אין יותר חטופים בעזה - מה עושים כשכבר לא צריך לצעוק?

רן גואילי, חזר הביתה. הלוחם הגיבור, החטוף האחרון שלנו בשבי, הושב לאדמת המדינה, נישא ביראת כבוד מוקף לב אמיץ ענק של עשרות לוחמים. בזכותם הגענו לרגע בו נסגר המעגל, לרגע בו אביו נשק לארון, עטוף בדגל ישראל ונפרד.

בפעם הקודמת שכתבתי על רן, מגן עלומים, הוא היה עדיין שם. כשהיה ברור שחייבים להמשיך להיאבק להשיבו, כי "עד החטוף האחרון", זאת התחייבות של עם לבניו. כי אם אחד מאתנו יישאר שם, משהו כאן, יישאר שבור לנצח.

ועכשיו החטוף האחרון, רן גואילי כאן. והשאלה היא לא מה עוד צריך לעשות כדי להחזיר; אלא מה עושים כשכבר לא צריך לצעוק. כי השבתו של רן אינה רק סיפור על חילוץ או אחוות לוחמים. היא רגע בו החברה הישראלית יכולה לראשונה מזה זמן רב, להניח לרגע את האגרוף הקפוץ. להיזכר שהוא פעם היה יד פתוחה, ואצבעות.

רן יצא ראשון וחזר אחרון. הוא לא ביקש להיות סמל. בשבת ההיא הוא לא ידע שהוא גיבור ישראל, מגן עלומים. הוא פשוט היה לוחם אמיץ שעשה את הדבר הנכון, שהלך להציל את עמו. כי הרעות ואחוות הלוחמים חזקה יותר מהכל. גם מהפחד, גם מהעצב.

עכשיו יש כאן עם שצריך להתחיל מחדש. לחבר את השברים. יש לנו אלפי שורדים, מאות משפחות שכולות, עשרות אלפי פצועים, ועוד המונים שמרגישים שמשהו בפנים נשבר, שמשהו נלקח, ולא יחזור להיות כמו שהיה. עם שזקוק לנחמה, לתקווה, להחלמה.

כל עוד היו חטופים בעזה, לא הרשינו לעצמנו לשקוט. ובצדק. החזקנו את הכאב פתוח, כדי לא לשכוח, כדי לא להתרגל. ועכשיו, בפעם הראשונה מזה 843 ימים אין יותר חטופים בעזה. המשימה הזו הושלמה. הטראומה הזאת של חטיפת אזרחים ולוחמים - הגיעה אל סופה. ומכאן נדרש אומץ מסוג אחר: האומץ להרגיש. להתאבל, גם אם זה כואב יותר. האומץ לרפא, לאחות, לשקם בני אדם, משפחות, קהילות, בניסיון ואמיתי להיות שוב חברה שלמה, בריאה, מאוחדת. חברה שראויה ללוחמים וללוחמות שבזכותם אנחנו כאן.