הדור ששינה את המוזיקה הישראלית לתמיד: "ידעתי שהם יצליחו"

בסוף 2005, באוטובוס הביתה משדה התעופה אחרי שהות ארוכה בלונדון שהמשיכה לטיול באוסטרליה, צדו אוזניי את "נובמבר" - שיר שלא הכרתי ושאת שמה של הזמרת שמבצעת אותו לא ידעתי. עננים־עננים כיסו את שמי הסתיו, ודי מהר הבנתי שפסקול חדש שולט ברדיו, במוניות, בבתי הקפה, בערוץ המוזיקה הישראלית (שעוד היה קיים) ואפילו בין כותלי האוניברסיטה. מרצים בכירים בקורסים הומאניים הזכירו שמות כמו "איתי" או "יונתן שפירא" כדוגמאות רלוונטיות לתיאוריות חברתיות ותרבותיות מורכבות, כדי להמחישן בבהירות לסטודנטים הצעירים.

הארץ עוד ליקקה את פצעי האינתיפאדה השנייה והיתה בעיצומה של ההתנתקות המטלטלת מעזה. את מנת האסקפיזם ההכרחי סיפק "דור רימון", כפי שקראו אז ליצרני הלהיטים, על שם בית הספר המוכר למוזיקה שבו למדו כולם. חבורה של זמרות וזמרים - בעיקר זמרות - שנהנתה מרוח גבית חזקה של אמצעי התקשורת המיינסטרימיים. מירי מסיקה, קרן פלס, אריק ברמן ואיה כורם הפכו ליקירי הפלייליסט, גיבורי התרבות של התקופה. עד כדי כך, שקרנפה בספארי קיבלה את השם "קרן פלס". בעקבותיהם, זכו להכרה ולהשמעות גם בוגרי "רימון" צעירים נוספים כמו איתי פרל, אוהד חיטמן, אביגייל רוז, סיון טלמור, יעל נחשון, מיכל גבע ועינב ג'קסון כהן.

בדיוק שני עשורים עברו מאז, המיינסטרים הישראלי השתנה מקצה לקצה, והפריצה של "דור רימון" כמעט נשכחה - אבל מי שהיו שם, על הבמה המרכזית, זוכרים את ימי הזוהר היטב. "את קרן ראיתי מופיעה כבר ב'רימון', והיא היתה מאוד דומיננטית", חוזר אריק ברמן, מגיבורי התקופה הבולטים, אל ספסל הלימודים בשנים שקדמו לרנסנס של המוסד הוותיק. "קרן ואוהד חיטמן היו הנסיך והנסיכה של בית הספר. ראיתי אותם מופיעים, וזה היה מאוד מרשים, מאוד מקצועי. בפעם הראשונה שראיתי את אוהד חיטמן מופיע, חשבתי שאני פורש ממוזיקה והולך לחפש מקצוע אחר. עד כדי כך. הוא היה כל כך טוב, וכמוהו גם קרן".

הכרתם כבר בתקופת הלימודים?
"קודם הכרתי את איתי פרל, ונוצרה בינינו חברות. בהמשך הוא הכיר לי את איה כורם. שניהם למדו איתי בשכבה, ועשינו מין קבוצת כתיבה כזאת. בכל שבוע היינו נפגשים ועובדים על תרגילים בקבוצה, וזה החזיק די הרבה זמן. קראנו לזה 'הפרלמנט'. זה קרה ברגע שהלימודים ב'רימון' הסתיימו, כי יהודה עדר (ממקימי המוסד; ע"פ) לימד אותנו כל כך הרבה על כתיבה ועל הלחנת שירים, שפתאום הרגשנו איזשהו ריק ומאוד נבהלנו שלא יהיה מישהו שיעזור לנו. בשלב מסוים, חברת 'עננה' הציעה חוזים לחלק מאיתנו, וגם לי הציעו. למזלי, איכשהו הצלחתי לא לקבל את ההצעה ולהפיק את האלבום שלי עצמאית".

למה סירבת, בעצם? החלום של כל מוזיקאי מתחיל הוא לקבל חוזה בחברת תקליטים.
"במקרה שלי, הסיפור של החוזה נפל עוד לפני שנכנסנו לעניינים של הסעיפים הדרקוניים שלו. זה נפל בכלל על משהו אמנותי. בסוף הצלחתי להפיק את האלבום עצמאית מבחינה כלכלית, ולקחתי את משה לוי שיפיק לי אותו מוזיקלית. יניב דוידסון, הבעלים של 'עננה', חשב שזה יהיה בזבוז כסף.

אלדד קובלנץ: "החבר'ה ב'רימון', המנהלים, היו מאוד מכוונים לתדר של גלגלצ. הם היו מסורים לייצור של משהו להיטי, אבל גם מתוחכם ברמה המוזיקלית. הם ניסו לפצח את הנוסחה של מה קרוב לוודאי גלגלצ תשדר - וזה עבד להם"

"הוא עבד בשיטת הסלאמי: אתה מחתים את כולם - זה הרי לא עולה כסף להחתים מישהו - ומציע להם להפיק אלבום בתקציב לא גבוה. אם זה תופס, אז יופי, ואם זה לא תופס, זה מתחיל להסתבך, כמו מה שקרה עם איה. נניח, הוא מחתים 100 אמנים, ומספיק שתהיה לו איזו מירי מסיקה אחת שמצליחה - וזה כבר משתלם לו".

תמהיל לא קונבנציונלי

ואכן, נראה היה שמדובר בעסקה משתלמת, כי אותם ימי אמצע העשור הראשון של שנות האלפיים לא הולידו רק מירי מסיקה אחת, אלא חבורה שלמה של מוזיקאים - וכולם יחד זכו לכינוי "המסיקות", גם על רקע העובדה שהשירים שלהם די התכתבו זה עם זה סגנונית וטקסטואלית. "זו לא באמת היתה חבורה, אבל זה מה שקורה בעולם כשאתה מנסה לייצר סצנה או תופעה", אומר נוי אלוש, איש תעשיית המוזיקה, יוצר בעצמו והבעלים של חנות התקליטים "רולינג דייס".

"לתחושתי, מה שקרה זה שמירי מסיקה הביאה את 'בלונים בלונים' ('נובמבר'), ואז קרן פלס, הכותבת, יצאה בשירים שלה, וזה היה נראה כמו צוות כזה. אחר כך הגיעה איה כורם, ואיכשהו הגיע לסיפור הזה גם אריק ברמן, אף על פי שמוזיקלית הוא היה מאוד שונה מהן.

"ואז, כמו שקורה בעולם המוזיקה, הגדירו את זה כ'סצנה'. זה משהו שהתקשורת עושה כדי שאפשר יהיה להנגיש נושא לקהל או לייצר שערים. זה קרה גם בגראנג' ובבריטפופ - אואזיס וסווייד זה לא אותה המוזיקה, הן פשוט פרצו באותו הזמן באנגליה".

מי לא זוכר את נובמבר ההוא? "נובמבר" של מירי מסיקה

תור הזהב של הרימונים היה ב־2005-2008. אריק ברמן מסמן את התקופה כ"צומת משמעותי בקריירה". "מבחינת החבורה, זה היה בשלב שבו הפגישו ביני לבין מירי ואמרו 'אולי תכתוב לה'", נזכר ברמן. "עם קרן עשיתי פעם מופע משותף בפסטיבל ניצנים, וזה היה חמוד. באותה תקופה כתבתי גם לאיה, ולמירי שלושה שירים מהאלבום השני שלה, 'שלום לאמונות', שאחד מהם זה 'עכשיו אתה חוזר בחזרה', וגם הוצאתי את האלבום הראשון שלי, שהצליח. היתה לי אז שנה מאוד מוצלחת, אולי הכי מוצלחת בקריירה".

מה חשבת בזמנו על הקטלוג שלכם, כחלק מ"דור רימון"?
"אני חושב שכשמירי, קרן ואיה הוציאו את האלבומים שלהן, היה בהם משהו מאוד דומה, אבל גם שונה. גם את איה וגם את מירי הפיק אורי זך, שגם הוא יצא מ'רימון'. ואז איה כתבה למירי, וגם קרן ואני כתבנו לה, והיו פתאום שלוש זמרות שלמדו אצל רחל הוכמן, המורה לפיתוח קול, אז זה ייצר גוון קול מסוים.

"שם התחיל כל הקטע של 'המסיקות'. אני לא יודע איך זה נתפס מבחוץ, ואני רק נכנס לספקולציות כאן, אבל כשאני נכנסתי כבר רכבתי על הגל הזה, הצטרפתי לקבוצה הזו. וגם היה את איתי פרל, שאם לא הספיקה כל הטלנובלה עד עכשיו, אז הוא גם התחיל לצאת עם קרן והם נהיו זוג. כלומר, היו גם הקשרים אחרים, מעבר לתזמון. הזה מפיק לזו, ההיא כותבת להוא, וההיא יוצאת איתו. סוג של ביצה רימונית כזו".

אלבומי הבכורה ותקליטי ההמשך של החבורה מכרו כמויות יפות של עותקים, ונוכחותם של בנות ובני הגל ההוא הורגשה היטב במצעדים, בעיתונים, בטקסי הפרסים, וכמובן - בהשמעות ברדיו, הכוח המרכזי בשיגור לשמיים של אמנים, בימי שלטונם הבלתי מעורער של אמצעי התקשורת הממוסדים בקביעת סדר היום ובהכתרה של מלכות ומלכים.

שיר שמתעסק ברגשות, אבל לא יותר מדי. "איתי" של קרן פלס

לרדיו היה אז כוח לרומם ולהפיל זמרות וזמרים במחי החלטה אחת על כניסה או על סירוב כניסה לרשימות ההשמעה. ומעל כל התחנות - היתה זו גלגלצ, הפופולרית בתחנות הרדיו בישראל, שדחפה בכל הכוח את החבורה מ"רימון".

נוי אלוש: "אפשר להסתכל על 'דור רימון' בתור הגל האחרון של 'ישראל הישנה'. חבר'ה שגדלו על ברכי שלום חנוך ומתי כספי, והביאו את זה בהנגשה פופית יותר. זה היה הפופ באותה תקופה. המוזיקה המזרחית היתה אנדרגראונד"

"באותה תקופה עשיתי הפסקה מהניהול השוטף של גלגלצ ומהפלייליסט ולמדתי לתואר שני בבוסטון", מספר אלדד קובלנץ, מאנשי התקשורת המוכרים והמובילים בישראל, מייבא שיטת הפלייליסט לארץ ומי שבאותה תקופה כבר היה במשך עשור בתפקיד העורך הראשי של התחנה. "אחר כך חזרתי לארץ והמשכתי לנהל את התחנה, אבל בתקופה שמירי מסיקה הוציאה את 'לשם' עוד הייתי בארה"ב, ואני זוכר שאיכשהו השיר הספציפי הזה צד את אוזני.

"הוא נשמע לי מאוד מיוחד יחסית למה שיצא אז בארץ. תמהיל לא קונבנציונלי של פופ, אלקטרו וגם קצת אלמנטים של אתנו. כתבתי מייל למי שעבד אז בתחנה, 'השיר הזה נשמע לי מאוד מעניין', והם ענו לי, 'כן, אנחנו כבר משדרים אותו'. בשלב ההוא כבר ניהלתי את התחנה מלמעלה, לא ברמת המיקרו, אבל המערכת כבר עבדה בצורה די אוטומטית".

כלומר, לא רק אתה, אלא גם העורכים באותה תקופה זיהו כאן משהו. מה בדיוק זה היה?
"אני חושב שהחבר'ה ב'רימון', המנהלים, יהודה עדר, היו מאוד מכוונים לתדר של גלגלצ. הם היו מסורים לייצור של משהו להיטי, אבל גם מתוחכם ברמה המוזיקלית, כי ברמה האקורדית מה שקרן פלס עושה זה לא טריוויאלי. לדעתי, הם קלטו שיש תחנה שמחפשת מיינסטרים איכותי, ניסו לפצח את הנוסחה של מה קרוב לוודאי גלגלצ תשדר - וזה עבד להם. זה יותר בא מהצד שלהם, לא שלנו.

"זה לא יכול להיות צירוף מקרים שפתאום יש רביעייה כזו שמשדרים איזה 20 שירים שלה בשעה, אלא אם כן זה בא מהצד של החממה שהם גדלו בה, של בית הספר. גלגלצ היתה רצפטיבית ופאסיבית - 'רימון' היו אקטיביים".

גירל פאוור

שמוליק נויפלד - מוזיקאי, מלחין, מעבד, בוגר בית הספר ומרצה בו, שנחשב מי ש"גילה" את מירי מסיקה - טוען בספרו של עיתונאי התרבות שי להב "רשימת שידור" (עם עובד, 2009) כי מהרגע שבו פרצו לתודעה אנשי "דור רימון", בית הספר משך אליו מספר כמעט כפול של תלמידים, רבים מהם לא נגנים, אלא מבצעים.

"התקשורת יצרה מצג שווא של 'רימון' כחממה לכוכבים", אמר אז. "אני חושב שזה פשוט לא נכון, כי 'רימון' אף פעם לא היה בית ספר לכוכבים", אומר יהודה עדר, גיטריסט אגדי, איש להקת תמוז המיתולוגית וממקימי בית הספר. "אני גם לא חושב שאנשים בהכרח חשבו את זה. בשנים שאחרי אנשים פשוט באו לבית הספר כדי לעשות את הקטע שלהם, וברור שכל אחד שבא לעשות את הקטע שלו גם רוצה להצליח. כנראה זה היה ברור שאם אתה רוצה להצליח, אז 'רימון' הוא המקום הכי נכון לנסות את הקטע שלך.

"ועדיין, אין מה לעשות - מוזיקה היא מקצוע אכזרי, וכדי להצליח אתה צריך שיהיה לך איזשהו אקס פקטור. אתה אף פעם לא יודע מה הדבר שגורם להצלחה שלך. אף אחד לא יכול להגיד לך שיסמין מועלם, שיצאה מ'רימון' שנים אחר כך, תצליח כמו שהיא הצליחה".

בימי "המסיקות", "רימון" היה קיים כבר 20 שנה, ובכל זאת - לא היה עוד מחזור שיצא ממנו והצליח בצורה הזאת, כולם בבת אחת. איך אתה מסביר את זה?
"אתי אנקרי למדה פה בשנה הראשונה, אביב גפן היה בבית הספר בשנה הרביעית או החמישית שלו וכתב את כל אלבום הבכורה שלו כאן. ערן צור וחברי להקת טאטו גדלו ב'רימון', וגם אחינועם ניני. יש המון מהדור הישן שעברו פה.

"מה שקרה עם המחזור הזה, שבאמת הצליח בבת אחת ובצורה מאוד דרמטית, התחיל, לדעתי, בכתבה שכתב טל פרי בעיתון 'מעריב'. הוא פרסם כתבה ענקית על זה ש'רימון' השתלטו על המצעדים בישראל ועל גלגלצ. הפריצה של מירי מסיקה, למשל, באמת היתה מסוג הפריצות הענקיות הללו, שהזכירה את מה שהיה עם אתי אנקרי בשנות ה־90, או את אביתר בנאי מאוחר יותר.

"כשפתאום מישהו חדש מגיע לכמעט 100 אלף עותקים באלבום הראשון שלו, זה מושך תשומת לב. האלבום של מירי גם היה אלבום של נשים, אישה שכותבת ואישה ששרה, והיה בזה משהו מאוד מרענן שפתאום פרץ החוצה. משהו מאוד עוצמתי שדיבר להמון אנשים, כי הוא בעצם דיבר על החיים שלהם, ובעיקר שלהן.

יהודה עדר: "כשפתאום מישהו חדש מגיע לכמעט 100 אלף עותקים באלבום הראשון שלו, זה מושך תשומת לב. האלבום של מירי גם היה אלבום של נשים, אישה שכותבת ואישה ששרה, והיה בזה משהו מאוד עוצמתי שדיבר להמון אנשים"

"בדרך כלל, משהו חדש פורץ כי הוא מדבר את החיים של האנשים באותה תקופה. זה לא סתם. זה קול שהמון אנשים מזדהים איתו. הדור הישן אומר 'מה זה החרא הזה?', אבל הדור החדש אוהב את זה, כי זה מדבר בשפתו. כמו שאביב גפן דיבר פעם את הדיבור של הדור שלו".

"ידעתי שכל הקבוצה הזו עומדת להצליח עוד לפני שזה קרה", אומרת רחל הוכמן, מורה אגדית לפיתוח קול שסייעה לעצב את קולם של שמות איקוניים בתרבות הישראלית, ובהם גלי עטרי, עפרה חזה, יהודית רביץ ואפילו רן דנקר ויהודה לוי. אף שהיא מעולם לא לימדה בבית הספר עצמו, כמעט כל החשודים המיידיים ששמם עולה למשמע המושג "דור רימון" עברו אצלה.

"לפני הדור של שלמה ארצי או יהודית רביץ, הזמרים לא היו כותבים יותר מדי", היא מסבירה. "מה שקרה עם אריק ברמן וקרן פלס זה שהם כתבו את החומרים שלהם בעצמם, שרו אותם, והביאו שפה חדשה מבחינה ווקאלית וטקסטואלית.

"באריק נתקלתי יום אחד באיזו וילה שהוא שר בה במסגרת אירוע. חשבתי לעצמי, 'מי זה הבחור הזה, הוא כל כך מעניין', ונוצר בינינו קשר. האמנתי בו ונתתי לו המון תמיכה, ובגלל זה הוא זוכר לי חסד נעורים. ראיתי מולי אדם מוכשר בצורה בלתי רגילה.

"קרן פלס ומירי מסיקה למדו אצלי באותו זמן. מירי לא כתבה, אבל היא היתה זמרת שעוד לא קרה איתה כלום. היא שרה בכל מיני הרכבים, אבל לא באמת הצליחה להשתלב בתעשיית המוזיקה. המפגש עם קרן הוציא ממנה משהו שאף אחד לא ידע שיש בה, וזה המקום התיאטרלי, כי קרן באמת כותבת תיאטרלי, והחיבור ביניהן יצר את הפריצה הזו.

"אני זוכרת שקרן אמרה לי 'אבל מה, מירי תשיר את השירים שלי? ומה איתי?'. עניתי לה 'תקשיבי, היא תעשה איתך כזה חסד, שאחר כך את תמיד תוכלי לשיר את השירים שלך בעצמך'. ככה יצא ששתיהן יחד עשו משהו שלא היה קודם. סתם קוריוז: אני זוכרת שבאתי אז לרוני בראון, מנכ"ל חברת התקליטים 'הליקון', עם קלטות של מירי ושל קרן, ואמרתי לו 'תקשיב לזה, אלה שתי תלמידות שלי והן מדהימות'. הוא לא הבין את הפוטנציאל בכלל. אני לא מצטטת אותו במדויק, אבל על מירי הוא אמר משהו כמו 'מי שר כזה תיאטרלי? הקהל לא יבין את זה', ועל קרן הוא אמר 'היא לא זמרת מספיק גדולה'. בדיעבד, הוא אמר לי 'צדקת'".

ויווה לדיוות

כמו כל תופעה תרבותית, גם את תופעת "המסיקות" יש לבחון בקונטקסט היסטורי. אחת התיאוריות הפופולריות בתרבות המקומית היא שדעיכת הרוק הישראלי של תחילת שנות ה־90 והמעבר ל"סופשבוע רגוע בגלגלצ" הם תולדה של רצח רבין וקריסת קונספציית השלום.

מפתה לקשר בין האירועים שקדמו לעלייתו של "דור רימון" (האינתיפאדה השנייה וההתנתקות) לבין ההצלחה המיידית שזכו לה נציגיו, אבל הסיפור של "דור רימון" קשור בעיקר לתנודות טקטוניות שהתרחשו אז מתחת לפני התרבות הישראלית. זה לא מקרי שאת גל היוצרים והיוצרות של "רימון" החליפו, לקראת סוף אותו עשור, זמרי הפופ המזרחי, ואחריהם, באזור שנות 2016, אמני הפופ המהוקצע בראשות סטטיק ובן־אל תבורי ונועה קירל.

באותן שנים, עלייתן של פלטפורמות הסטרימינג הראשוניות, הרשתות החברתיות וכמובן יוטיוב הפכה את היוצרות, ואפשרה לשטח לקבוע את סדר היום התרבותי. אלה, בפעם הראשונה ובאופן בלתי מתפשר, לקחו את המושכות מידיה של התקשורת הוותיקה והממוסדת, ובשנים שאחרי ועד היום היא נאלצה לשרת את השטח בלבד, וכבר לא התיימרה להכתיב לו רשימת להיטים.

"אלה היו הרגעים האחרונים שבהם התקשורת עוד עיצבה טעם, ולא הוא עיצב אותה", אומר אלוש. "מאז היא פשוט משרתת את המוזיקה. בעשור האחרון זה באמת התחזק, עם אינסטגרם וטיקטוק, שכבר יצרו מציאות אחרת. מהבחינה הזאת, אפשר גם להסתכל על 'דור רימון' בתור הגל האחרון של 'ישראל הישנה'. חבר'ה שגדלו על ברכי שלום חנוך ומתי כספי, והביאו את זה בהנגשה פופית יותר.

"לא סתם קרן פלס כתבה להראל סקעת. זה היה הפופ שהיה לנו באותה תקופה. המוזיקה המזרחית והפופ היו אנדרגראונד. זה היה קיים בעיקר בעולמות של רינגטונים - אלון דה לוקו, איזי ודברים כאלה, שקרו רק בשטח, אצל הנוער, בצלצולי טלפון וכו' - ותחנות הרדיו היו אלה עם הכוח.

"זה היה פופ אשכנזי כזה, שהרבה מהקהל אהב כי זה מה שנתנו לו ברדיו, וזו היתה בושה אז להגיד שאתה שומע שירים של הראפר איזי או מזרחית - עד שבשלב מסוים האזרחים יצאו לרחובות, להחליף את המשטר".

רחל הוכמן: "אני זוכרת שיום אחד קרן פלס באה ואמרה לי 'אבל מה, מירי מסיקה תשיר את השירים שלי? ומה איתי?'. עניתי לה 'תקשיבי, קרן, היא תעשה איתך כזה חסד, שאחר כך את תמיד תוכלי לשיר את השירים שלך בעצמך'"

כפי שכנראה שמתם לב, נציגות הדור ההוא נעדרות מכתבה זו. אף שפנינו אליהן כדי לראיין אותן לצורך מסמך שבוחן את שנות פריצתן והשפעתן במונחים תרבותיים, חברתיים ואפילו היסטוריים, בנות "דור רימון" מיאנו לקחת חלק בשיח. לא ברור אם מדובר בחוסר נוחות עם קטלוג ה"מסיקות", או דווקא בתפיסה שלהן שלפיה אמן גדול באמת מסרב להתראיין לכתבה שהוא לא המרואיין העיקרי בה.

כך או כך, מדובר בסירוב שאולי מעיד במעט על מקומן של אותן זמרות הדור בתרבות הישראלית, כאמניות גדולות שלא חייבות לשתף פעולה עם התקשורת ושמעניקות פרשנות מקומית לתואר "דיווה". כמה מבני "דור רימון" אכן ראויים למעמד הזה - אחרים פחות.

"זה היה טרנד זמני, ומי ששרד אותו רץ למרחקים ארוכים, כמו שתמיד קורה", מסכים קובלנץ. "הטרנד הים־תיכוני פשוט היה יותר עמוק מ'רימון' - גם כי הוא בא אחרי שנים של קיפוח, וגם היה שיפור ניכר במוזיקה הים־תיכונית. פתאום ההפקות היו מעולות, אלה לא היו הפקות בשקל. זה קרה גם בהיפ הופ".

הדור הבא בדרך?

אך גם אם הכוכבים והכוכבות של הדור ההוא לא מייצגים את טעם הקהל הצעיר היום, הנוכחות של נציגיו מורגשת בתרבות העכשווית. בשנה שעברה יצאו פלס ומסיקה במופע משותף לציון 20 שנות חברות וקריירה ביניהן, שזכה להצלחה רבה - נוסף על היותה של פלס חברת פאנל השופטים בתוכנית "הכוכב הבא של ישראל לאירוויזיון" והתמדתה בכתיבת שירים לאירוויזיון, לרוב עבור נציגים ישראלים. גם אריק ברמן ממשיך לעבוד. בינואר שעבר, למשל, הוא הופיע בהיכל התרבות בתל אביב, ולפני כמה שנים כיכב בסדרת הדרמה "קורדרוי".

נציגיו של הדור ההוא עדיין איתנו, ואפילו זמרות מהדור החדש, ובהן מתמודדת בולטת במיוחד בעונה האחרונה של "הכוכב הבא", שירה זלוף, מציינות את פלס כהשפעה ישירה על יצירתן. לא שזלוף היתה צריכה לומר זאת - אפשר לזהות די בקלות בשיריה את עקבותיהם של קרן ואיתי (פרל, ההוא מהשיר המפורסם שלה).

"אנחנו בהחלט מרגישים עד היום בבית הספר את ההצלחה של הדור ההוא", אומר עדר. "ההצלחה של קרן ומירי, שהתחילה לפני 20 שנה, נהייתה עצומה הרבה יותר בשנה האחרונה. הנכד שלי, דוד עדר, והבן של קרן ונועם טור, אורי, בני 13, והם לומדים יחד בסדנאות נוער ב'רימון'. הם הפכו לחברים הכי טובים. כלומר, כבר יש דור שלישי שממשיך את המורשת.

"לא מזמן עשיתי סדנה עם קרן פלס ב'רימון', באולם הגדול שמכיל כ־150 איש, ואתה רואה את התלמידים שלנו מכירים כל מילה בשירים שלה, כמו שהדור שלי ידע את המילים לשירים של שלום חנוך או שלמה ארצי. כמו שמירי תמיד אומרת כשהיא באה לבקר כאן בבית הספר: 'יהודה, אני חתומה פה על הבלטות'".