בין רחם לתהום: מטיט מצרים אל החוף הלאומי

1

היציאה ממצרים היא תהליך ארוך, תהליך היסטורי שאינו מתחולל רק בקרב הדור שיצא מבית העבדים המצרי, אלא בצאצאיו עד עולם. דור־דור ומצרים שלו, ובית העבדים שלתוכו הושלך. לעיתים זו עבדות פיזית, ולעיתים עבדות נפשית ותודעתית.

הזכרנו בטורים קודמים, שהסמל המרכזי החורז את ספר היסוד של עמנו הוא הרחם: גן העדן כרחם קוסמי שבתוכו נמצא עובר האנושות הממתין ללידה, כלומר לגירוש; תיבת נח כרחם מעשה ידי אדם; המערה שבתוכה הרות בנות לוט מאביהן את מואב ועמון; מערת המכפלה האוצרת ברחמה את הזיכרון הלאומי; רבקה, שרחמה משמש זירת התגוששות בין שני לאומים שמתבררים כשתי ציוויליזציות; הבור שלתוכו הושלך יוסף ומשם נולד כעבד שעתיד למלוך ועוד, עד לרחם המצרי, שאליו נכנסת משפחת יעקב ונולדת כעבור מאות שנים כעַם חדש בדרכו לחירות עולם.

2

העיבור ברחם והלידה הם סמלים היסטוריוסופיים רבי עוצמה, המעודדים את הרוח האנושית לבל תשקע במחשבות סופיות ובייאוש, בבחינת "יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ", כפי שחשבו בני הדור הראשון לגלות בבל. עוד לא אבדה תקוותנו; מעולם לא אבדה, אפילו בזמנים ובמקומות הקשים ביותר שאליהם הושלכנו בידי פריצי אדם. תמיד ידענו להתחדש ולקום מהאפר כעוף החול הפלאי, כפי שחז"ל פירשו את הפסוק בתהילים: "תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי". הנביא הירושלמי ישעיהו, שחי במאה השמינית לפנה"ס, עודד אותנו ממרחק הדורות: "אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב". לא סתם תולעת; במסורת העתיקה הנביא דיבר על תולעת המשי ההופכת לגולם. אם נדחק את הקץ ונפתח את הפקעת לא נגלה הרבה, כמעט מוות. אך אם נמתין בסבלנות ונאמין, נזכה לראות את הפרפר הנולד.

כך הבין זאת גם אלתרמן, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, כשחזה בשירו "איילת" את לידתנו הלאומית: "וּכְפֶלֶא הִוָּלֵד פַּרְפַּר מִן הַתּוֹלַעַת/ כֵּן פֶּלֶא חִיּוּכָם הַצָּץ מִבְּלִי־מֵשִׂים". אגב, החיוך המוזכר הוא חיוכם של "בְּכוֹרוֹת כָּל דּוֹר". לפני כל לידה והתחדשות היסטורית, אומר המשורר, תבוא מכת בכורות. לעיתים יהיו אלה בכורותינו שלנו. אנחנו, הדורות החיים במדינה יהודית עצמאית, שהוקמה לאחר כאלפיים שנות גלות וכשלוש שנים אחרי שהיינו לאפר במחנות המוות, יכולים להעיד כי בעינינו ראינו.

3

השבת נבלע העם ברחם חדש, ים סוף. הוא חוצה אותו לאחר תלאות ופחד מוות, עד שבעברו השני הוא נוכח באויביו הנעלמים ומבין שזו הפעם האחרונה שיראה את משעבדיו; מקורות הסמכות הישנים שלו צללו לתהומות הים: "כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם, לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם". מעתה עליו להסתדר בכוחות עצמו. זה עדיין לא מספיק להשיל מעליו לגמרי את תודעת העבדות, אבל זו עוד לבנה בדרך לעצמאות המלאה. המבוגרים יתקשו אולי להשלים את המהפך התודעתי, אך הילדים הקטנים שחצו את הים "בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כל הַלַּיְלָה", אוחזים בידי אימותיהם וחותרים באומץ להגיע אל החוף, יצליחו. הם יהיו דור כובשי כנען בסופה.

4

כדאי לחזור לראשית הפרשה: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי (למרות ש) קָרוֹב הוּא". דרך ארץ פלשתים היתה הדרך הקצרה לכנען, ולמרות זאת משה מקבל הוראות להובילם בדרך הארוכה. הם חוזרים לאחוריהם: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיָשֻׁבוּ... לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם". מדוע? "כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן יִנָּחֵם (יתחרט) הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה, וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". דרך החוף ממצרים לכנען עברה בעזה (כן...), שם חיכו הפלישתים הקדמונים או קודם בדרך משמרות המהפכה המצריים שהציבו מחסומים.

"וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". בכל זאת, למרות הנשק ולמרות העובדה ששחטו את אלוהי מצרים בקורבן הפסח, ובכורות מצרים שמתו ושגרמו למשעבדים לדחוק בעברים לעזוב את ארצם - לא יכלו למחוק במחי פעולה תכונות שדבקו במשך דורות של שעבוד, עינוי, פחד מפני הנוגש ורתיעה קיצונית מנשיאה באחריות עצמית לגורל ולקיום. "שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ובלבנים והדומה להם, ואחר כן ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם ויילחם עם ילידי הענק פתאום", הסביר הרמב"ם במאה ה־12. ובן דורו אברהם אבן עזרא הביט על דור מצרים, ואולי ראה את בני דורו בעומק הגלות: "כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו? והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה".

5

וכך מוביל אותם משה לכאורה לדרך ללא מוצא: פניהם לים ומאחוריהם "מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם". האדונים רודפים אחרי העבדים הנמלטים, והחרדה מרקיעה שחקים: "וַיִּירְאוּ מְאֹד!" חלקם מתפלל: "וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'", וחלקם תוקף את המנהיג: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר, מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם?!" אנחנו מעדיפים להישאר עבדים מאשר למות במדבר. אמרנו לך עוד אז: "חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם!". המולדת היחידה שהכירו היתה מצרים, ובשעת צרה התרפקו על זכרה כמקלט בטוח. אנחנו, אלפי שנים אחרי, יודעים שלא היה זה אירוע חד־פעמי, אלא פורמולה היסטורית שחזרה בתולדותינו: "והישראלי בכלל ישכח מחצבתו... יחשוב כי ברלין היא ירושלים", כפי שהזהיר רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק במחצית השנייה של המאה ה־19.

עכשיו עמדו מול הים הסוער, שומעים את הפקודה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ... וְיָבֹאוּ... בְּתוֹךְ הַיָּם". מי הראשון שיקפוץ, שידחק את גבולות המציאות ויבקע לא רק את הים אלא יפסע באומץ במסלול ההיסטורי הארוך של העם הזה שרק נולד, בגיא צלמוות של עמים ולאומים, שעבוד וגאולה. "קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך גלי הים, לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל". אחריהם נכנסים השאר והם מבוססים בבוץ ובמים המלוחים, "והיה אומר ראובן לשמעון: במצרים - טיט, ובים - טיט; במצרים - בחומר ובלבנים, ובים - חומר מים רבים", כך מתארים חכמינו במדרש את יום קטנות של חלק מהחוצים.

6

לכן עליהם לחצות את הים. למרות חוסר האמון והפחד, עליהם להיבלע בתהומותיו כמו ברחם ענק, ולהשיל קליפות של עבדות תודעתית. אלה שהובילו אז, הופיעו בהמשך הדורות, עד לדור הניצחון של תקופתנו. אלה הנחשונים שבכל דור: בטרם נבקע הים, הבקיעו את החשיבה המקובעת של דורם לקראת חירות תודעתית. ואז, בהגיחם מעברו השני של הים, הם נולדים מחדש ושירה חדשה פורצת מגרונותיהם, כזו ששרה לא רק את מה שראו, אלא גם את שירת העתיד: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ... מִקְּדָשׁ" ומלכות, "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד". בעינינו נראה.