנתיים-שלוש? אני לא יודע".

"זוגיות? מאוד הייתי רוצה"

"בסוף זה ייגמר. ייקח כמה זמן שייקח, זה ייגמר. עוד שבוע, עוד חודש, עוד חצי שנה, עוד שנתיים, זה ייגמר. ואנחנו נצא מפה, ולא נהיה במנהרה חשוכה, ולא נהיה בידיים של חמאס, וייקחו אותנו הביתה, ואז, כשהשער ייסגר אחריי ואני אדע שאני בידיים של צה"ל ושהסיוט הזה באמת הסתיים – אז תראו אותי מתפרק. אז תראו אותי בוכה. אבל עד אז, אני וגם אתם במשימת הישרדות. בסוף, עם כל הניסיון וההחלטה שלי להחזיק את עצמי, הם ראו אותי בוכה. הרבה לפני שכל זה קרה" (מתוך "חטוף").

גם במנהרות חמאס, אומר אלי, הוא מעולם לא איבד תקווה. "לא היה רגע אחד שבו לא הייתי אופטימי. אמרתי להם כל הזמן 'זה עניין של זמן. אנחנו נצא מפה. לא היום - מחר. עוד חודש, עוד חודשיים'. לא היה לי ספק".

הצלחת להחדיר את זה גם לאלון?
"כן. להגיד לך שהוא מחזיק בזה גם היום, 100 יום אחרי שעזבנו? אני לא בטוח. לא בטוח".
כששואלים את אלי מה הדבר שהוא הכי רוצה, הוא עונה "לחזור להיות אנונימי. אני באמת רוצה לחזור להיות אנונימי, אני לא רוצה להיות מפורסם. זה לא מעניין אותי, זה פשוט לא אני". כתיבת הספר, הנאום באו"ם והראיונות בתקשורת הם לא בדיוק הדרך לשם - אבל הוא באמת משווע לכך, לנסות לשקם את חייו, ללכת ברחוב ושכבר לא יזהו אותו.

על אהבה חדשה, פרק ב', אתה חושב לפעמים? זה חולף לך בראש?
"כמובן. הוא לא חולף, הוא שם כל החיים. אני לא יודע מה זה פרק ב', אבל אני אדם מאוד זוגי, וזוגיות, החזרה לחיים, זה בדיוק זה. אני לא אומר את הדברים האלה סתם, אני באמת עושה אותם. אני באמת חוזר לחיים. אני עובד, מלא בעשייה, אני מלא במפגשים עם חברים ומשפחה, שנותנים לי המון אושר".

תרצה גם להקים משפחה חדשה? ילדים?
"מי יודע? למרות שאיזה ילד היה רוצה שאבא בן 60 ירדוף אחריו בגן המשחקים? צריך לחשוב על זה. אבל זוגיות זה בהחלט משהו שאני רוצה".

ומה עם להפוך לדמות ציבורית? ללכת לפוליטיקה?
"לא, לא. לא יקרה. ממש לא. לא יקום ולא יהיה. זה לא אני. גם העשייה הנוכחית שלי היא לזמן מוגבל, אני מעריך. כמה עוד ירצו לשמוע את הסיפור הזה?".

אתה חושש מהיום שבו זה ייגמר?
"לא, לא. ממש לא. אני מחכה שזה ייגמר, ואז ארצה לקחת תרמיל ולטייל בעולם. יש עוד כל כך הרבה מקומות שלא הייתי בהם. יש לי הרבה דברים לעשות".

אמרת בעבר ששחרור החטופים זה לא ימין ולא שמאל, זה ישר. אתה חושב עכשיו שאם ממשלת ישראל תקבל את ההחלטה מחר בבוקר - כולם יחזרו הביתה?
"אני מאמין שכן. חמאס מותשים, הם רוצים לסיים עם זה".