7 ביולי, יודע כל מי שגילה אי פעם עניין ביצירה המקומית, הוא יום חשוב במוזיקה הישראלית. ברי סחרוף ורמי פורטיס, מאבני התווך של הרוק בציון, חוגגים בו ימי הולדת, ועצם החיבור הקוסמי ביניהם תמיד היווה עילה מספיק טובה להאמין באסטרולוגיה, או לכל הפחות בגורל.
פורטיס חוגג היום 68 שנים, ומאחר שלא מדובר בתאריך עגול וסימלי מדי נותר רק לאחל לו מזל טוב ולהמתין לחגוג לו כמו שצריך בעוד שנתיים מעבר לעשור חדש שכולו, יש לקוות, מוטרף לא פחות מקודמיו. סחרוף, לעומת זאת, מציין כעת 65 שנות קיום. וזו הזדמנות מצוינת לשוב אל חמישה שירים אהובים במיוחד על כותב שורות אלה, חובב גדול של הזמר כבר 27 שנים (כלומר – בערך מאז שזה היה בגילו העכשווי), ולהיזכר בחשיבותם בקריירה של נסיך הגיטרה הישראלי.
מדובר ברשימה קצרה וסובייקטיבית (שאינה כוללת יצירות אהובות כמו "לחץ", "בואי הביתה", "עד כלות", "רגעים" ושלל שירים אהובים אחרים), שהורכבה בניסיון להצביע על חשיבותם בדרך המוזיקלית של סחרוף והתחנה בה אותה הם מסמנים. סוד ישן חדש, אם תרצו. או סתם רגע לגעת במשהו קצת מושלם.
כמה יוסי
בחירה צפויה? אולי. קלישאת סחרוף שמכיר גם מי שלא בקי ברזי יצירתו? יתכן. להיט חובה בכל הופעה וחתיכת קלאסיקה ישראלית פנתיאונית? לעזאזל, כן. קשה לחשוב על שיר שמייצג את ברי סחרוף יותר מ"כמה יוסי", עיוות של "כמה יופי" (כנראה), ואחת מיצירות הרוק הישראלי הגדולות בכל הזמנים. אלה לא רק הגיטרה המהפנטת והריף האגרסיבי שעושים את "כמה יוסי" לגולת הכותרת של "סימנים של חולשה" מ-1993.
השיר הזה, שזכה לגרסאות כיסוי מצד שמות כמו תיסלם ובלקן ביט בוקס, משלב בתוכו את סיפור ילדותו ונעוריו של המוזיקאי, בשילוב אמירה על אופן השילוב של עדות המזרח בחברה הישראלית בשנות ה-50' וה-60'. הוא רצוף רפרנסים תרבותיים (דיליילה ממצעד הפזמונים השנתי היא זו של הזמר טום ג'ונס; יושב ראש הכנסת שעל שמו קרויה השכונה ההיא הוא יוסף שפרינצק; "פאני היל" הוא ספר אירוטי שעבר אז בין טינאייג'רים "מיד ליד, מיד ליד". בואו נקווה שהם לפחות שטפו ידיים קודם), ומצייר תמונת מצב סוציו-אקונומית של בת-ים מוקפת החולות של העשור השני למדינת ישראל. קרדיט חשוב צריך ללכת כמובן גם לרע מוכיח, שבלעדיו לא האלבום ולא השיר היו נשמעים כפי שהם.
אינני אוהב אותה
כמעט בכל אלבום שלו, פרט לבודדים, מקפיד סחרוף לשלב לצד שירים שלו ושל קולגות כמו פורטיס, דן תורן, נעם רותם או ערן צור, שירת משוררים מולחנת. "הכל או כלום", הכרזת העצמאות של ברי מ-1991 לאחר שהרגיל את הקהל לצרוך אותו כחלק מפורטיסחרוף (צמד שלחלוטין היה מסתדר גם תחת השם "סחרופורטיס") או ההרכבים פורן אפייר ומינמיל קומפקט, הכיל כמה כאלה. "שם יש" שכתבה יונה וולך זכה לטיפול אפוף אווירה מסויטת מלוות במקהלת ילדים.
"הזמנה להצגה יומית" של דוד אבידן זכה לאדפטציה דומה במונחי אופל, אך הזייתית פחות וקצבית יותר. בהמשך הקריירה יבואו בין היתר גם הביצוע המפורסם ל"עוד חוזר הניגון" של אלתרמן (שהלחין במקור נפתלי אלטר), "ריבונו של עולם" שכתב בארי חזק המנוח, "הלוחש למכוניות" של המשוררת והסופרת חביבה פדיה, וכמובן האלבום "אדומי השפתות" שמבוסס על שירי שלמה אבן גבירול. אבל מעל כולם זורח באיקוניותו "אינני אוהב אותה", שכתב שאול טשרניחובסקי ב-1925. עניין של טעם אישי, ואולי מדובר בהצהרת כוונות של מי שחרט על דגלו התייחסות לכותבי עבר גדולים והנחלת יצירותיהם לדורות הבאים.
חם על הירח
ב-1995 התמקד סחרוף בצליל של כלים חיים. "חם על הירח", האלבום כמו כשיר הנושא שלו, הובל על ידי גיטרה חשמלית ודיסטורשן, והתאים כמו כפפה ליד לצליל הרווח של התקופה. זה היה תור הזהב של הרוק הישראלי. להקות כמו איפה הילד, זקני צפת ומופע הארנבות של ד"ר קספר (שלקחו אז שינוי כיוון מהתכנים השטותניקיים שפירסמו אותם ושחררו אלבום קונספט פסיכדלי - שנכשל אמנם, אבל נחשב יצירה אהובה על ידי יודעי ח"ן) שלטו בתחנות הרדיו ביד רמה. הימים ימי טרום רצח רבין, ישראל עוד הרשתה לעצמה לתת בראש ולא להתמסר לקונספט ה"סוף שבוע רגוע", שתוך שנים בודדות יהרוג כמעט כל ניסיון של רוק לפלוש למיינסטרים.
גם היהודים משחררים את אלבום הבכורה האגדי שלהם באותה שנה, וסצינת הרוק בישראל רוחשת מאי פעם. הפסטיבלים, אלה שעבור הטינאייג'ר הממוצע בשנות ה-90' היוו הזדמנות ראשונה לטעום חופש נעורים, אלכוהול ואבדן תום, היו גולת הכותרת של כל קיץ וערב יום עצמאות. יותר מכל אחד אחר, הבמות של "עיר הנוער" ו"רוק עצמאות" חיכו אז לעתים עד אור הבוקר, למי שהלך וביסס באותה תקופה את מעמדו כזמר הרוק האהוב ביותר על בני דורו, וכיוצר בעל אמירה שקול בחשיבותו כמו שלום חנוך עבור הדור שנולד כמה שנים קודם כן. השיר הזה, עם השורה המצמררת "יהיה לנו טוב כשיהיה חם על הירח", והאלבום ההוא, סימנו את תהליך הפיכתו של סחרוף מהנסיך, ליורש לגיטימי לתואר המלוכה.
ככה זה לאהוב אותך
זה לא השיר הטוב ביותר ב"נגיעות", אלבומו המצליח ביותר מסחרית של סחרוף. כולם יודעים שהתואר הזה שייך דווקא ל"החיים שממול" ומחול הסרטנים שלו, קדימה-הצידה. אבל "ככה זה לאהוב אותך" בישר על השלב הבא בקריירה של ברי, ואת יכולת האדפטציה המפותחת שלו. בפעמים שבהם הוא לא היה זה שמבשר את השינוי, סחרוף הקפיד להיות זה שמזהה אותו ולעשות את ההתאמות הנכונות לצליל של התקופה. וזה הסיפור של "נגיעות" האלקטרוני, אלבום שיצא רגע לפני תחילת 1999, כשהרוק כפי שאנו מכירים אותו התחיל להשתנות ולאבד ממעמדו, אל מול המוזיקה הממוחשבת שבעבעה מתחת לפני השטח כבר תקופה, והייתה עתידה אז להשתלט על כל חלקה חיה בתעשייה בשנים שיבואו.
"כזל"א" נחשב גם ללהיט רדיופוני גדול, ממש כמו "עבדים" מאותו תקליט, והוא גם שימש כשיר הפתיחה של "שבתות וחגים" המוערכת. זה לא שסחרוף ורע מוכיח לא שיחקו במגרשי האלקטרוניקה כבר ב"הכל או כלום". אבל תחילת המילניום החדש היה הטיימינג המושלם להמשיך ולהתפתח לכיוונים הללו. לא הרבה אחר כך ייצא גם "מנועים שקטים" של אסף אמדורסקי, רוקר נוסף שגילה עניין באלקטרוניקה (אף רב מזה של ברי), והצליל של העשורים הקרובים החל לעצב גם את המוזיקה הישראלית.
עיר של קיץ
האפל והמיוזע שבשירי "נגיעות", שיר שכתב מיכה שטרית, נמצא ברשימה הזו לא רק בגלל שהוא רגע שיא באלבום ובכל הופעה. דבר חשוב צריך להיאמר גם על האופן בו הרבה לפני שזה נהיה סטנדרט, החל סחרוף לשלב ביצירה שלו מה שנקרא - צלילים מבית אבא, ובעיקר השפעות מזרחיות מאיזמיר טורקיה, ממנה עלה לישראל בגיל 3. זה לא היה מובן מאליו אז לשלב בין צליל הגיטרה הפופולרי של התקופה ובין השפעות אוריינטליות.
אבל סחרוף, שהכניס לסיפור עם השנים גם השפעות של סרף דרום-קליפורני, אלקטרוניקה קלה ובהמשך גם פיוטים יהודיים, היה חלוץ גם במונחי הלחמה בין סגנונות. הוא עשה זאת באותו אלבום עם "לב שלם", שיר עם לחן ים-תיכוני כבד שכתב חיים לרוז. אבל "עיר של קיץ" משלב באופן מושלם בין ההשפעות השונות על הזמר, ובמובן מסוים הנגיש את הצליל המזרחי לחובבי רוק גיטרות, שרבים מהם חשבו עד אז שהחלוקה בין הז'אנרים דיכוטומית, הרבה לפני עידן השעטנז והנזילות הסגנונית.
