לחזור בזמן ולנגן עם עצמך בגיל 20: "השירים קמו לתחייה"

באחת מהמבריקות שבשורותיו כתב שלמה ארצי: "רק מטורף חוזר רעב לנעוריו". אלא שכניסת הבינה המלאכותית גם לתחום המוזיקה הופכת את השורה הזו על פיה: המטורפים האמיתיים חוזרים, בסיוע ה-AI, לימי נעוריהם, והפעם חמושים בסקרנות בוגרת. זה בדיוק מה שעושה אילן וירצברג באלבומו החדש, "אילן בן עשרים".

"זה היה אמור להיות האלבום הראשון שלי", מספר וירצברג ל"היום", "אלו השירים הראשונים שכתבתי והלחנתי, כולם בגיל 20 פחות או יותר, בזמן שירותי הצבאי כנגן בלהקת חיל האוויר. כשהשתחררתי מהצבא התחלתי לפעול כמעבד וכמלחין בתעשיית המוזיקה, ובאותה תקופה גם שמעון גלבץ הופיע עם שני שירים של יונה וולך שהלחין. כל האנרגיה היצירתית שלי הופנתה אז ליצירת 'בציר טוב', אלבום שלם משיריה של יונה וולך".

"בציר טוב" של וירצברג וגלבץ, שיצא ב-1982, זכה למעמד אייקוני ומתברג דרך קבע לצמרת רשימות האלבומים הישראליים הטובים ביותר. אך זו היתה רק ההתחלה לקריירה המפוארת של וירצברג כמפיק, נגן ומעבד מוזיקלי. הוא עבד בין השאר עם נורית גלרון, חוה אלברשטיין, גלי עטרי, עפרה חזה ושמוליק קראוס, והיה שותף ליצירת אלבומי המופת של קראוס, "גלגל מסתובב" ו"אחרי עשרים שנה".

במקביל המשיך וירצברג להוציא את שיריו תחת שמו, ובעשור האחרון חווה רנסאנס יצירתי שהוביל אותו ליצירת אלבומים עצמאית והרפתקנית: החל בשירי משוררים ושירים אישיים מאוד, עבור באלבומי מוזיקה אינסטרומנטלית ובקטעים ארוכים ונסיוניים, והנה, מגיע שלב חדש ביצירתו: ה"פריקוול", או כפי שנהוג לקרוא לכך כיום, "סיפור מקור".

"השירים הראשונים שכתבתי הונחו בצד, מתוך ידיעה שיבוא יום ואקליט אותם", מסביר וירצברג, "אחת הסיבות לדחייה המתמשכת שלהם מאז שלהי שנות השבעים ועד היום היתה התחושה שהשירים הם מעין בועה בזמן, שאינה מחוברת לשום הקשר עכשווי. אלה שירים שהביצוע הקולי והאינסטרומנטלי שלהם בימינו יהיה מאתגר מאוד".

אלא שהטכנולוגיה השתנתה, ועימה גם יכולתם של מוזיקאים לשבור את גבולות הדמיון ואולי גם את חוקי הזמן עצמו.

"מהרגע שהבינה המלאכותית נכנסה לחיינו, חשבתי איך אני יכול להשתמש בה. באמצעותה יכולתי ליצור גם 'זמר' חדש, צעיר ורענן – את אילן וירצברג בן ה-20 - להביא אותו לאולפן באמצעות הבינה המלאכותית, וגם להפוך אותו לשותף בתהליך ההפקה המוזיקלית. כך התאפשר לי סוף-סוף להחיות חלק מהשירים ההם, בלי לוותר על הפרספקטיבה והניסיון שנצברו מאז".

אין ספק שעידן שלטון הבינה המלאכותית הולך ומתקרב אל חיינו במהירות האור - או החושך, תלוי את מי שואלים. אבל השימוש שיוצרים כאילן וירצברג עושים בטכנולוגיה יוצר תחושה שאולי האור ייצא כשידו על העליונה. אוהבי וירצברג הוותיקים ימצאו כאן את המבוא לשורשי יצירתו - מחוזות הרוק המתקדם, פולק אקוסטי, מוזיקת פופ רכה משנות ה-70; אבל יש גם הפתעות - נסיונות עם טכנולוגיית הצליל של שנות ה-80, ואלמנטים שעד היום היו מוכרים מההפקות שעשה וירצברג לאחרים, אבל פחות זוהו עם יצירתו האישית. גם מאזינים צעירים יוכלו למצוא באלבום הזדמנות להתחבר למוזיקה מעידן תמימות רחוקה, שאמנים עכשוויים כמו אלון עדר ויוגב גלוסמן תרים בשביליו.

מבחינה מוזיקלית האלבום מזמן חוויית האזנה רציפה ולכידה. למעשה, ספק אם מישהו היה מבחין בבינה המלאכותית, אלמלא היה וירצברג מציין שמדובר בעבודה משותפת.

מיטיבי ההאזנה יוכלו לשמוע, בין השורות, את דרמות התקופה בחיי וירצברג הצעיר. בין התאהבויות ראשונות וחוויות נעורים, נחבאים ההדים לטרגדיה שליוותה אותו כנער בשנים שבהן נכתבו השירים: אביו, ניצול השואה, התאבד כשווירצברג היה בן 17. השירים האלו חושפים את התגובה הראשונית של הצעיר הבאר שבעי הצנום והממושקף שניבט מעטיפת האלבום, אבל היד הבטוחה של המפיק העכשווי לוקחת את השירים האלו ומשדרגת אותם הרבה מעבר לגימיק הטכנולוגי.

כך שאפשר להתייחס ל"אילן בן 20" כאל ניסיון של אמן ותיק ומנוסה לזנק קדימה אל תוך עידן ה-AI כדי לחזור אחורה בזמן; ואפשר פשוט לראות בו אלבום מצוין - עוד אלבום מצוין - של אילן וירצברג.