לקראת ההופעה: מוצרים עם מיתוג של להקת אואזיס בחנות אדידס באוקספורד // צילום: עמי פרידמן
האיים הבריטיים חוו בשבוע האחרון את מה שנחשב לאחד מגלי החום הקיצוניים שידעו בהיסטוריה. מידות חום לא אופייניות לממלכה, הידועה בקרירותה הטמפרטורית כמו המטאפורית, יצרו בתקשורת המקומית כותרות שהשוו אותה לאתרים קיציים כמו ברבדוס, ג'מייקה ומקסיקו, ובימים מסוימים נסקו הצלזיוס עד ל־34 מעלות. בישראל זה עוד יום שלישי סטנדרטי של קיץ מזרח־תיכוני, אבל הבריטים, שטרם הפנימו את בשורת ההתחממות הגלובלית, נמצאים בפיגור ניכר - ומצער - בכל הנוגע למיזוג אוויר.
כבר שנים שרחובותיה היפים והומי־האדם של לונדון לא נתקלו בקדחת כזו, ואלמלא הרדיו המקומי וכותרות העיתונים, שהפרו מדי פעם את השיח האקלימי בחדשות אמיתיות, אפשר היה לשכוח לרגע שבסוף השבוע הקרוב הגיהינום, באופן רשמי, יקפא.
זה יקרה מחר בוויילס, כשלראשונה זה יותר מעשור וחצי יעלו האחים גלאגר לבית אואזיס, גדולת הלהקות הבריטיות של 30 השנים האחרונות, על במת אצטדיון פרינסיפליטי שבעיר קארדיף, להופעה ראשונה בסיבוב הופעות האיחוד המיוחל והמגה־מתוקשר שלה, שיכלול 41 הופעות ויימשך עד סוף נובמבר.
הדלפה מחדר החזרות: כך אואזיס נשמעים אחרי יותר מעשור של נתק
View this post on Instagram
הבריטים, כמו הבריטים, לוקחים את האיחוד הזה ברצינות: מרמקולי הברים והמרכולים, בתוך בתי קפה ובחנויות הבגדים בוקעים תכופות צלילי רוק הגיטרות שמזוהה כל כך עם ההרכב. שת"פ מסחרי מאסיבי עם חברת אדידס השתלט על חנות ברחוב הקניות אוקספורד, וברחבי בריטניה צצות חנויות פופ־אפ עם מוצרים שעליהם מוטבעים לוגו הלהקה ופרצופי חבריה, כשהן יוצרות באזז עצום וגעגוע לפסקול של תקופה יפה יותר בתולדות הממלכה המאוחדת. ימים שבהם מוזיקאים היו עסוקים יותר ביצירת מוזיקה וכותרות מטופשות לתקשורת, ופחות בשלהוב המונים בקריאות שנאה ומוות, כפי שקרה בשבוע שעבר בגלסטנברי, מוותיקי פסטיבלי בריטניה.
את מפגן האנטישמיות שאליו התגלגל אירוע המוזיקה האייקוני של גלסטנברי לאחרונה, הגדיר עוד בשנה שעברה, ובדיוק רב, בכור האחים נואל כ"אוסף של פאקינג אידיוטים קטנים שמנופפים בדגלים ויוצאים בהצהרות פוליטיות כמו 'נכון מלחמה זה רע? בואו נשרוק בוז למלחמה'".
מהאחים גלאגר לא צריך לצפות למודעות פוליטיות, בדיוק להפך. אחרי שנות סכסוך רבות, ארוכות ועקובות מדם, אואזיס קמה לתחייה ללא יומרות. רק כדי להזכיר לעולם שפעם היה טוב, או לפחות יותר טוב.
הכי גדולים מאז הביטלס
לא היה קל להגיע לנקודה הזו בזמן. ב־15 שנות הנתק בין שני האחים, היה נדמה לפרקים שאולי אואזיס תהיה מהלהקות הבודדות שלא יתאחדו עוד - תוצאה של פערים בלתי ניתנים לגישור בין נואל (58) לבין ליאם (52), שחתר לאיחוד של הלהקה בערך מהיום שבו התפרקה בקיץ 2009, רגעים לפני שהיתה אמורה לעלות על במת פסטיבל "רוק אן סיין" הפריזאי. חתר לאיחוד, אולי, אך לא בטוח שלפיוס. שכן אותו ליאם, כמו ילד שמושך בצמת הילדה האהובה עליו בגן, באותה מידה שבה התנצל בפני אחיו הבכור בשירים שכתב מאז, כך גם דאג במקביל להקניט אותו ולכנותו תכופות "תפוח אדמה", תואר שהעניק לו במרוצת השנים.
הרבה מים עכורים זרמו בנהר שהפריד בין האחים, שנשארו בתודעה בכל אותה עת בזכות קריירות סולו מצליחות, אך לא כאלה שמדגדגות - יצירתית, תודעתית, הצהרתית או תרבותית - את מה שלהקת האם שלהם עשתה בשנות ה־90. תקופת הנתק, אף שהיתה רצופת רגעי תקווה (שהתבררו בסוף כקריאות "זאב זאב", או לא יותר מהודעה על הוצאת מחודשת של הקלטות ישנות), בעיקר ייאשה כבר את המעריצים הוותיקים, שהתנחמו באלבומים הראשונים של הלהקה ובידיעה שאם להיות כנים - עוד שנים בטרם התפרק, חווה ההרכב התייבשות מוחלטת של מעיין היצירה.
תזכורת קצרה עבור מי ששכחו או הצטרפו עכשיו למסיבה: אואזיס הוקמה ב־1991 על ידי צמד אחים בריטים ממוצא אירי, מלאי כישרון מוזיקלי ונוטפי כריזמה וחוצפה. שני ילדים להורים ממעמד הפועלים, שרק שאפו לצאת מהחור שהיתה מנצ'סטר בתקופת התבגרותם בשנות ה־80 והצליחו לעשות זאת אחרי שאלן מק'גי, איש עסקים ומנהל בתעשיית המוזיקה, הבחין בהם בהופעה, החתים אותם על חוזה והוציא להם ב־1994 את "Definitely Maybe" - אלבום בכורה שהתאים, אם לא הגדיר, את רוח התקופה באנגליה של תחילת־אמצע הניינטיז.
מכל פינה בלונדון בוקע צליל רוק הגיטרות שמזוהה כל כך עם ההרכב. שת"פ מסחרי מאסיבי עם אדידס השתלט על רחוב הקניות אוקספורד, וברחבי בריטניה צצות חנויות פופ־אפ עם מוצרים שעליהם לוגו הלהקה ופרצופי חבריה
הצהרת הכוונות של האח נואל, כותב השירים, כפי שסיפר בראיון שנים מאוחר יותר, היתה ברורה: הוא עמד לעשות את ההפך המוחלט ממה שעשה גל הגראנג' ששטף את ארה"ב באותה תקופה. אחרי שהתחלחל עד עמקי נשמתו כשנחשף לראשונה לשיר "I hate myself and I wanna die" (אני שונא את עצמי ואני רוצה למות), של מלכת הסצנה הסיאטלית נירוונה, הוא הבין שבמוזיקה שהוא רוצה לייצר יהיו תקווה, חיים ורוח נעורים פרועה. לא רק ריח שלה.
הדוקו המעולה מ־2002 "Live Forever", של הבמאי ג'ון דאוור, מיטיב לתאר את הקשר בין שנות הזוהר של הפופ הבריטי לבין משב הרוח המרענן ואווירת השינוי בממלכה הבריטית שבאו עם בחירתו של ראש מפלגת הלייבור החדשה, הפוליטיקאי הצעיר והמבטיח טוני בלייר, אחרי שנות שלטונה הבלתי נגמרות של אשת הברזל מרגרט תאצ'ר ויורשה למפלגת הימין השמרנית ג'ון מייג'ור.
בריטניה, אומר דאוור, הפכה אז שוב ל"קול בריטניה" - אומה מובילה תרבותית כפי שהיתה בשנות ה־60 וה־70, כשאת מקומן של להקות התקופה, הביטלס והרולינג סטונס, תופסות אואזיס, יריבתה המרה בלר, ושלל הרכבים שבראשם פאלפ וסוויד - ושביחד הרכיבו את גל הבריטפופ, שרבות כבר דובר בו. אואזיס יוציאו ב־1995 עוד אלבום מופת (What's the Story Morning Glory?) עמוס להיטים על־זמניים, שרבים מהם שודדים אלמנטים מאותן להקות־עבר פורצות דרך, ובראשן הביטלס; יהפכו להרכב האנגלי הגדול והמדובר ביותר מאז ארבעת המופלאים מליברפול; ויגדירו מחדש, ולנצח, את הנעורים הבריטיים.
אותו גל של "קול בריטניה" יחטוף מכה בקיץ 97', עם מותה של הנסיכה דיאנה בתאונת דרכים קטלנית. העובדה שהאלבום השלישי של אואזיס, שיצא ימים ספורים לפני כן, לא נחשב שווה ברמתו לקודמיו - אף היא לא עזרה. טוני בלייר אמנם הגיע לדאונינג 10 באותה שנה, אך עד מהרה איבד את הקשר לדור הצעירים החדש שהעלה אותו לשלטון והתברר עבורם כאכזבה. ובעוד אחיותיה לז'אנר ולצייטגייסט יתפרקו לאט־לאט, אואזיס תמשיך הלאה, כשהיא מוציאה אחת לכמה שנים אלבומים מאכזבים, ובהם שניים־שלושה שירים טובים, וכל היתר שעתוקים של שחזורים, העלאת גירה מוזיקלית וטקסטואלית.
אואזיס של העשור הראשון של שנות ה־2000 היא מצד אחד עדיין להקה גדולה, שנותנת הופעות משובחות ומספקת כותרות לעיתונים, ומצד אחר - הרכב מבוסס, גדול ושבע, שהעומדים בראשו כבר מולטי־מיליונרים. אם היה מישהו שיגדיר את רוח התקופה אז, וידברר את צעירי בריטניה מוזיקלית, אלה בטח לא היו הם. אייקוני תרבות כמעט ביטלסיים במונחי סטטוס, אבל בניגוד לרביעייה מליברפול - הם לא הצליחו להתפתח למקומות מעניינים יצירתית ומוזיקלית ולהקליט עוד אלבומי מופת. למען האמת, אואזיס בשנותיה האחרונות שלה כתבה בעיקר שוב ושוב את אותם שירים תלת־אקורדיים וסתמיים למדי, לחלוטין נעדרי הקסם של קודמיהם.
ואז הגיעה ההופעה ההיא בפריז, שלא קרתה מעולם, כי בטרם היתה אמורה להתרחש - רבו האחים ביניהם, ולא בפעם הראשונה. ויכוח מילולי וגיטרה אחת מאוחר יותר, שבה ליאם לכאורה נופף כגרזן מול אחיו, הכל נגמר. נואל החליט לבטל את ההופעה של אותו הערב, וגם את שאר הופעות הטור שנותרו להם. לאור מה שהגדיר כ"איומים פיזיים ומילוליים" הודיע נואל, מנהיג ההרכב וכותב השירים המרכזי בו, שהוא עוזב את הלהקה ולא מסוגל לעבוד יותר עם אחיו. וכך, 18 שנים אחרי שהוקמה (ויש שיטענו כמעט עשור מאוחר מדי), אואזיס הגיעה לקיצה.
"חצוף, מאיים, עצלן"
זה לא שבין השניים שררה תמיד אידיליה. בדיוק ההפך. חלק מהקסם המוקדם של אואזיס היה טמון בחוסר התפקודיות שלה ובפערים באופי ובתפיסות העולם בין האחים. נואל הוא השנון, המחושב, הכותב המוכשר וכנראה גם האח החכם מבין השניים. ליאם הוא כוכב רוק לפי הספר: כריזמטי, נפיץ, בלתי צפוי, לא מבריק אבל מצחיק עד דמעות.
הריבים בין השניים אף פעם לא נדמו כעילה לגיטימית לפרידה. אם כבר, הם בעיקר סיפקו שלל ציטוטים ורגעי ראיון קומיים. פה ליאם משווה בין אחיו לבין חתול מטעמי "התנשאות, נטייה לבוא וללכת מתי שבא לו והתרחקות תוך בחינה ביקורתית של כל הסובבים אותו"; שם נואל מנסה לתאר את מערכת היחסים הכאוטית ביניהם ואומר: "בכל פעם שאני אומר לליאם באולפן 'ייתכן שנצטרך עוד ניסיון', המילים שהוא שומע בראשו הן 'שני הבנים שלך הם לסביות נאציות'".
אחרי שהמוזיקה הפסיקה לחדש, בעיקר ההקנטות ההדדיות ייחדו והשאירו אותם בתודעה - עד הרגע שבו הגבול נחצה. ומכאן תהפוך הסאגה הגלאגרית להתקוטטות שתשתרע על פני שנים ועשורים ותדע רגעים רעים, מאבקים איומים ואפילו תיטמע בדור ההמשך. גם מוזיקה היתה שם, אבל בשנות הסכסוך היא תשחק תפקיד כמעט משני.
הכנסות סיבוב הקאמבק מוערכות בכ-400 מיליון ליש"ט. לפי דיווחים, כל אחד מהאחים יגרוף לכיסו בסביבות 50 מיליון ליש"ט– וזאת לפני חישוב המרצ'נדייז, התקליטים, ההוצאות מחודשות על דיסקים וההאזנות בפלטפורמות הסטרימינג
מייד אחרי שהלהקה המקורית התפרקה, פנו ליאם וחברי אואזיס הנותרים להקים את בידי איי, הרכב חדש שלהם ללא נואל בעמדת הקפטן. הם גם הוציאו שלושה אלבומים חביבים עם כמה שירים לא רעים בכלל, אבל לא ממש הצליחו למלא אצטדיונים. כן, השם אואזיס כבר נשא הרבה פחות חן וערך בתחילת העשור השני של שנות ה־2000, אבל לפחות היתה לו תהילת עבר להתרפק עליה. בידי איי, לעומתה - סוג של אואזיס מינוס נואל, הייפ וקסם - נחשבה כלא יותר מהרכב־בן של שורדי להקה שפעם היתה גדולה.
בזמן הזה נואל פצח בקריירת סולו עם ההרכב שליווה אותו, ההיי פליינג בירדס, הוציא ארבעה אלבומים מוצלחים, אפילו יפים ברגעים רבים, אך חסרי ברק ונטולי קולו הצרוד ובעל הנוכחות של ליאם, שידע תמיד להגיש את השירים שכתב אחיו הגדול כפי שאף אחד אחר לא יכול; אפילו לא אותו אח גדול.
עם הזמן פנה נואל לכיוונים נסיוניים יותר - התפתחות בסך הכל מבורכת מצד אמן שהשתמש באותו השטיק במשך עשורים (ואפילו קרא לאחד מאלבומיו, בלי שמץ אירוניה, "Chasing Yesterday"), אבל קשה להגיד שהכיוונים החדשים שאליהם פנה שרפו את העולם או הציגו תוצר אמנותי מעניין מדי.
ליאם, בזמן הזה, נכנס לדיכאון עמוק אחרי התפרקות הרכב ההמשך הלא־מספק שהקים, ולכמה שנים הפך לסוג של מפורסם לשעבר, עד שעבר התמוטטות עצבים פומבית בטוויטר, שאחריה החל לעבוד עם כותבי שירים שיצרו להיטים עבור ענקי וענקיות פופ עכשוויים מסוג אדל, ברונו מארס וסיה, ומשם פצח בעצמו בקריירת סולו שהצליחה אפילו להתעלות על זו של אחיו. וכל אותו הזמן, בין התגוששות ברשת לקללות וכינויי גנאי הדדיים, הפציר באחיו לאחד את ההרכב המשותף שלהם. כן, ליאם יכול למלא את גלסטנברי לבדו ולסחוף אחריו דור חדש של צעירים בריטים, אבל גם עבורו אואזיס תמיד תהיה הדבר האמיתי.
בשירי קינה יפים כמו "Once", ובשורות דוגמת "זה נכון מה שאומרים, החלום שאול, משיבים אותו מחר", יתאבל הגלאגר הכבר־לא־כל כך־צעיר על זמנים שאינם עוד. ב־"One of Us" הוא יפציר באחיו: "בחייך, אני יודע שאתה רוצה עוד. בוא ופתח את הדלת, תמיד היית אחד מאיתנו. אמרת שנחיה לנצח" (רפרנס ללהיטה הגדול של אואזיס "Live Forever").
השיר "For What It’s Worth", ללא גרם של סאבטקסט, יכלול בתים מסוג "להגנתי ייאמר שכוונותיי היו טובות, ובגן עדן שמור מקום היכן שהוא לאלה שאינם מובנים. אתה יודע שהייתי נותן לך את דמי אם זה היה מספיק... בהגדרה אני אדם חולם, ואני יודע שעם הזמן נשים זאת מאחורינו". מילים יפות מלאות כוונה וטוב, אין ספק, שלוו ביכולת המופלאה של ליאם לחרב אותן באמצעות ציוצים מתגרים כלפי אחיו בראיונות ובעיקר בטוויטר - זירת ההתגוששות המרכזית בין השניים, כיאה לשני גברים אמידים בגיל העמידה.
וזה הזמן לקחת פופקורן או לרשום בצד עלבונות לשימוש עתידי: נואל הגדיר את ליאם "חצוף, שחצן, מאיים ועצלן". ליאם, מצידו, קרא לאחיו "שקרן" והאשים אותו בסופה של הלהקה. אחרי שבידי איי לא יכלו להופיע בפסטיבל בשל מחלה, טען נואל שהסיבה האמיתית לכך שההרכב של חבריו לשעבר לאואזיס לא עלה לבמה היתה הנגאובר. ליאם הגיב לדברים בתביעת דיבה שהגיש נגד אחיו, שהסתיימה בהסדר טיעון. את קריירת הסולו של נואל כינה ליאם "מוזיקה עבור רופאי שיניים", ונואל, שמגדיר את אחיו כ"שוטה הכפר", טוען שהוא "האדם הכועס ביותר שתפגשו, בעל פחד כרוני מאובדן רלוונטיות".
בשנות המריבה, נואל קרא לאחיו "אדם עם מזלג בעולם של מרק". ליאם הגיב לו בתמונה שבה הוא נראה שותה מרק, ובהמשך השליך לאחיו עלבון קולינרי משלו: "אפשר להלביש תפוח אדמה בבגדי מעצבים, אבל הוא עדיין יישאר תפוח אדמה"
בחגיגות 25 השנים ליציאת האלבום "מורנינג גלורי" צייץ ליאם: "אין חגיגה בלי להקה הולמת, נכון?". נואל, בינתיים, ענה בראיונות בכל פעם שעלתה שאלת האיחוד הפוטנציאלי עם אחיו: "אני לא רוצה להיות בלהקה אי פעם עם הדביל הזה שוב". על השמועות בדבר איחוד שהחלו לצוץ כבר לפני כשנתיים, הגיב נואל: "ליאם צריך להתמקד בלהיות מופע המחווה שהוא הפך להיות". נואל, ולא בפעם הראשונה, גם כינה את אחיו "אדם עם מזלג בעולם של מרק". ליאם הגיב לו בתמונה שבה הוא נראה שותה מרק, ובהמשך השליך לעבר אחיו עלבון משלו מעולמות הקולינריה, כשאמר: "אפשר להלביש תפוח אדמה בבגדי מעצבים, אבל הוא עדיין יהיה תפוח אדמה".
שנת 2017 היתה אכזרית במיוחד, כשאחרי שנואל לא הופיע במופע המחווה למנצ'סטר, אחרי הטבח שהתחולל בה בהופעה של אריאנה גרנדה, הוא זכה לביקורת קשה מצד אחיו, שבחר לפקוד את האירוע ולשיר בו. "מוזיקאים צעירים נטבחו שם, וליאם לוקח את זה למקום אישי שלו", ענה נואל לביקורת, וטען שאחיו זקוק לאבחון פסיכיאטרי. ליאם השיב בתגובה משלו, כשאמר שמה שאחיו זקוק לו הוא שירים חדשים.
באותה שנה זלגה המחלוקת אל דור הגלאגרים הצעירים, כשבנו של ליאם, ג'ין, לעג לאנאיס, בתו בת ה־25 של נואל, ביקר את קריירת הדוגמנות שלה אחרי שהופיעה בתצוגת אופנה של טומי הילפיגר, טען שהיא מונעת מהצורך להיות סלבריטאית, הצביע על הדמיון הפיזי בינה ובין אביה וקבע שהיא נראית "כמוהו עם פאה". גם הבן השני של ליאם, לנון, דאג לעלוב בבת דודתו במדיה חברתית.
ב־2019 הצטרפה גם רעייתו של נואל, שרה מקדולנד, לחגיגה, כשאחרי הופעתו המתוקשרת של גיסה בפסטיבל גלסטנברי כינתה אותו "שמן" ושוב - "מופע מחווה". כעבור כמה ימים שיתף נואל הודעה ששלח אחיו לבתו, ובה נכתב "תגידי לאמך החורגת שתיזהר מאוד". נואל פרסם צילום מסך של המסר של ליאם, בתוספת הכיתוב "אז עכשיו אתה שולח הודעות איום דרך בתי בת העשרה, אה? מה תכננת לעשות (לאשתי) בכל מקרה?"
כן למפגש פיזי
כן, כאמור מדובר במלחמה קשה שבה נחצו שלל גבולות. אבל אותה שרה מקדולנד, אשתו של נואל, היתה באופן משונה גם אחד הזרזים לסולחה הגדולה בין השניים, שהולידה את האירוע הגדול של הקיץ והמשך השנה: איחוד כמעט בלתי אפשרי של אואזיס, לצורכי סיבוב הופעות גדול שיגיע לשלל מקומות בעולם, יגרום לביקושי שיא ולקריסה זמנית של מערכת מכירת הכרטיסים של "טיקטמאסטר". כי אחרי יותר משני עשורים יחד, מקדונלד וגלאגר החליטו להתגרש. אין כמו רצון (וצורך) לשקם ממון אבוד כדי לרפא כל פצע - גם פצע מגורה, דלקתי ומזוהם כמו זה שהיה חשוף במשך תקופה ארוכה כל כך בין האחים.
בתחילת 2023, אחרי 22 שנות נישואים, נואל ושרה התגרשו, לנוכח בעיות במערכת היחסים ביניהם, שככל הנראה העמיקו במהלך סגרי הקורונה. על פי הדיווחים, במסגרת הסכם הגירושים העביר לה המוזיקאי 20 מיליון ליש"ט ובעלות על אחוזתם שמוערכת בכ־8 מיליון ליש"ט. אף שבתחילה היה נדמה שגלאגר נראה נרגש ממעמדו החדש כרווק, בתו אנאיס הרגישה שנוסף על הגירושים, גם הסכסוך עם ליאם מעיק על כל המשפחה ומקשה עליה להתקדם הלאה.
אנאיס נחשבת למוח, למאסטרמיינד ולמנוע הראשי מאחורי הפיוס בין שני האחים, במטרה להשיב לאביה תחושת חיוניות ולשלוף אותו מהדיכאון שאליו שקע. על פי דיווחים וקרעי סיפורים, היא שוחחה עם שניהם, גרמה להם - ובמיוחד לאביה - להתרכך לגבי רעיון השיבה לקשר, והזכירה להם ש"החיים קצרים מדי", במיוחד לנוכח העובדה שנואל כבר נושק לגיל 60 וליאם בשנות ה־50 לחייו.
ה"טיימס" הבריטי דיווח כי הפיוס, ואחריו האיחוד, העלו הילוך אחרי שיחת פיוס לילית בין השניים בראשית 2024, שזכתה מאז לכינוי ה"וונדרוול", כשם להיטם הגדול המשותף. ליאם היה זה שהתקשר לאחיו ללא התראה, נואל ענה, ומקורות סיפרו שהשיחה היתה "מרגשת ולא צפויה". אחרי עשור וחצי של השמצות פומביות והטחת עלבונות, השניים דיברו על עברם המשותף, על ילדיהם, וכן, גם על האפשרות של איחוד. במהלך אותה שיחה נואל הסכים להיפגש פיזית.
יחד ננצח?
מעבר לגעגוע המשפחתי האפשרי, אי אפשר להתכחש לעניין הכדאיות הכלכלית כאחד הניצוצות המשמעותיים שהובילו להנעת האיחוד, שהכנסותיו מוערכות כבר כעת בסכום של כ־400 מיליון ליש"ט. על פי דיווחים, כל אחד מהאחים יגרוף לכיסו בסביבות 50 מיליון ליש"ט - וזה עוד לפני חישוב מכירות של מרצ'נדייז, תקליטים והוצאות מחודשות של דיסקים, והאזנות בפלטפורמות הסטרימינג, שקפצו משמעותית מאז ההכרזה על הקאמבק המצופה ב־27 באוגוסט שעבר - 15 שנים בדיוק מהיום שבו הודיעו על פירוק. מאז, ובמיוחד בשבועות האחרונים, בריטניה כאמור כמרקחה.
ליאם היה זה שהתקשר לנואל ללא התראה, ומקורות סיפרו שהשיחה הייתה "מרגשת ולא צפויה". אחרי עשור וחצי של השמצות פומביות והטחת עלבונות, שני האחים דיברו על עברם המשותף, על ילדיהם, וכן, גם על האפשרות של האיחוד ההיסטורי
מתחת לאגלי הזיעה וצריבות השמש, הבריטים כוססים ציפורניים לקראת האירוע המוזיקלי הגדול, המרגש והחשוב שידעו בעשורים האחרונים. חלק חשוב ממנו, יש לציין, ייטלו כמה מחברי ההרכב - על שלל גלגוליו. למעשה, מדובר במישמש של מוזיקאים שהרכיבו את הלהקה וניגנו עם האחים בשלבים שונים שלה בגלגולה הקודם.
מאז הודיעו על האיחוד, הגלאגרים משדרים בעיקר מסרי פיוס. ליאם הקדיש שיר לאחיו בהופעה והודה בטוויטר שהוא מתחרט על "שנים ארוכות שהתבזבזו". נואל מספר שהופתע מאוד לטובה בחזרות מהאופן שבו הם נשמעים כשהם מנגנים יחד, אחרי כל כך הרבה שנים של פעילות בנפרד. באותה הזדמנות גם הודה שהוא הופתע מאוד מהתגובה העולמית המאסיבית לחדשות האיחוד, וניסה להנמיך ציפיות בקרב הקהל כשהבטיח הופעות פחות פרועות מאשר אלו של ימי הזוהר של ההרכב, נוכח גילם ובגרותם (היחסית).
מקורבים ללהקה טוענים שזה יהיה האיחוד הראשון והאחרון של ההרכב, שיימשך כאורך סיבוב ההופעות ולא יביא להקלטות אלבום חדש או לחזרה לפעילות קבועה. במילים אחרות, קאמבק חד־פעמי. אבל כשמעריץ שאל את ליאם לאחרונה ברשת X אם יש משהו שיכול לגרום הרגשה טובה יותר מאשר לאחד את הלהקה הוותיקה שלו, ענה הזמר: "כן. לשמור אותה מאוחדת".
