מתחת לאף של איראן, מול אוצר חבוי: התופעה המדהימה בגבול

בכל דיון על עתידה הפוליטי של איראן, עולה שמם שלהכורדיםכגורם שעשוילהניע מחדש את גל המחאה העממיתולכרסם באחיזת השלטון בפריפריה האיראנית. אין בכך הפתעה רבה, שכן המיעוט הכורדי היה מוקד להתעמרות מצד המשטר, ודוכא בכוחנות נוראה לאורך שנים רבות.

אך הדלק של הזעם הכורדי אינו רק השאיפה לחירות או הרצון לנקום את הרצח האכזרי שביצע השלטון בצעירה הכורדיתמהסה אמיניבמחאות 2022. הוא עשוי מרעב; מהמאבק האינסופי להביא אוכל הביתה בתנאים קשים במיוחד; ומגב כפוף מסחיבת משאות בקור ובשלגים שלהרי הזגרוס.

ביטוי אחד מני רבים לרעב ולהיעדר ביטחון תזונתי במחוזות הכורדיים, אפשר למצוא בשורה קצרה אחת של אחד מגדולי המשוררים שלהם, שירקו בקאס: "ייחלתי להיות כיכר לחם / כדי להשביע נפש רעבה".

החיפוש התמידי אחר מזון מצוי בליבו של אחד הסיפורים האנושיים הקשים בגבול האיראני-כורדי-עיראקי. באזורים הכורדיים בהרי הזגרוס שבין איראן לעיראק, התפתח ערוץ פרנסה מסוכן מאין כמותו, של מי שיוצאים בלילות בנתיבים המפרכים בהרים כדי להביא לחם הביתה. הם קרויים כולבֶּרים, מונח שמשמעו בכורדית "נושאים על גב".

לשרוד עוד כמה ימים

בכל לילה, בחסות החשיכה, הם מעמיסים על גבם עשרות קילוגרמים של סחורות ומניידים אותן בין עיראק לאיראן. בסחורות האלה אפשר למצוא שקי קמח, אורז, סוכר ומצרכים בסיסיים אחרים שמאפשרים למשפחות להחזיק את הראש מעל קו הרעב ולשרוד עוד כמה ימים.

חבל כורדיסטאן הוא המקום שבו בויתה החיטה לראשונה לפני כ-8,000 שנה. דווקא בערש החקלאות האנושית, האוכלוסייה רעבה ללחם ומנהלת מאבק יומיומי מתמשך כדי להשיגו

המסע המסוכן הזה בשבילים ההרריים - בין מצוקים מושלגים לשדות מוקשים שנותרו שם מהמלחמה הגדולה בין איראן לעיראק - הוא עבור רבים מהם הדרך היחידה להשיג את המזון הבסיסי ביותר: הלחם.

הטרגדיה האנושית הזו מקוממת במיוחד משום שחבל כורדיסטאן, בין איראן, עיראק וטורקיה, הוא המקום שבו בויתה החיטה לראשונה לפני כ-8,000 שנה. כאן, במרחב הסהר הפורה, למדו בני אדם לגדל את הדגן החשוב הזה, לעבדו, לטחון אותו לקמח וליצור לראשונה לחם; והנה אלפי שנים מאוחר יותר, רבים מתושבי האזור מצויים במאבק מתמשך סיזיפי ויומיומי להשיגו. דווקא בערש החקלאות האנושית, האוכלוסייה רעבה ללחם.

הכלכלה המקומית נשחקה במשך שנים של הזנחה, מדיניות ביטחונית נוקשה והתעמרות מכוונת נגד האוכלוסייה הכורדית. צעירים רבים אינם מוצאים עבודה, וגם מי שכבר מצא מתקשה להתקיים מהשכר הזעום.

הסיטואציה הזו לא נוצרה יש מאין, אלא נובעת מהגיאוגרפיה ומהגיאופוליטיקה של האזור. הרי הזגרוס משמשים כאן גבול שהמעצמות האזוריות שרטטו מעל ראשיהם של התושבים הכורדים, ויוצרים מציאות מורכבת שמכתיבה היכן אפשר לעבוד, לאן מותר לנוע ובעיקר אילו מזונות יעלו על שולחנך. הגבול עצמו הופך למקור פרנסה - מסוכן, לא יציב אך לעיתים היחיד - של הכורדים באזור.

העושר קבור באדמה

אבל מי, בעצם, הם הכולברים? מדובר באלפי גברים צעירים, לעיתים גם נשים ובני נוער, שחוצים את ההרים בלילות כדי לשנע סחורות מצד אחד של הגבול לצידו האחר. הם נושאים על גבם משקל רב, שעלול להגיע גם ל-100 קילוגרם. המסעות נמשכים לעיתים גם ימים ומתבצעים בתנאים קשים - הן מבחינת מזג האוויר הקיצוני בהרים, והן בשל סיורים רבים והתנכלויות מכוונות שלמשמרות המהפכהוהצבא האיראני. רבים מהם משלמים בחייהם, אך זו הדרך היחידה שנותרה להם לפרנס ולמצוא מזון להם ולמשפחתם. הכולברים הופכים לעוגנים חשובים בכלכלת קיום ודחק בפריפריה האיראנית המדוכאת. אזור הגבול מאפשר להם, תוך כדי סיכון עצמי רב, להעביר את המוצרים שחייהם תלויים בהם.

מחוז כורדיסטאן האיראנית היה יכול להיות העשיר באיראן, שכן הוא מחזיק את אחד מאוצרות הטבע הגדולים במדינה. מתחת לאדמה מצוי מאגר עפרת הזהב הגדול ביותר באיראן, עם רזרבות המוערכות בכ-70 מיליון טונות. האדמה עשירה, אך האנשים החיים עליה אינם נהנים מעושרה. אחד הכולברים ניסח זאת במשפט קצר: "חלקנו מהזהב הזה באדמתנו הוא רק כדור אחד". המשפט הזה מסכם בתמציתיות את חוויית החיים באזור: מצד אחד, אדמה עתירת משאבים טבעיים והיסטוריה חקלאית מפוארת, ומנגד - מציאות כלכלית קשה שבה אנשים נאלצים לסכן את חייהם למול כדוריהם של משמרות המהפכה כדי להביא הביתה מעט כסף.

בתנאים כאלה, הלחם נעשה ליותר מסתם פריט מזון. הוא הופך לסמל של זכות בסיסית, הזכות להתקיים בכבוד; והכולבר, בתורו, הופך לסמלה של חברה הנושאת על גבה השחוח את משקל הקיום שלה. בכל פעם שהכולבר יוצא למסע נוסף בלילה קפוא, הוא עומס על שכמו לא רק את משא הסחורות אלא גם את האחריות לפרנסת משפחתו, שכן מי שמחליט היכן, מתי ובמה מותר לעבוד, מי רשאי לסחור ומי רשאי לנוע מעבר לגבול, מחזיק בידיו גם את השליטה באוכל.

זו בדיוק הסיבה שהסיסמה השגורה במחאות הכורדיות באיראן - "נאן, קאר, אזאדי" (לחם, עבודה, חירות) - מציבה את הלחם ראשון, לפני העבודה ולפני החירות. ריבונות מזון - כלומר, הזכות להחליט באופן עצמאי מה לגדל, ליהנות מהמזון שייצרת ולקבוע מה יעלה על שולחנך - היא אחת הצורות הבסיסיות ביותר של הריבונות הפוליטית.עם הנאלץ לשאת את מזונו על גבו בחשיכה, תחת אימת הרובים, אינו עם חופשי. הכולבר מגלם בגופו לא רק את הדחף האנושי לשרוד, אלא גם את שאיפתם של הכורדים לאוטונומיה שלה הם מצפים מאז חולק המזרח התיכון למדינות לאום לאחר מלחמת העולם הראשונה. השאיפה הכורדית לשלוט במזון היא שאיפה שאין לה שם אחר למעט חירות.