עם קריעת ים סוף בשנת 1445 לפני הספירה, נפתחו גם הצ'אקרות של בני ישראל. האירוע האפי, שמסמל במקרא מעבר קולקטיבי מעבדות לחירות ושמוצג בקבלה כשחרור פנימי של אדם משעבוד לאגו, מהווה מאז ועד היום השראה רוחנית עבור התרבות העברית והגלובלית - לא רק בהגדה של פסח או בשירים ובמנהגים המסורתיים של החג, ולא רק ביהדות. יצירות מכל הסוגים, הכיוונים, הנושאים והעומקים מתכתבות עם מסעם הקשה של בני ישראל במדבר, ועם האירועים הדרמטיים והעל־טבעיים שליוו אותו.
לרוב, היוצרים עושים שימוש בקישור לסיפור המסגרת של ההגדה לטובת מסרים ואמירות מעודכנים, ובכך למעשה מחזקים את הטענה כי "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". כל שיר, סיפור, מחזה, מערכון, סרט, פרק מסדרה, פסל או ציור שעוסקים ביציאת מצרים - גם אם בביקורתיות ובאירוניה - הם עדות קטנה לכך שאנחנו עדיין בעיצומה, וכנראה לעולם נהיה.
האם זה אומר ש"נדפקנו"? להפך - זו דווקא אינדיקציה לתרבות בריאה, המרכזת מאמץ בתנועה, בדרך, במסע ההתמודדות הארוך עם החיים עצמם, בדומה לתרפיה בפסיכולוגיה קלינית.
"משה", מיכלאנג'לו: בקונפליקט תמידי
לא ברור אם מיכלאנג'לו טעה, התבלבל או יצר בכוונה את פסלו המונומנטלי בשנת 1513 לפי הפרשנות הפחות מקובלת של המילה "קרינה". על פי התנ"ך, הכוונה היא לקרינה שהפיצה דמותו של משה בסביבתו ("כי קרן עור פניו", שמות לד, כט). מעין הילה של סמכות, חוכמה וכבוד. לעומת זאת, משום מה, האמן האיטלקי מתקופת הרנסנס הלך עם התיאור בתרגום הוולגטה (של כתבי הקודש המצריים), שלפיו על ראשו של משה היו קרניים אמיתיות, כמו של עז או של צבי.
ההנחה הרווחת היא שלנוכח העובדה שמיכלאנג'לו היה איש אשכולות משכיל, רב־אומן שהתמקצע במגוון תחומים, לא מדובר כאן בטעות, אלא בתוספת סמלית שנועדה להדגיש את היותו של מנהיג בני ישראל אדם בדרגה אלוקית גבוהה, על סף המלאך.
הפסל האיקוני "משה" עשוי השיש, שהוצב בסן פייטרו אין וינקולי על גבעת האסקלין שברומא, אוחז בלוחות הברית בזווית לא ישרה, כהמחשה למתח שבינו לבין העם. גם התנוחה הלא נוחה שבה הוא יושב מתכתבת עם הקונפליקט שבו הוא שרוי, בין זעם למוכנות לפעולה. בשילוב עם המראה השרירי של הדמות, נוצר רושם עז של מנהיג חזק וחכם, אבל גם כועס ומתוסכל.
לא בטוח שמיכלאנג'לו כיוון לכך, אבל העובדה שמדובר בפריט אמנות סטטי, עשוי אבן, מעניקה לו במובלע משמעות נוספת, כסמל נצחי לאופיו ולמצבו של עם ישראל, שגם 4,000 ומשהו שנה אחרי יציאת מצרים - ממשיך לצעוד בראש מורם מחד ולהיאבק על קיומו מאידך.
"עשרת הדיברות", ססיל ב. דה־מיל | מהר סיני למסך הגדול
לקראת אמצע שנות ה־50, בראשו של הבמאי האמריקני־הולנדי־יהודי ססיל בלאנט דה־מיל צצה הארה, שלימים הובילה למהפכה בעולם הקולנוע. בעיני רוחו, הוא ראה את השחקן צ'רלטון הסטון שכיכב באפוס הקולנועי שלו משנת 1952 "ההצגה חייבת להימשך", וחשב לעצמו: "רגע, זה מזכיר לי משהו".
היכה בסלע. עשרת הדיברות
הסטון הזכיר לדה־מיל - לא פחות ולא יותר - את "משה", הפסל המפורסם של מיכלאנג'לו. מכאן ועד לליהוקו לתפקיד הראשי באחת מהיצירות הקולנועיות הגדולות, היקרות, המושקעות והחשובות בתולדות הקולנוע - "עשרת הדיברות" - הדרך היתה קצרה. הסטון, מצידו, התגלה כליהוק מושלם, והפליא לגלם את דמותו של משה בהפקת הענק, שהתבססה על סרט אילם של דה־מיל עצמו משנת 1923. היא גוללה את סיפורו המלא של מנהיג בני ישראל, בהסתמך על התנ"ך, על כתבים מצריים ועל מקורות היסטוריים רבים.
זו היה הסרט היקר ביותר שהופק עד אז (13 מיליון דולר), והכנסותיו עמדו על כ־80 מיליון דולר, מה שמציב אותו במקום השמיני ברשימת הסרטים המצליחים ביותר - לפחות קופתית - בכל הזמנים. לאור מעמדו הקאנוני, ולמרות אורכו החריג מאוד (220 דקות!), "עשרת הדיברות" הוקרן מחדש בבתי הקולנוע ברחבי העולם שלוש פעמים (ב־1966, 1972 ו־1989) באיכות משופרת.
הרושם שמותיר הסרט הוא עז עד כדי כך שמאז הוקרן לראשונה, בכל דור ודור, בליל הסדר חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא מהקרנה של "עשרת הדיברות".
"עבדים", ברי סחרוף | רוצים להיות חופשיים - ממה?
בניגוד לנרטיב ההגדה ולעצם הסיבה לקיומו של חג הפסח, ברי סחרוף בחר להסיר בלהיט הגדול שלו מהאלבום "נגיעות" (1998) את המילה "היינו", והתייחס לעבדות של בני ישראל - ובכלל של בני האדם - בלשון הווה. על פי ההגדה של ברי, גם עתה אנחנו לא בני חורין. אנחנו עדיין עבדים, רק לא של פרעה במצרים אלא של "מישהו שמבקש 'עכשיו תרגישו'". הרגש שלנו שבוי בידי מערכת סמויה של חוקים, כללים וצווים חברתיים ותרבותיים, שעלינו לציית להם כדי לזכות באשליה של חופש.
"כולנו רוצים להיות חופשיים", מסכם סחרוף בבית האחרון של השיר, "אבל ממה, אלוהים, ממה?". העבדות המודרנית, לפיו, קשה אף יותר מזו של בני ישראל במצרים, מכיוון שאנחנו אפילו לא יכולים לבקש מאלוהים לשחרר אותנו ממנה, כי ה"פרעה" של ימינו - מודל הקיום האנושי במציאות החדשה - לא ניתן להגדרה ולתפיסה. המקסימום שאנחנו יכולים לעשות זה לפנות לאלוהים בשאלה, שבשירו של סחרוף נותרת ללא מענה.
עכשיו תרגישו. "עבדים"
"עוד מעט ייגמר הסרט, בקרוב המציאות", שר סחרוף בקולו הנמוך והחודר. הוא כנראה מתכוון שם ל"סרט" במובן של אילוזיה שמקורה בהדחקה, אבל לצורך העניין, הסרט בהחלט יכול להיות גם "עשרת הדיברות", שסופו הטוב לא ממש מסתדר עם המציאות שבחוץ. וכמו שבליל הסדר רבים מאיתנו נעשים רעבים בזמן קריאת ההגדה ומייחלים לבואה של המנה הראשונה, גם בחיים המודרניים אנחנו "פותחים פה גדול וממתינים למנה הבאה".
"עברנו את פרעה, נעבור גם את זה", מאיר אריאל | הייאוש לא נעשה יותר נוח
כמו הסרט "עשרת הדיברות", ליל הסדר עצמו ורוב השירים של מאיר אריאל, גם "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה" הוא יצירה ארוכה במיוחד (6:49 דקות) - ככל הנראה כהתכתבות אסתטית עם המסע של בני ישראל במדבר. מבעד לנחמה ולעידוד שבבסיס השיר, אפשר לזהות בו גם קצת אירוניה והומור מאיר־אריאלי דק.
כמו סחרוף, גם אריאל, שהוציא לרדיו את "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה" ב־1989, לא בדיוק תופס את המציאות שאחרי יציאת מצרים כבן חורין. אולי המסר הכללי של השיר נשמע אופטימי, שכן בסופו של דבר "נעבור גם את זה", אבל נימת תיאורי התסכול היומיומי של הדובר לאורך הבתים, רוויי משחקי המילים האופייניים, מרחיקה אותו ממחוזות האופוריה.
המסר של "נעבור גם את זה" אולי נשמע אופטימי, אבל נימת תיאורי התסכול היומיומי של הדובר לאורך הבתים מרחיקה אותו ממחוזות האופוריה
על פי השיר, בני ישראל עדיין מתמודדים עם "מכות" אינסופיות, משל היו המצרים בימי משה. יד נעלמה חובטת בדובר שוב ושוב, אבל הוא מתעקש להמשיך להאמין, או לגרום לנו להאמין, שיהיה טוב. "מס הכנסה, הם עיקלו לי מגבר", הוא שר, ומתכוון אולי לחוסר היכולת להשמיע קול ביקורתי בווליום יעיל.
מידרדר למשבר, ואז לעוד אחד, ועוד אחד. "עברנו את פרעה"
בהמשך, ה"משבר" המתואר בשיר הולך ומחריף: "חברת החשמל עיקלו לי מצבר, מינהל המים סתמו לי באר". במילים אחרות, אין לי אנרגיה ואין לי חיים (מים), אבל לעומת ההתמודדות עם פרעה - זה מצב הפיך, כביכול. מדוע כביכול? מכיוון שבהמשך השיר אריאל מסביר: "עכשיו אני תקוע בזמן החדיש, ולמען האמת אני די אדיש / המצב אמנם ביש, אך איני מרגיש". כלומר, אולי בכלל אין צורך או מוטיבציה "לעבור את פרעה", שכן "המצב החדיש" הופך אותנו לאדישים ולחסרי חיוניות.
הייאוש, שהוא תולדה של אדישות, לא הולך ונעשה כאן יותר נוח, כפי שמראה הקשר הזועק מהשיר למציאות הפוליטית־חברתית בישראל כיום: "ושלטון העם שוב יורד אל הכביש - ואני מתבזה / אבל עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". האומנם?
"רואים רחוק רואים שקוף", יענקל'ה רוטבליט | להיות בחוץ, להישאר בבית
לא מעט שירים שנכתבו בידי גברים עוסקים בקושי להכיל שינויים ואי־יציבות. שלמה ארצי, למשל, עשה מזה קריירה. ביהדות ובחסידות אישה מסמלת "בית" וגבר מסמל "חוץ" - ויענקל'ה רוטבליט לא מנסה להתווכח עם זה. הוא מקבל את ה"גזירה" ומסכים להישאר "בחוץ", אבל מבקש שהבחוץ שלו יהיה כמה שיותר דומה לבית, במובן הרחב של המילה - מקום פתוח, חשוף לרוח המשתנה, אבל נטוע בקרקע של ודאות, צלילות והשלמה.
בשילוב עם הלחן המצמרר וקולו המרוסק של שמוליק קראוס (ואילן וירצברג שמוסיף קול שני בלתי נשכח), "רואים רחוק, רואים שקוף" הוא אחד השירים הכי יפים שיצאו כאן אי־פעם. יצירה פלאית לפחות כמו הפירמידות במצרים, שגם אותה, כמו את שירי ההגדה, שרים בני ישראל בכל דור ודור.
פלאי כמו פירמידה, והיסטורי לא פחות. "רואים רחוק רואים שקוף"
"פמילי גוי", "פמילי גאי" | כשישו פורץ אל שולחן החג
ליל הסדר הראשון (והאחרון) בסדרת האנימציה הפרובוקטיבית "פמילי גאי" נערך, כדת משה וישראל, במהלך הפרק השני של העונה השמינית. תקציר זריז: פיטר מתאהב בדגם מקרטון של הדוגמנית והשחקנית קאתי אירלנד ומחליט שהיא אשתו (עלילת צד אופיינית במופרכותה), אבל זמן קצר אחר כך רב איתה ושובר אותה.
בניסיון לפייס את אשתו האמיתית, לויס, הוא מקיים איתה יחסי מין, ובמהלכם מגלה גוש באחד משדיה. השניים ממהרים לבית החולים, ושם, תוך כדי הבדיקות (שמראות שהכל תקין אצל לויס), הרופא עובר על הפרטים האישיים שלה וחושף מידע שפיטר לא הכיר: אמה של לויס, ברברה, היא יהודייה שורדת שואה ששם משפחתה האמיתי הוא Hebrewbergmoneygrabber (עבריברג תופס כסף), מה שאומר שגם ילדיו יהודים, והיא שמרה זאת בסוד כדי שבעלה יורשה להיכנס לקאנטרי קלאב.
המידע החדש מערער את פיטר לחלוטין ומניע את העלילה אל מחוזות ההומור האפל בהקצנה, עם רפרנסים ל"רשימת שינדלר" ולמחנות ריכוז. בתחילה פיטר מחליט לאמץ את היהדות "עד הסוף", שם כיפה והכל, אבל אז רוחו של אביו החורג משכנעת אותו לחזור לחיק הנצרות הקתולית, למורת רוחה של לויס.
בשלב זה פיטר נכנס לאמוק, משתכר ופורץ לסעודת ליל הסדר של לויס והילדים כשהוא מחופש לארנב פסחא. זמן קצר לאחר מכן מגיע לשם גם ישו, שמסביר שהוא בעצמו יהודי, שהנצרות והיהדות מאוד דומות זו לזו, ושבני אדם מכל הדתות צריכים לכבד איש את רעהו. לבסוף, כשפיטר שואל את ישו באיזו דת כדאי לו לבחור, ישו עונה לו: "כל הדתות נוראיות".
מתכון בטוח אחד להיות בן חורין. מתוך "פמילי גאי"
המסר, בהקשר להגדה של פסח, הוא שכדי להיות בן חורין צריך בהכרח להיות אתיאיסט. לא בטוח שזה מתיישב עם הנרטיב של ההגדה, אבל כן בטוח שאפילו ים סוף היה נקרע מזה.
"תרגיע", לארי דיוויד | זה בסדר להיות לא בסדר
לארי דיוויד, אוטוריטה של הומור יהודי עצמי, מכוון פעמים רבות את נשקיו הארסיים לעבר היהדות שממנה הגיע. את הפרק השביעי בעונה החמישית של "תרגיע", שנקרא "הסדר", מאכלסת עלילה "חסרת רגישות", כמו שאומרים יהודים נודניקים שלא מבינים צחוקים ועשויים לחשוב שבאמת יש כאן אוטואנטישמית.
הסיפור הוא כזה: אדם ניגש אל דיוויד ברחוב ומנסה לשוחח איתו. דיוויד מזהה אותו כריק לפטוביץ, עבריין מין מורשע שעבר לאחרונה לשכונה, ומתייחס אליו בקרירות, אבל לאחר שאותו לפטוביץ מספר לו שהוא מת על "סיינפלד" ועל גולף, ושהוא גם יהודי, דיוויד מתחיל להתיידד איתו ומזמין אותו לארוחת ליל הסדר שהוא ושריל מארחים בבית.
הנודניקים חסרי ההומור ייפגעו, השאר ייהנו. "תרגיע"
שריל, כמובן, מזדעזעת עמוקות ומגיבה לכך בפאניקה, אבל את דיוויד מטריד יותר אורח אחר בסדר, שלטענתו גונב לו את העיתון מתיבת הדואר בכל בוקר. כתוצאה מכך ליל הסדר הופך לליל הכאוס - והמסר מועבר היטב: יהדות היא הכל חוץ מסדר, אבל אין בזה שום דבר לא בסדר.
"ספירת מלאי", יוסי בנאי | זה מה שרציתם - זה מה שקיבלתם
השיר העל־זמני הזה הוא מעין "שכתוב" עדכני, נכון לימי מלחמת יום כיפור ולעוד שנים ארוכות אחריה, שניסח ושר יוסי בנאי (עם לחן של נעמי שמר) על בסיס הפיוט המסורתי מההגדה "אחד מי יודע?". את סמלי היהדות והמקרא שמופיעים בפיוט (שני לוחות הברית, שלושה אבות, ארבע אימהות, חמישה חומשי תורה, וכו') בנאי החליף במושגי חול אקטואליים לזמנו, מתובלים בסרקזם מעודן ובהומור דק, כשכל בית מסתיים בפזמון "אחד אלוהינו... שבשמיים ובארץ".
בהנגדה חדה להגדה, בנאי מתאר את החירות - כלומר, העצמאות - שעם ישראל יצא אליה מהעבדות כמצב מורכב, לעיתים בלתי נסבל, שלא בטוח שהיה שווה את 40 שנות הנדודים
הברכות והצרות משמשות בערבובייה האופיינית למדינה היהודית הצעירה: "מדינה אחת, פעמיים ים / ואגם אחד וקדחת גם... יום של ניצחון, יום של מפלה / רגע ביטחון, שלושים ימי מחלה... / עם אחד עתיק, שני שרים בלי תיק / הראשון עצוב, השני מצחיק".
כך, בהנגדה חדה להגדה, בנאי מתאר את החירות - כלומר, העצמאות - שעם ישראל יצא אליה מהעבדות כמצב מורכב, לעיתים בלתי נסבל, שלא בטוח שהיה שווה את 40 שנות הנדודים במדבר. זאת, להבדיל מנרטיב ההגדה, שמגדיר את ה"חירות" כאידיאה של משאת נפש קולקטיבית.
היזהרו במשאלותיכם. "ספירת מלאי"
כדי להעניק תוקף רשמי לטון הביקורתי בשיר, בנאי מסכם: "ילדות אחת קשה, שנים של התשה / ומי שרוצה עצמאות - בבקשה". כלומר: הנה, זה מה שכל כך פיללתם לו 2,000 שנה - מה אתם מתבכיינים עכשיו?
"מתנות לפסח", "זהו זה!" | החופש לבחור? תחשבו שוב
בסצנה מבדרת מתוך פרק 35 בעונה השישית (בגרסה החדשה של התוכנית), שנקרא "מתנות לפסח", הבוס במשרד (שלמה בראבא) מסביר למזכירתו (אבי קושניר) שעליה לבחור בין שלוש אפשרויות למתנה: סט צלחות וכוסות, שייקר, או "להגיד למישהו שאת עובדת איתו מה את חושבת עליו, ככה, חופשי, בפרצוף". "אתה רציני?", שואלת המזכירה. "כן", עונה הבוס. "הוועד חשב שאנשים ירצו לעשות את זה השנה, כי נמאס להם מכל הדברים האחרים".
"את יודעת מה? את נוראית!". מתוך "זהו זה"
"רגע, אלכס", היא תמהה. "ולא יפטרו אותי? אני לא אסתבך?". בתגובה, הבוס מבטיח לה שהכל בסדר, שהיא יכולה להגיד את מה שעל ליבה - אבל היא בכל זאת בוחרת בסט צלחות. לאחר מכן הוא פונה לעובדת נוספת (מוני מושונוב), שמייד מסתערת על חברתה: "נמאס לי כבר לשמוע על הבן שלך ועל החוג ג'ודו שלו! כמה תמונות של ילד בחליפת ג'ודו אני יכולה לראות? ודי כבר עם הסיפורים על הטיול ליער השחור! את יודעת מה? את אישה נוראית!"
הבוס מבטיח למזכירה שהיא יכולה להגיד את מה שעל ליבה - אבל היא בכל זאת בוחרת בסט צלחות. הפרשנות של "זהו זה!" לחירות מדגישה, במרומז, את העובדה שמדובר במושג ערטילאי
הפרשנות הזו של "זהו זה!" לחופש ולחירות מדגישה, במרומז, את העובדה שמדובר במושגים ערטילאיים ומבלבלים בחברה האנושית המודרנית, שופעת המגבלות החברתיות. עובדה: מישהי פה במערכת צורחת עכשיו בזמן שאני מנסה לכתוב את השורות האלה, ואני לא עושה לה כלום. "עתה בני חורין" עאלק.
"דוד פסח" | הגרסה האנושית של החג
כשילד רואה בטלוויזיה שלו איש שטוען שהוא פסח, הוא מגיב לזה בסחרור חושים. במיוחד כשזה קורה אחרי שנים של מפחי נפש, שבהן הבטיחו לו ביקור של אליהו הנביא בליל הסדר. פתאום עומד בטלוויזיה השמנה שמולו אדם שלא רק שותה ובורח כמו אליהו - הוא עצמו פסח, חג החירות בשר ודם, ולמרבה ההלם, נוסף על כך שהוא קיים - הוא גם יודע לדבר בשפה של אווזות וחלזונות.
לא דוד - אח. אלי גורנשטיין ב"פרפר נחמד"
לאלי גורנשטיין החמוד, שגילם את "דוד פסח" בפרק שהוקדש לחג החירות בסדרת הילדים "פרפר נחמד", היה אז זקן שחור ועבות, שיחד עם גובהו המרשים הקנה לו מראה שאי אפשר לטעות בו. כך בוודאות היה נראה חג הפסח לו היה אדם. אף אחד אחר לא היה יכול לגלם את התפקיד המורכב הזה כמו גורנשטיין, שנכנס לנעלי החג באותה הטבעיות ובאותו הלהט שבו הקליט את הפתיח הקאנוני של "רכבת ההפתעות". התוצאה של הליהוק המושלם הזה היא שמאז ועד היום פסח הוא הרבה יותר מחג, הוא גם יותר מדוד - הוא אח.
