בזמן האחרון עוצרים את שירה זלוף הרבה אנשים ברחוב. כמו היתה השנה 1996, והופעה טלוויזיונית אחת יכלה לשנות מסלול חיים - כך מצאה את עצמה ברגע אחד זמרת ויוצרת בת 25 שמופיעה בברים ובערבי במה פתוחה בתל אביב כבר שנים, דמות מוכרת ומזוהה על ידי כל מי שעוקב אחר העונה הנוכחית של "הכוכב הבא של ישראל לאירוויזיון" שמשודרת בקשת 12.
היא אפילו לא העפילה לשלב הגמר שייערך ב־20 בינואר. עדיין, יש שיטענו. כי זלוף משכה ולכדה את תשומת ליבם של צופי התוכנית, כמו גם את זו של פאנל השופטים בריאליטי השירה שבוחר את הנציג הישראלי לאירוויזיון שיתקיים השנה בווינה, בזכות שיר מקורי ושובה לב שכתבה. זה - בשילוב עם מראה זכיר, חיוך נדיר ומה שנראה כיכולות מוזיקליות שהופכות אותה יותר מראויה לשמה, הפכו אותה לחביבת השופטים והקהל, לחומר ברור לגמר, ולזמרת שעוד נשמע עליה הרבה אחרי שהתוכנית תסתיים.
שירה זלוף ב"הכוכב הבא לאירוויזיון" // צילום: באדיבות קשת 12
"האודישן שלי בתוכנית שודר, זה יצא החוצה בבום וזהו, כולם יודעים שאני מחפשת אביר על סוס לבן באמצע פלורנטין", היא משתפת בחיי התהילה החדשים שלה, שבהם זיכה אותה אותו שיר על "אביר על סוס לבן באמצע פלורנטין" שכתבה. סליחה, "המציאה", כפי שהגדירה זאת בתוכנית. ותודה למוח היהודי על יכולת ההמצאה (ולמגורים בפלורנטין).
"המצאתי" זו בחירת מילים מעניינת. הצלחת לסקרן לא מעט בזכותה.
"זה היה הכי בנונשלנט. בכל פעם שאני כותבת שיר אני מוסיפה אותו לרשימה בטלפון שלי שקוראים לה 'שירים שהמצאתי'. גם אם זה השיר הכי גרוע שיש - זה לא משנה, זה שלי. אלה פטנטים, סטארט־אפים. כי אני יוצרת משהו מאפס, זה לא רק לכתוב. זה להגות רעיון. בכל פעם שאני מתחילה שיר, אני מחפשת קודם כל משפט מפתח. מה אני רוצה להגיד? אז נניח 'אין אביר על סוס לבן באמצע פלורנטין' ישר מציג את המטרה של הסיפור. להראות את הרווקות הנוראית הזו, הבדידות".
למה נוראית? את בחורה בת 25 שנראית חזקה ועצמאית וחיה בעיר שחוגגת את הרווקות.
"אה, אצלי זה הכל נוראי. אני אדם מאוד לא אופטימי. תמיד יש בי את החלק הזה שאני רוצה להרגיש ראויה. אני רוצה מישהו שיהיה שלי ואהיה שלו ותהיה בינינו הדדיות מדהימה. יש בי את החלק המרצה, הטוטאלי, שכשהוא אוהב הוא קצת מאבד את זה ויעשה הכל כדי לקבל ולידציה שהוא בסדר. אני יודעת שאני ראויה למה שאני נותנת, לא מגיע לי פחות, ואני מרגישה בשלה ומוכנה למשהו אמיתי. יש בי את הרצון להרגיש נאהבת כמו שאני ראויה".
"אני אדם מאוד לא אופטימי. תמיד יש בי את החלק הזה שאני רוצה להרגיש ראויה. יש בי את החלק המרצה, הטוטאלי, שכשהוא אוהב הוא קצת מאבד את זה ויעשה הכל כדי לקבל ולידציה שהוא בסדר. אני יודעת שאני ראויה למה שאני נותנת, לא מגיע לי פחות"
אז מה יקרה אם את מוצאת את עצמך מודחת מ"הכוכב הבא" בעוד תוכנית-שתיים?
"אז אני שורפת את נווה אילן. לא באמת, אני צוחקת. כמו שאתה צריך לדעת לנצח בכבוד, אתה צריך גם לדעת להפסיד בכבוד. אז יהיו לי 24 שעות של באסה ומחשבות של 'חרא על החיים שלי, איך הפסדתי' ואז אקום בבוקר, אמשיך לעבוד על האלבום הבא ועל ההופעה".
"לא הייתי ברבי"
ההופעה, למי שמעוניין לחזות בתופעה בלייב, תתקיים ב־1 בפברואר במועדון הבארבי בתל אביב. כן, עוד בטרם זכתה בתחרות, שירה זלוף מאמינה בעצמה מספיק כדי לפתוח קופות להופעה משלה. היא כבר ניסתה לעשות זאת בעבר, לא מכרה מספיק כרטיסים וביטלה, אבל הפעם, בימי "הכוכב" והכוכבנות החדשה, זה סיפור אחר.
ישראל אמנם גילתה את שירה זלוף רק בחודשים האחרונים, אבל כבר כמה שנים היא מופיעה על כל במה שהיא יכולה, בעיקר בעיר הגדולה. ואגב בארבי - בקיץ של השנה שעברה הוציאה זלוף את אלבום הבכורה שלה, "אף פעם לא הייתי ברבי", שבו 13 שירים פרי עטה.
היא גדלה בשכונת בבלי, בת צעירה למשפחה שמונה גם אחות גדולה ממנה בשנתיים, ואחות למחצה מנישואים קודמיה של אביה טרם נישואיו לאמה. במשך שנים השתתפה כחלק מנבחרת ישראל בתחרויות סיף עולמיות והגיעה למקום השני בתחרויות ארציות. היא לא שותה משקאות חריפים (הגוף שלה דוחה אלכוהול) ומעדיפה להימנע מכל סוג של משנה תודעה אחר, מחשש לחרדות. בצבא שירתה תחילה בחיל הקשר, ובהמשך עברה לחיל החינוך כזמרת טקסים. רגע לפני שהתגייסה עוד הספיקה להגיע לשלב חצי הגמר בעונה החמישית והאחרונה (נכון לעכשיו) של "דה וויס". "אבל זו לא היתה אותה רמת חשיפה כמו בכוכב", היא אומרת.
"הייתי בת 17. באתי לשיר, והרגשתי שאין לי כל כך מה להציע שם, חוץ מלקבל איזשהו אישור שנועדתי לעשות את זה. לא ידעתי אם אני באמת רוצה להיות זמרת. מה שידעתי זה שאני נורא נמשכת לעולם הזה, נורא אוהבת את התחום, אבל לא הייתי על במה עד אז, עם נגנים. אחרי 'דה וויס' הבנתי שאני רוצה להיות מוזיקאית. אז פרשתי מהספורט. הייתי צריכה אישור שאני טובה בזה.
"זה סבבה לקבל אישור מאמא שלך, אבל אתה רוצה דעה מקצועית. אז הזמינו אותי למיונים, הלכתי, התקבלתי. עשיתי שלבים, שרתי שירים ואמרתי: 'אני רוצה להישאר כאן על הבמה לכל החיים. אני לא זזה מהמקום הזה יותר לעולם'. הרגשתי את זה בכל הגוף שלי, הבנתי שזה מה שנועדתי לעשות. קיבלתי ייעוד. הבנתי שאני הולכת להופיע על הבמות הכי גדולות".
בתוכנית של "הכוכב" ששודרה בשבוע החולף, שלב הדואטים בהפתעה הפגיש את זלוף על במה אחת עם קרן פלס, משופטות התוכנית, ויוצרת־מבצעת שמהווה עבורה השראה כבר לא מעט שנים. השתיים ביצעו יחד את "מאמי", שכתב איתי פרל למירי מסיקה. לא קשה לפספס את העובדה שהכתיבה של שירה מושפעת מזו של קרן, שנראה שבהחלט מזהה בזמרת הצעירה מעין גרסת Gen-Z שלה.
"בשנתיים האחרונות אני פוגשת מטפלת. כשנכנסתי ל'כוכב' התחלתי לחוות פלאשים מוזרים, התקפי חרדה, וניסיתי להבין למה אני נזכרת בדברים האלה. המטפלת שלי אמרה 'כאדם בוגר שמבין מה עשו לשירה הקטנה, פתאום את רוצה להגן עליה ולא יכולה'"
"אמרתי לעצמי - מי זו כבר יכולה להיות, מי?", היא מגלה, מודה שלא באמת הופתעה משותפתה לדואט בהפתעה. "וגם כולם בטח רצו לראות כבר את התגובה שלי. באמת הרגשתי שזו היתה חוויה חוץ־גופית, ברמה שהרגשתי שעכשיו אני לא קיימת בעולם. הרגשתי שאני חווה את הדבר שחיכיתי לו. כל החיים שלי רציתי לשיר עם קרן פלס, זה היה החלום".
היא כבר הזמינה אותך להתארח בהופעות שלה? ניכר שיש ביניכן קשר מיוחד.
"היא רמזה. זה סיפור אהבה, קרן היא הגיבורה שלי. היא האמנית שגרמה לי לרצות לכתוב שירים. הייתי מאזינה לאלבום הראשון שלה, 'אם אלה החיים', בלופים ב־2009-2008. אבא שלי ואני היינו עושים סיבובים באוטו כשהאלבום ברקע, כי זה היה הדבר היחיד שהיה מרגיע אותי באותם ימים. היא אחת היוצרות הכי מדהימות פה בארץ, היא כל כך מוכשרת והכל מאוד טבעי אצלה - הטקסטים, הזמרת שהיא, האישיות, הכל מתברג יחד, זו מקשה אחת. נורא שמחתי שהיא שופטת בתוכנית.
"רציתי להראות לה שגם אני ממציאה שירים, בגלל זה באודישן שרתי שיר מקורי שלי, כי רציתי שהיא תגיד את דעתה. פחדתי לפני שפגשתי אותה, כי אני ממש מעריכה אותה ואומרים 'אף פעם אל תפגוש את הגיבורים שלך', אבל זו היתה החוויה הכי טובה שיכולתי לבקש".
את נפגעת מביקורות פחות נלהבות, מהסוג שאסף אמדורסקי נותן לפעמים?
"לא, זו ביקורת בונה, היא דוחפת אותי קדימה. הוא גם לא נתן לי הרבה 'אדומים' בתוכנית. אבל הדמות הכי נוכחת עבורי בתוכנית, אפילו יותר מהשופטים, זו רותם (סלע). היא נורא מרגשת אותי. יש בה משהו עוצמתי וחזק, שאפשר רק ללמוד ממנו. היא יודעת מי היא, והיא צנועה, אינטליגנטית. כשהיא מחמיאה ומעריכה אתה מרגיש שזה אמיתי. משהו בה גורם לי להסתכל עליה קצת כמו על מודל לחיקוי".
החבר הדמיוני , אורי
חלקם הגדול של שירי אלבום הבכורה (המוצלח, אגב) שלה, מזכיר טקסטואלית את מה שהפך את "אביר על סוס לבן" ללהיט שניות מהרגע שבו נוגן לראשונה בפריים טיים של קשת 12. ביניהם מופיע גם "מעריב לנוער" - שיר שגם אותו השמיעה בתוכנית ושחושף ילדות וגיל התבגרות קשים מהממוצע בשלב המעצב והממילא־מורכב הזה.
היא שרה בו: "היה לי אף גדול, צוואר ארוך, חזה שטוח. גוש שיער שחור ואפס ביטחון. בכל ארוחה אמרתי לא לקינוח, בכיתה עניין אותי רק השעון. הבנים משכו לי בצמות ולא בקטע טוב, לרוב הגעתי בול בזמן הלא נכון. לא היו לי חברות, דיברתי עם הרוח, לא אחת שמדגמנת בעיתון". בהמשך השיר היא מספרת: "הם דפקו לי את הראש עם אידיאל היופי, וואלה יופי מה עם אופי? אין לזה מקום?".
טקסט נהיר למדי, שיותר מרומז על בעיות השתלבות, בריונות והתמודדות לא פשוטה עם תפיסת גוף. איכשהו, דווקא ההתמודדות ב"כוכב הבא", חרף התעופה הקולקטיבית של השופטים אחרי כל ביצוע שלה והתגובות המפרגנות ברחוב, הציפה לא מעט חוויות טינאייג'ריות קשות, אפילו טראומטיות.
"באמת הייתי בטוחה שאנחנו משחקים כשכולם מציירים לי על הפרצוף או גוזרים לי את השיער. פעם ילדה אחת ביקשה לגזור לי את השיער ולא הבנתי מה היא רצתה. חזרתי הביתה עם חצי פוני. מזל של בית הספר שאמא שלי לא שרפה אותו"
"ב'כוכב' צפו המון דברים. זה קורה כשאתה יושב ושואלים אותך המון שאלות על מי אתה", היא מספרת. "אנחנו כל הזמן מקלפים את השכבות שם. ובשלב התחקיר, כששאלו אותי על הילדות והתיכון ומי היתה שירה של בית הספר ומה עבר עליה, פתאום הרגשתי שהכל חוזר אלי. ואז הבנתי שזה לא היה משחק, מה שחוויתי. הבנתי מה הילדה שבי עברה".
מי באמת היתה שירה הילדה?
"בבית הספר אף פעם לא הסתדרתי, גם לא סיימתי אותו. יש לי תעודה של 12 שנות לימוד, אבל חסרים לי כמה מקצועות בבגרות. לא הצלחתי לעמוד בקצב, בעיקר בגלל הספורט, כי התחריתי כל הזמן בתחרויות בעולם בשנים החשובות".
איך הגעת להתחרות בסיף? זו לא בחירה קלאסית לבת או לבן.
"בגלל שלא היו לי חברים בכיתה, אז אמא שלי רצתה לבנות לי סביבה מחוץ לבית הספר שיהיו לי בה חברים. היא חשבה 'אם שירה תהיה מוכשרת אז אנשים יתחברו אליה, כי היא אינטליגנטית'. היא שלחה אותי גם ללמוד פסנתר בגיל 5, למדתי מוזיקה קלאסית. היא בעצם אמרה 'לילדה אין חברים בכיתה, בוא ניצור לה עולם ומלואו מחוץ לבית הספר, שלא תרגיש שאין לה למה לחכות'. בסיף היו לי חברות, אבל בבית הספר לא היו לי חברים בכלל, לא בנים ולא בנות, עד גיל מסוים".
אז תוכנית הסיף והפסנתר לא משכה אלייך חברים?
"אמא שלי טוענת שעד כיתה ד' בעיקר בהיתי, לא דיברתי. אבל הדמיון שלי מאוד מפותח, בגיל קטן היה לי חבר דמיוני שקראו לו אורי. הייתי חוזרת כל יום מהגן ואומרת לאמא שלי 'אני כל כך אוהבת לשחק עם אורי'. היא הלכה לגננת כדי להזמין את אורי אלינו הביתה, והגננת אמרה לה 'אין אף ילד בגן שקוראים לו אורי'".
אז פיתחת עולם פנימי כדי לפצות על החוסר בחברה. קלאסי.
"כן, זו תופעה שכיחה אצל ילדים בודדים. זה בסדר, זה לא משהו רע בעיניי. אני מלכה, הצלחתי להמציא חבר דמיוני. אני גאה בעצמי על ההתמודדות הפנימית שלי עם הדבר הזה. זה מראה שאני חזקה ושבסוף אני צריכה רק את עצמי".
אנחנו יצורים הישרדותיים. זה נשאר ככה גם בחטיבה ובתיכון?
"לאט־לאט הבנתי איך למשוך אלי אנשים. השתמשתי בזה שאני יודעת לבדר. לפעמים זה קצת עבר את הגבול, כשבבית הספר במקום לצחוק איתי צחקו עלי. לא חוויתי חרם, לא הייתי ילדה מוחרמת, ילדים היו מדברים איתי. אבל היה שם משהו מאוד פיזי, משכו לי בצמות. ילדים, וסליחה על המילה, זה דבר חרא ואכזרי. אמא שלי תמיד אומרת 'תינוק נולד עם אותו פוטנציאל של תינוק אחר'. יש איזושהי סקאלה, בהנחה שהילד לא על הספקטרום. כולם מתחילים אותו הדבר. בסוף הכל מגיע מהבית, מההורים. זה אומר המון על הילדים בבית הספר שלי. היו נועלים אותי בשירותים, למשל.
"פעם אחת בטיול שנתי הם החליטו לנענע שירותים כימיים שהייתי בתוכם והכל נשפך עלי. היו עושים לי 'וודג'י' ונקרעו לי פעם אחת התחתונים, הייתי פותחת את הילקוט ורואה שירקו לי שוקולד ואוכל לתוכו. אבל לא נתתי לזה להיכנס אלי. אמרתי 'זה מצחיק, זה משחק'".
זו היתה בריונות לכל דבר, פשוט התנתקת כמנגנון הגנה.
"זו היתה הדרך לשרוד. אמרתי 'אז אהיה הבדיחה'. אמא שלי אמרה לי 'היית אדישה על סף ההכחשה'. היא שאלה אותי 'למה אף פעם לא אמרת כלום?' ועניתי לה: 'חשבתי שזה משחק'. באמת הייתי בטוחה שאנחנו משחקים כשכולם מציירים לי על הפרצוף או גוזרים לי את השיער או דברים כאלה. פעם ילדה אחת ביקשה לגזור לי את השיער ולא הבנתי מה היא רצתה. חזרתי הביתה עם חצי פוני. מזל של בית הספר שאמא שלי לא שרפה אותו. ההורים שלי עומדים מאחוריי כמו שני בריונים, תומכים בי עד הסוף".
הלכת לטיפול כדי להתמודד עם החוויות האלה?
"כן, בשנתיים האחרונות אני פוגשת מטפלת. כשנכנסתי ל'כוכב' התחלתי לחוות פלאשים מוזרים, התקפי חרדה, וניסיתי להבין למה אני נזכרת בדברים האלה ומקבלת חלחלה. דיברתי על זה עם הפסיכולוגית שלי והיא אמרה 'כאדם בוגר שמבין מה עשו לשירה הקטנה, פתאום את רוצה להגן עליה ולא יכולה'. אז הדרך שלי לפתור בעיות זה לכתוב על זה".
"האמת צפה"
כמצופה ממנה, גם על ההתעללות שעברה מצד חבריה ללימודים היא המציאה לא מזמן עוד שיר. הוא מתייחס להתעמרות שעברה באופן ישיר - מפנה אצבע מאשימה ותוקפת חזרה. "לאחרונה נזכרתי בתיכון וזה מפריע לי לישון. זה קצת גורם לי להזיע, בלי התיק, עוד סוחבת את מה שהפריע" כתבה בו. "לא רוצה לומר שמות, מי שדחף אותי בין כיסאות, בסוף יגיע. אני אצליח להוכיח, הם עוד יראו אותי. חשבתם שזה מצחיק, אני עוד תקועה עם זה. עשר שנים מאז, וזה עוד על החזה".
"בגלל שהתמודדתי בספורט כל החיים, אז יש לי יכולת קבלת החלטות מדהימה בשעת מתח. דווקא במקומות שאני הכי לחוצה בהם - אני הכי מתעלה על עצמי. לחץ עושה לי טוב, אני מאוד תחרותית. זה כיף להתחרות, אם שומרים את זה בריא"
"זאת אומרת, זה לא עובר. הילדה שהתבריינו אליה, זה לא עובר. זה קיים, זה נשאר", היא אומרת בעודה מקריאה את השיר מפיצ'ר הפתקים באייפון, ומתחילה לרעוד פיזית. "אני טעונה, זה יושב עלי ועכשיו הכל צף", היא אומרת. הנושא, כפי שניתן להבין, עוד בוער, בועט, חי וקיים בתוכה. "'הכוכב הבא' זו מערכת תובענית ואנחנו כל היום שם, מדברים על עצמנו ומביאים את האמת שלנו לבמה", היא מסבירה.
"בכל נאמבר חדש האמת צפה, בכל שיר שאני שרה אני תמיד מתחברת לטקסט". הגיוני לקשר בין מה שעברה לבין הרצון לנצח ולעמוד מול כל העולם על במה. "חלק מהרצון שלי להצליח, ואין בזה שום דבר רע בעיניי", היא מודה, "זה להראות לכל מי שלא עמד איתי בבית ספר שהוא יכול ללכת להזדיין ושתמיד הייתי יותר טובה ממנו".
אנשים בדרך כלל נוהגים להחרים את מי שהם מאוימים ממנו, אם בגלל האופי או בגלל כישרון שיש לו.
"אמא שלי תמיד אמרה לי שקינאו בי, אבל כשירה לא רציתי שיקנאו בי, רציתי להיות אותו דבר כמוהם וזהו. הייתי קצת שונה. כל כך רציתי להרגיש שאני יפה, שאני נחשבת, שאני נאהבת, ודברים קצת הסתבכו בדרך. זה הרצון הכפייתי הזה לאהוב את עצמך. לא היה לי מראה חיצוני מוזר, הייתי ילדה רזונת. הם אמרו 'טוב, במקום להרים לה אז נקבור אותה בחיים'".
מישהו מהם ניסה ליצור איתך קשר, עכשיו שאת מופיעה באחת התוכניות הנצפות בטלוויזיה בארץ?
"כתבו לי באינסטגרם 'תמיד ידענו'. לך להזדיין, יא חרא! מה תמיד ידעת? תמיד ידעת לדחוף אותי בבית ספר או לצייר לי על הפרצוף, זה ידעת יפה מאוד. להשפיל אותי מול כולם. לא, אני לא עונה להם. הרעיון של השיר שכתבתי הוא שזה אמנם יושב עלי, מה שעברתי, אבל להם תמיד יהיה סימן על המצח. זה יותר גרוע. אני עוברת את כל זה מחדש כדי לא להיות מהילדים האלה לעולם ובחיים".
את לא חושבת שחלקם השתנו ומבינים שהם היו אכזריים אלייך?
"אני לא מאמינה שאנשים משתנים, אני מצטערת מאוד. מה שקיים בך, הטבע שלך, תמיד נשאר. אתה יכול לכסות אותו, אתה יכול להשתפר, אתה יכול לעבור תהליכים, אבל יש איזושהי תמה. ואם הצלחת לעשות דבר כזה לילדה, אז זה נשאר בך. אתה גם תעשה את זה לבת זוג שלך, לחברים שלך. זה הרבה יותר גרוע מלחיות עם טראומה, בעיניי. יותר גרוע מלהיות הקורבן בסיטואציה".
ואם מישהו יכתוב לך אחרי הראיון הזה שהוא מתנצל?
"אם עד עכשיו לא קיבלתי סליחה - גם לא אקבל. והייתי אמורה לקבל את הסליחה הזאת לפני 15 שנה, ולא עכשיו. אתה מתנצל עכשיו? למה, כי ראית אותי בטלוויזיה? זה עוד יותר להיות אפס".
"רוצים לצעוק? מדהים"
הנציגות הישראליות באירוויזיון בשנתיים האחרונות עברו חוויה לא פשוטה. התחרות יכולה להציף את טראומות העבר שלך.
"בגלל שהתמודדתי בספורט כל החיים, אז יש לי יכולת קבלת החלטות מדהימה בשעת מתח. דווקא במקומות שאני הכי לחוצה בהם - אני הכי מתעלה על עצמי. לחץ עושה לי טוב, אני מאוד תחרותית. זה כיף להתחרות, אם שומרים את זה בריא, שומרים על איזון ולא הופכים את זה למלוכלך".
אבל התחרות הפכה למלוכלכת. עדן גולן התקבלה בקריאות בוז, יובל רפאל התמודדה, נוסף על קריאות בוז, גם עם ניסיון פריצה ותקיפה על הבמה.
"היום אני באה יותר חזקה ואף אחד לא מעניין אותי, שום דבר חוץ מהמוזיקה, המדינה והניצחון. זה לא יוצר לי טריגר. זכיתי באליפויות עולם, באליפויות אירופה, כבר ייצגתי את המדינה שלי. בשלוש הדקות האלה אני נעלמת ולא רואה שום דבר מול העיניים שלי"
"אין אף אחד בין המתמודדים ב'כוכב' שחווה את מה שיובל חוותה, ואני חושבת שאם יובל הצליחה, למרות הכל, אז אנחנו יכולים ומסוגלים להתמודד נפשית עם הדבר הזה. הם רוצים לצעוק בוז? מדהים. אני מנתקת את עצמי ושרה. בשלוש הדקות האלה אני נעלמת ולא רואה שום דבר מול העיניים שלי. רק את השיר, ההגשה ואת המדינה שעומדת מאחוריי".
מעבר לפרפורמנס יש את כל חוויית ההתמודדות עם המשלחות האחרות. גם שם יש בריונות ברורה. זה יכול להיות מין שחזור של חוויית בית הספר שלך.
"מזל שהתמודדתי עם זה כבר, אז אני יודעת להתמודד עם ילדים שהם חארות. היום אני באה יותר חזקה ואף אחד לא מעניין אותי, שום דבר חוץ מהמוזיקה, המדינה והניצחון. זה לא יוצר לי טריגר. זכיתי באליפויות עולם, באליפויות אירופה, כבר ייצגתי את המדינה שלי. תמיד היתה אנטישמיות ותמיד שנאו אותנו. פעם חברה מהנבחרת סיפרה לי שמישהי ברחוב בפריז ב־2016 ירקה עליה ועל עוד מתמודדים ישראלים וקראה להם 'יהודים מטונפים' כי היה כתוב 'ישראל' על תיקי הסיף שלהם.
"לא הייתי איתם בסיטואציה וחבל. זה רק עושה את זה עוד יותר כיף לנצח בריון. איזה סיפוק אדיר זה, לגרום לו להגיד 'איך בכלל התחריתי מולה וחשבתי שאני מסוגל לנצח את הדבר הזה?'. וזה יעבוד רק אם יהיה שם מישהו אותנטי וכן ולא מתפשר. מבחינתי שישנאו אותי ברמות, אבל שלא יורידו ממני את העיניים".
