"לא רציתי להיות חייל בצבא הנוסטלגיה. רציתי לשחזר את הרגע שרק סימנתי את קו הזינוק"

בדרך אל חדר העבודה של רוני סומק אנחנו לוקחים איתנו מים, שתי כוסות וויסקי, ופיצוחים ותותים שליאורה, אשתו, פיזרה לנו לצלוחיות. חדר העבודה הוא גם ממ״ד הדירה של הזוג. לכבוד שיחתנו, המתקיימת לאחר ליל אזעקות ממועט שינה נוסף, ליאורה הוציאה ממנו את המזרן שעליו ישנה בלילות האחרונים. מאז תחילת המלחמה החלון בו סגור כמעט דרך קבע למקרה של אזעקה. החדר לא גדול במיוחד, עמוס ספרים ומזכרות, ואפשר כמעט לדמיין את המשורר המסתגר בחדרו וממנו כותב על העולם, אך רוני סומק אינו מסתגר.

סומק, 74, ידוע בתור אדם חברותי שאוהב להיות בחברת אנשים, והם אוהבים להיות בחברתו. קירות הדירה שברמת גן, שבה אנחנו מסיירים מעט לפני הכניסה לחדר, מעידים על כך. הם מלאים ביצירות אמנות של חברים ומכרים שאסף לאורך השנים, חלקם מפורסמים מאוד. ״יש רק יצירה אחת שקנינו, שליאורה אהבה מאוד ורצתה״, הוא מתגאה.

״אני יושב ואני כותב, ופתאום יש לי שיר, ואני קורע אותו, כי אני רוצה להעלים ראיות שאני בעצם יודע לאיית את המילה רגש, בשעה שמה שחשוב לי זה מחמאות שאקבל על הכדורים שאני מכדרר במגרש הבלטות של מכבי תל־אביב"

גם שירי ספרו החדש, ״חותמת בדרכון הגוף״, הרואה אור בימים אלה, מעידים על הקשר המיוחד שסומק מנהל עם האנשים שסביבו. בשיר ״דרך לא מוכרת״, שנתן לספר את שמו, נכתב: ״תָּמִיד / אֲנִי / חוֹזֵר / לְדֶרֶךְ / לֹא / מֻכֶּרֶת / עִם / חוֹתֶמֶת / בְּדַרְכּוֹן / הַגּוּף. / אֲנִי / לֹא / הָאִישׁ / שֶׁבָּא / לוֹ / לַחְזֹר. / עֻבְדָּה, / עוֹד / לֹא / רָתְמוּ / אוֹתִי / לְאַף / אֻכָּף". וקריאה מעמיקה בספר מובילה למסקנה שהחותמות האלה אינן אלא האנשים שבהם פגש המשורר לאורך חייו.

חבורות רחוב

מרבית שירי הספר עוסקים, מזכירים או מוקדשים לאנשים אמיתיים. בולטים במיוחד ארבעה שערים שבהם סומק כותב מגרונן של דמויות שוליים שונות בחברה הישראלית: נערי חבורות רחוב, נשים מוכות, ילדים על הרצף וחיילות (ומפקדת) אגף נשים בכלא צבאי, כולן דמויות שסומק פגש במהלך עבודות ופעילויות עם אוכלוסיות קצה.

״אלה דברים שנוצרו במקרה. למשל, בתקופה שיצאתי למילואים בכל מיני מקומות, הזמינו אותי להרצאה בכלא 400. אני מגיע לכלא, אני מדבר, וההסעה שצריכה להחזיר אותי לא מגיעה. מודיעים לי שיש עיכוב של שעתיים. ואני אומר, ׳זה הזמן לשבת איתן׳. נותנים להן לבוא לשבת איתי בלי משגיחה, ופתאום הן מדברות איתי, חושפות. כל אחת רוצה להוכיח שהיא בעצם בכלא במקרה, והחוכמה היא להאמין, אפילו אם אתה יודע שאתה נמצא עכשיו במבוך של שקרים״.

סומק קורא לזה ״דיווח מתוך ההתרחשויות״. ״אולי פה ושם המצאתי מה הן אמרו, אבל הייתי שם בשביל לשמוע את הדברים. נכנסתי לעולם שאני לא מכיר, ולפני שנכנסתי לעולם הזה אמרתי לעצמי שני דברים: קודם כל, שאני לא אנתרופולוג, ודבר שני, שאני חייב להקשיב. תקשיב, כי אתה הולך לשמוע סיפורים שהם לא מהעולם שלך״.

כשפגשת אותן, ידעת שתשתמש בזה אחר כך כאמנות?

״לא, בכלל לא. זה גם לקח לי זמן. עם חבורות הרחוב, למשל, עבדתי כשהייתי בצבא. עברו יותר מ־50 שנה. רוב הדברים לא קרו אתמול, הם קרו לפני הרבה זמן. עם מרתף הנשים המוכות זה התחיל בזה שביקשו ממני לתת הרצאה במועדון לנשים מוכות, והגעתי לשם, וברגע הראשון הן הסתכלו עלי כאילו, מה להן ולשמוע עכשיו שירה? אבל הן שמעו, כי אין הרבה אפשרויות שם. בסוף באה אלי מישהי ואמרה לי, ׳היית גדול, אפילו יותר טוב מהדי.ג׳יי שהיה פה לפני שבוע׳. אז כתבתי בזמנו שיר ׳די.ג׳יי במועדון נשים מוכות׳ וחשבתי שגמרתי בזה״.

אז מה החזיר אותך לדמויות ולסיפורים האלה? ועוד לספר אותם ממש מתוך הגוף שלהן.

״זה כנראה שלב בהתפתחות. יש לג׳ורג׳ אורוול סיפור בשם ׳לירות בפיל׳, שבו הוא כותב ׳הוא עטה מסכה ופניו גדלו להתאים לה׳. במקרה הזה, המסכה שחשבתי שמסתירה את הפנים שלי לא הסתירה, הפנים שלי גדלו עד כדי הזדהות עם הדמויות האלה. וכנראה המשכתי לחיות את החיים ואת הסיפור שלהן, כי זה חלק מהעניין. דברים קורים בלי שאתה מתכנן אותם״.

התוצאה של העיסוק בדמויות השוליים האלה היא ספר שניתן להגדיר במידה רבה כספר חברתי, תוצאה שהפתיעה אף את סומק עצמו. ״לא חשבתי שאני כותב ספר כזה. אתה כותב וכותב, ופתאום יש מצבור. פתאום ראיתי שבספר הזה אני יוצא מהחדר האטום, מהממ״ד, שבו אני כותב את השירים, ופתאום רואה דברים אחרים. מה שבלט בשירים החברתיים בלט גם בשירי האהבה ובשירים שעוסקים באיך התחלתי לכתוב: אותו רצון להיות מישהו שמסתכל, שיש לו עיני רנטגן. משורר שהוא גם צייד. אני בעצם האדם הקדמון שמצייר על קיר המערה שלו את החיות, לא כי הוא רוצה להיות אמן - כי הוא רוצה להכיר את החיות שאותן הוא יצוד או שמהן הוא צריך להיזהר שלא יטרפו אותו״.

אוסף בולים

רוני סומק נולד בשלהי 1951 בבגדד ועלה לארץ כפעוט. את שירו הראשון פרסם בעודו תלמיד תיכון. יותר מ־50 שנה חלפו מאז אותו שיר. יותר מחמישה עשורים בלב עולם השירה והרוח הישראלי. כאמור, רוני סומק הוא איש של אנשים. השיחה איתו רצופה בסיפורים צבעוניים על חוויותיו ושיחותיו עם אמנים ואנשי רוח שהיו לחבריו לאורך השנים, מדוד אבידן ויונה וולך ועד המשורר הסורי הגולה אדוניס, סיפורים שקצרה יריעה זו מלהכיל.

שם ספרו החדש, ״חותמת בדרכון הגוף״, מרמז לאווירה נוסטלגית במיוחד, ושירים רבים העוסקים בחוויות ילדות ראשוניות, ואף שער שלם העוסק ב״רפובליקה הספרותית״ ומאזכר אך ורק אנשי ספרות שכבר אינם בין החיים, תומכים בכך, אך סומק חושב אחרת. ״האנשים האלה הם חלק מהחיים שלי״, הוא מסביר. ״אגב, אלה אנשים שאני מצייר. אני יושב פה בלילות ואני מצייר את האנשים שאני אוהב דברים שלהם. במלחמה הזו לקחתי בולים, הדבקתי להם ציורים שלי״. הוא שולף ממגירת שולחן העבודה ערימת בולים ממדינות שונות, שעליהם מודבקים ציורים קטנים שצייר: אלתרמן, שימבורסקה, ברסאנס.

נו רוני, הבולים האלה הם לא נוסטלגיה?

״זה? זה סופר לא נוסטלגיה, לקחת את דילן ולשים אותו ליד כלב. זה לא. זה לקחת את הדברים ולעורר אותם מחדש. אני לוקח את החומרים שהם חלק מהקילומטראז׳ שלי, ה׳חותמות בדרכון׳, ומעביר אותם מהעבר לעתיד, אם להשתמש בדימוי של דוד אבידן. קצת עבר, אבל בעיקר לעתיד. אני מאוד אוהב לשחק עם הדברים האלה. לא למסגר את האנשים ולהגיד, ׳אלה התמונות שאני תולה על הקיר ובכל בוקר מסתכל עליהן ומצדיע׳״.

ובכל זאת, יש הרבה מבט לאחור בספר החדש, והוא אף מסתיים בשיר שנקרא ״דבר המשורר אל שירו הראשון״. סומק מתאר בו את עצמו הצעיר, בן ה־16, היושב בחדרו וכותב לראשונה שיר. ״בְּגִיל 16 חָטְפָה אוֹתִי הַשִּׁירָה / מִבֵּית יְתוֹמִים שֶׁל כְּרוּתֵי לָשׁוֹן. / ׳שֵׁב עַל כִּתְפֵי הַשָּׂפָה׳, הִיא אָמְרָה, / ׳וּבְעַט בְּרַגְלֵי תִּינוֹק בְּבִטְנָהּ. / בְּיָד אַחַת עֲצֹם אֶת עֵינֶיהָ / כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּרְאֶה, אֵיךְ בַּיָּד הַשְּׁנִיָּה / אַתָּה מַפְשִׁיט מִגּוּפָהּ / בִּגְדֵי חַג׳״, הוא כותב שם, בין היתר.

״שואלים אותי על השיר הראשון שכתבתי, ואני לא זוכר את השיר עצמו. זה היה פתק שכתבתי לבחורה שלמדה איתי בכיתה. זה כנראה היה שיר אהבה או משהו כזה, אבל רציתי להגיד משהו לשיר הראשון. רציתי להגיד משהו לחדר הלידה שלי. כי חדר הלידה היה בשבילי הפתעה. לא ידעתי לאיית את המילה כתיבה, בטח לא את המילה משורר. ואני יושב ואני כותב, ופתאום יש לי שיר, ואני קורע אותו. אני קורע אותו כי אני רוצה להעלים ראיות שאני בעצם יודע לאיית את המילה רגש, בשעה שמה שחשוב לי זה מחמאות שאקבל על הכדורים שאני מכדרר במגרש הבלטות של מכבי תל אביב.

"כתבתי פעם שאני לא חייל בצבא הנוסטלגיה. לא רציתי להיות חייל בצבא הנוסטלגיה. רציתי לשחזר לעצמי את הרגע שאפילו לא רצתי עדיין, שרק סימנתי את קו הזינוק. הרגשתי שבשיר הזה אני מדבר עם עצמי, שאני משחזר רגע שאני לא זוכר״.

הזמן שחלף מאז האירועים מאפשר לסומק להתמודד גם עם אירועים וחומרים שבעבר לא הצליח לכתוב עליהם. כך, למשל, באחד השירים היפים בספר, ״במקום דמעה״, הנפתח בשורות אזהרה: ״אִם מוֹתוֹ שֶׁל תִּינוֹק מַדִּיר מֵעֵינֵיכֶם שֵׁנָה / אַל תִּקְרְאוּ אֶת הַשִּׁיר הַבָּא״.

״כשלמדתי רישום במכון אבני עבדתי בוויצו, במחלקת הפגים, ואחד התפקידים שלי היה לקחת את הפגים שלא שרדו, בקופסת קרטון, מוויצו שהיה בסוף רחוב דוד המלך ולחצות את הכביש אל חדר המקררים באיכילוב. זה דבר שרדף אותי שנים, ולא פעם הרגשתי שאני רוצה לספר את זה, אבל לא יכולתי. ישבתי ליד הנייר, והרגשתי שזה לא נכתב בצורה ספונטנית, אז לא כתבתי את זה. עכשיו, כשעברו השנים, יכולתי להיזכר בזה ולראות את זה. להביט אחורה בזעם, איך הזיכרון הזה יושב לי בקופסה הזאת שנקראת מוח, ואני לא מתרגם אותו למילים״.

שחקן נוער

לאורך השנים ביסס עצמו סומק כמעין סנדק של משוררים חדשים. הוא לימד כתיבה בסדנאות בבית אריאלה, באוניברסיטאות ובמכללות, מעביר סדנאות אמן ומקפיד לקרוא ספרי ביכורים רבים ככל האפשר ולתת לאלה שמוצאים חן בעיניו במה בתוכניות רדיו שונות, שבהן הוא מקריא מהם. גילוי נאות: גם כותב שורות אלה למד באחת הסדנאות האלה אי־אלו שנים.

כמי שלימד ספרות בתיכון מקיף י״א במשך עשורים רבים ועד היום מעיד על עצמו ש״אם שואלים אותי מה המקצוע שלי, אני אומר מורה״, סומק מתגאה במיוחד בסדנה לנוער שהעביר במשך כ־42 שנה בבית אריאלה. עם המשוררות והמשוררים המוכרים שלמדו בסדנה הזו הוא מונה את שירה סתיו, אורין רוזנר ואמיר מנשהוף. ״אחרי 40 שנה התקשרה אלי מישהי שהיתה בסדנה הראשונה שלי. היא אמרה לי, ׳אני הייתי בסדנה הראשונה שלך, הוצאתי ספר, הוא קיבל פרס ספיר׳. זו היתה מיכל בן־נפתלי. ניגשתי לבוסים שלי בבית אריאלה ואמרתי להם, ׳תקשיבו, מישהי מהסדנה שלי לנוער קיבלה פרס ספיר, אני צריך לפרוש׳״.

בניגוד לרבים הנוהגים ואולי אף נהנים להכפיש את השירה העברית העכשווית, סומק דווקא נהנה ממנה מאוד. ״מצב השירה מצוין. אני מרגיש שיש תנועה, שיש פה שירה. בכל דור ודור יהיו אנשים שיגידו לך, ׳מה זאת השירה הזאת׳ ויגידו, ׳אבל אלתרמן כתב ככה, וביאליק כתב ככה, וזה כתב ככה׳. לא. אמנם אין חבורות שירה יותר, אבל יש היום סולואים. האולם מלא בפסנתרים וכל אחד מנגן סולו, אז לפעמים יש תחושה של צרמוניה, אבל בעיניי העניין הזה, שאין חבורות, זה חזק מאוד.

"יש בי רצון להיות מישהו שמסתכל, שיש לו עיני רנטגן. אני בעצם האדם הקדמון שמצייר על קיר המערה שלו את החיות, לא כי הוא רוצה להיות אמן, כי הוא רוצה להכיר את החיות שאותן הוא יצוד או שמהן הוא צריך להיזהר שלא יטרפו אותו״

״בכדורסל כואב לי מאוד שיש קבוצות שלא מעלות שחקני נוער, כי אתה לא יכול להיות שחקן נוער ולדעת שאין לך סיכוי להצליח. אבל בשירה הסיכוי הזה קיים כל הזמן, ואני מרגיש את זה. אתה יודע מה זה לשבת בכיתת אמן, שיושבים שם 16 אנשים שכל אחד מהם חושב שהוא תשובת אלוהים לאיוב, וכל אחד חושב שהוא עכשיו יגיד משהו שלא נאמר קודם, וחלקם באמת אומרים דברים שלא נאמרים קודם? אין לי, אפילו לא בסנטימטר, את העמדה של מי שנמצא מעליהם. יש לי דבר אחד שלהם אין - קילומטראז׳״.

רוני סומק אוהב להשתמש בספורט כמטאפורה. באחד משיריו האחרונים של הספר החדש הוא כותב, ״מֵהַיּוֹם שֶׁהִנַּחְתִּי מִלָּה עַל נְיָר / אֲנִי מְנַסֶּה בְּכָל שׁוּרָה לִמְתֹּחַ חַבְלֵי זִירָה / מֵאוֹתוֹ קְרַב אִגְרוּף בּוֹ שָׁלַח מֻחַמַּד עָלִי / אֶת סוֹנִי לִיסְטֹון שֶׁכֻּנָּה 'הַדֹּב הַמְּכֹעָר' / לֶאֱכֹל דַּיְסָה אֵצֶל זֶהָבָה״. איור פרי עטו של סומק המתאר את סצנת האִגרוף מפורסמת אף מעטר את כריכת הספר.

למה דווקא הרגע הזה הוא מקור השירה שלך?

"זה רגע של כפפת אִגרוף, שאתה יכול לחוש את העור הקשה שלה אבל לדעת שיש בפנים גם בטנה. וזה בעיניי שיר. הקרב ההוא היה דקה ו־20 שניות. אין פה ריצת מרתון או 400 מטר משוכות, יש פה ריצה ל־100 מטר, יש פה אגרוף. ואני ראיתי את זה כילד (הקרב המפורסם התרחש בשנת 1965, א"א) והתפעלתי מזה. יש תקופות שאני מנסה לנסח לעצמי, ולעצמי בלבד, מהי שירה, להיות הארס־פואטיקן של עצמי. אז מובן שאני לא חושב על זה כשאני כותב את השיר, אבל כשהשיר מוכן, זה מה שאני רוצה לראות - אגרוף עם בטנה".

באמצע הסכין

זהו ספר השירים הרביעי של רוני סומק בשש השנים האחרונות. האצה משמעותית בקצב פרסום הספרים, לאחר שבעבר היה מפרסם ספר חדש (לא כולל אסופות שירים נבחרים) בכל ארבע או חמש שנים. ״אני כותב יותר״, הוא מסביר, ״מעט יותר. כי אני מרגיש שכשאני כותב מפי האחרים, אני מרחיב את הטריטוריה. פעם השוויתי את השירה לאדם שמנגן סולו כינור, היום אני רוצה להיות שתי גיטרות, בס, תופים. אני רוצה להראות איך שירה יכולה להיות מבחינת תצלום רנטגן של כל מה שאני רואה, ולא לפחד. אין נושא היום שאני אגיד, ׳הוא לא נכנס לספר שלי׳״.

ואכן, בהתאם להצהרה המבטיחה לעסוק בכל נושא הפוגש את עינו של המשורר, גם המלחמה המתגעשת עלינו זה זמן רב אינה נעדרת מן הספר. ״יש לי פה שיר על הירש גולדברג־פולין, ושיר על סמ״ר עמית מוסט ושיר על חייל שהתאבד לפני הכניסה לעזה, שהוא בן משפחה רחוק. אבא של עמית מוסט, אני רואה אותו בבית הקפה שברחוב רש״י פינת קינג ג׳ורג׳, והוא בא ומספר על הבן שלו, ואני מתחיל לחשוב על רש״י, שלא יכול לפרש את הדברים שקורים עכשיו, ועל מלך אנגלי שנמשח בשמן, וב׳ריצ׳רד השני׳ שייקספיר כותב, ׳גם כל מימי הים לא יוכלו להסיר את השמן מראשו של מלך שנמשח׳, וככה זה מתגלגל, כמו ערבסקות״.

בשלב זה צמד כוסות הוויסקי שלפנינו כבר כמעט ריקות, ואני מתחיל לחשוב על הדרך חזרה הביתה, אם אספיק לחזור לפני האזעקה הבאה. ״כשיצא הספר הראשון שלי באמריקה, ישבנו באיזה פאנל, ולקראת הסוף אומרת לי אחת המנחות, 'אולי תקרא את השיר הכי מאושר שכתבת עד היום'. היא מסמנת לי שאקרא את ׳שיר אושר׳, שנמצא על גב העטיפה, ואני קורא, ׳אֲנַחְנוּ מֻנָּחִים עַל הָעוּגָה / כְּמוֹ בֻּבּוֹת חָתָן כַּלָּה. / גַּם אִם תָּבוֹא הַסַּכִּין / נְנַסֶּה לְהִשָּׁאֵר בְּאוֹתָהּ הַפְּרוּסָה׳. היא מסתכלת על הקהל ומרעיפה סופרלטיבים ואז אומרת, ׳אבל מכיוון שהוא בא מישראל, ממדינה שיש בה סכינים, ויש בה דם ויש בה אלימות, אז בארבע שורות של אושר, שהוא חושב שהן השיר הכי מאושר שהוא כתב, יש את המילה סכין׳. זו המציאות. עכשיו החדר האטום סגור, אבל המציאות, ברגע שנפתח אותו, תיכנס פנימה״.