לפני כמעט 30 שנה, בתחילת 1997, שמו לב הפקידים של בית המשפט לענייני פלילים בטהרן שכמה תיקים של שופטים־חוקרים נעלמו מהמדפים במזכירות ובלשכות. המערכת לא היתה ממוחשבת, והעובדים היו בטוחים שמישהו לא תייק את החומר במקום הנכון, ושהקלסרים עבי־הכרס הונחו בטעות על שולחנם של שופטים אחרים.
כעבור כמה ימים הם שמו לב שלכל התיקים החסרים יש קו משותף - כולם קשורים ליהודים שניסו לברוח מאיראן ללא דרכון, או נעצרו בחשד שהונו כספית וגבו ריביות גבוהות מאזרחים מוסלמים. אחד הפקידים נזכר לפתע בשמו של פרשד אינסאז, צעיר בן 23 ששירת שם כחייל מצטיין של משמרות המהפכה והשתחרר שלושה חודשים קודם לכן. השמועות היו שאינסאז הוא יהודי, בעל ידע רחב באסלאם - מה שהקל עליו להיטמע בקרבם. הם התקשו לעכל שיהודי הצליח להסתנן לכוח האכזרי, שתפקידו להגן על המשטר האסלאמי הפנאטי.
"כן, זה אני שהעלמתי את התיקים", מחייך אינסאז, שברח לישראל זמן קצר אחרי שזהותו התגלתה, והמיר את שמו הפרטי לרוני. הוא אחד מבעליה של רשת הנעליים "סקופ", מחזיק גם רשת של אקססוריז, עוסק בנדל"ן, ואף זכה בריאליטי "הבוגדים". היום הוא מוכר בכל בית בישראל בזכות הופעותיו באולפני הטלוויזיה כאחד הפרשנים לענייני איראן. בדרכו הצבעונית, ועם המבטא הבולט, הוא משמיע את דעותיו הנחרצות על המשטר שנחלש מאז חיסולו של חמינאי, ועל הסיכוי - הקלוש, לדעתו - שרזא פהלווי, בנו הגולה של השאה האיראני לשעבר, יתפוס את מקומו, וחושף מעט מחייו כנער יהודי במדינה מוסלמית.
"אף אחד במשמרות המהפכה לא שם לב לכך שאני מעלים תיקים", הוא מספר על ימי השירות הצבאי. "הייתי צעיר ולא ראיתי בעיניים. רק רציתי להציל יהודים. כילד, ראיתי לפחות ארבע פעמים את הסרט 'רשימת שינדלר', והוא מאוד השפיע עלי. חלמתי לעשות משהו דומה.
איראן מציגה בסיס טילים תת קרקעי בדרום המדינה // רשתות ערביות
"כשכולם סיימו את העבודה, נהגתי להישאר אחריהם ולהיכנס בשקט ללשכות של השופטים כדי לחפש את הקלסרים שהיו קשורים ליהודים. כל פעם לקחתי רק אחד או שניים. הרבה מהיהודים הצליחו ככה לצאת מאיראן. אחד מהם הוא אבא של אזיטה, אשתי. הוא ניסה לברוח לארץ עם ספר תורה, אבל תפסו אותו.
"השופט אמר: 'רימית אותי. אמרת שאתה מוסלמי, ואתה יהודי'. ראיתי את המוות בעיניים, הלב הפסיק לפעום"
"כשהביאו אותו לבית המשפט לא הכרנו, אבל ידעתי שהוא יהודי. הלכתי לשופט שאצלו עבדתי, שהיה סגן נשיא בית המשפט, וביקשתי שיעזור ליהודי כי הוא שכן שלי. ככה הכרתי את הבת שלו, אשתי".
האנשים שעזרת להם מתגוררים היום בישראל?
"חלקם בארץ וחלקם בארה"ב. יש יהודי אחד שהיו לו הרבה נכסים ועיקולים, והוא נעצר כי המשטר טען שהוא עשה את ההון שלו על גבם של מוסלמים שמהם ביקש ריבית גבוהה. הוא ניסה לברוח מאיראן, נתפס, בית המשפט הסכים לשחרר אותו בערבות גבוהה, ואחרי כמה ימים התיק שלו נעלם. האחיין שלו עובד אצלי ברשת 'סקופ'. הוא התחיל כמוכר, והיום הוא מנהל הרשת".
"כשכולם סיימו את העבודה, נהגתי להישאר אחריהם ולהיכנס בשקט ללשכות של השופטים כדי לחפש את הקלסרים שהיו קשורים ליהודים. בכל פעם לקחתי רק אחד או שניים. הרבה מהיהודים הצליחו ככה לצאת מאיראן"
מה אתה חושב על המתקפה האמריקנית-ישראלית ועל תוצאותיה?
"הדעות שלי קצת שונות משל אחרים. לדעתי ארה"ב היא זו שחיסלה את שלטון השאה וגרמה לו להימלט מהמדינה, ובעקבות זאת עלה שלטון האייתוללות, שהכריז על איראן כעל רפובליקה אסלאמית. עכשיו הם רוצים להוריד את האייתוללות, ואני מאמין שזה קשור למחירי הנפט. לשם הם לוטשים עיניים. שחרור העם מהדיקטטורה הוא על הדרך".
חייל מצטיין
כשמקשיבים לקורות חייו של רוני אינסאז (52), נשוי ואב לאיילין (28), לאיתי (22), לעילאי (18) ולדניאל (10), נדמה שהוא מתאר סדרת מתח בלתי אפשרית. ממי שהיה מבוקש על ידי המשטרה האיראנית והגיע לארץ בחוסר כל, הוא הפך לאיש עסקים מצליח שמתגורר בווילה בסביון המזכירה את אחוזתו של טראמפ במאר־א־לגו, רק עם טעם עיצובי עדין, מתוחכם ולא מצועצע.
"עד שהייתי בן 6 שלט באיראן השאה מוחמד רזא שאה פהלווי, ואני זוכר שהיינו הולכים למסעדות עם מוזיקה", הוא מספר בערגה. "אמא שלי הלכה בלי כיסוי ראש, ובגן ובכיתה א' למדתי עם בנות. מהרגע שהתהפך המשטר, למדתי רק בבתי ספר של בנים. ההורים הרגישו את השינוי בעוצמה. אמא היתה צריכה ללכת ברחובות עם חיג'אב, אסור היה לשתות בירה או כל סוג של אלכוהול, ואפילו בקולנוע היא היתה יושבת רחוק מאבא שלי, כי גם שם הפרידו בין גברים לנשים".
היהודים הרגישו נרדפים באותה תקופה?
"זה תלוי. גרנו בשכונה מוסלמית, ולא הרגשנו יחס אחר כי רוב העם אוהב את ישראל. למדתי בבית ספר מוסלמי, כי הוא היה קרוב יותר, והיו לי המון חברים לא יהודים, אבל הרגשתי שם את היחס השונה. בכל בוקר היו שני טקסים קבועים. הראשון, זה שהיינו נכנסים לכיתה ובדרך היינו אמורים לדרוך על דגל ישראל ודגל ארה"ב, שהיו מצוירים על הרצפה. אני לא הייתי עושה את זה. תמיד הלכתי בקבוצה והצלחתי לעקוף את הדגלים. הטקס השני היה בתוך הכיתה, כשהתלמידים היו נאלצים לומר 'מוות לישראל, מוות לארה"ב!', לא הייתי אומר כלום, ותמיד הצלחתי להתחמק בהורדת הראש, או סתם עם תנועות שפתיים שלא אומרות כלום".
המורים בבית הספר ידעו שאתה יהודי?
"חלקם כן. הייתי היהודי היחיד בכיתה, והיו מורים ששנאו את ישראל עד כדי כך שהייתי מקבל עונשים כבדים יותר משאר התלמידים. היו מוציאים אותי החוצה על כל שטות, מחייבים אותי להביא את ההורים, ולפעמים קיבלתי מכות עם הסרגל על הפנים ועל גב היד. פעם אחת החלטתי ללכת למנהל והתלוננתי על זה שמענישים אותי בגלל הדת שלי, והוא ביקש ממורה מסוים להירגע קצת.
"עם התלמידים אף פעם לא רבתי על רקע דת. גם לא כשהייתי גדול יותר והלכתי לתיכון. גם שם הקפדתי לא לדרוך על דגל ישראל שהיה ברחבה, ובטח שלא לומר 'מוות לישראל ולארה"ב'.
"הקשרים בינינו, התלמידים, היו מצוינים. הם היו באים לבקר אותי בבית ואני אותם. הם ראו את המזוזה על הדלת, ולא התרחקו ממני בגלל זה. ההורים שלהם שנאו את הממשל החדש, ולכן לא התנגדו לקשר. אנשים באיראן אהבו את המדינה ובשבילה התגייסו לצבא, נלחמו נגד עיראק ונהרגו בקרבות. הם בטח לא עשו את זה בשביל השלטון".
אינסאז ידע שלא יצליח להתחמק מהשירות הצבאי (גם באיראן הגיוס הוא חובה, כמו בישראל), אבל מאחר שסיים את התיכון כשמאחוריו גם קורסים במשפטים, הוא קיווה שזה יהיה גם התחום שבו יעסוק בצבא. "עשיתי בהתחלה טירונות כללית, ולא ידעתי לאן אני מיועד", הוא אומר. "משם המשכתי להכשרה של חיילים שמיועדים למשטרה האיראנית - משהו שמזכיר את חיילי שח"ם, שעושים את השירות הצבאי במשטרה.
"היינו נכנסים לכיתה ובדרך היינו אמורים לדרוך על דגל ישראל ודגל ארה"ב, שהיו מצוירים על הרצפה. אני לא הייתי עושה את זה. כשהתלמידים היו נאלצים לומר 'מוות לישראל ולארה"ב', לא הייתי אומר כלום"
"מבית המשפט פנו לפלוגה וביקשו מהם לבחור 16 חיילים מצטיינים, שהיו אמורים לשמש שוטרים המאבטחים את בתי המשפט והאולמות. הגיע אלינו אחראי בית המשפט לעניינים פליליים וראיין כמעט 500 טירונים. רציתי את התפקיד, אז בראיון הייתי אסרטיבי. הוא לא ידע שאני יהודי, כי השם שלי היה מאוד נפוץ גם בקרב מוסלמים. התקבלתי לתפקיד והייתי בטוח שאשרת כמאבטח, אבל בגלל שבבית המשפט הייתה מצוקה של כוח אדם פיזרו את החיילים המצטיינים בתוך חדרי החקירות כדי שיהפכו לעוזרים של השופטים החוקרים.
"בהתחלה הייתי במשרדי ההנהלה, אבל אחרי זמן קצר ביקש אותי סגן נשיא בית המשפט, אחמד מוהגגי, שתחתיו עבדו 70 שופטים חוקרים, והוא שימש גם סגן שר המשפטים. הייתי העוזר שלו בתיקי רצח. כמעט כל לילה הייתי מגיע לזירה מדממת".
הקשר בינך לבין השופט היה גם אישי, או רק רשמי?
"התחברתי איתו מאוד והכרתי את המשפחה שלו. הוא ממש התאהב בי. לקחתי את אשתו והילדים שלו לאירועים שונים עם הרכב של בית המשפט. הוא היה איש חרוץ - גם שופט, גם כתב ספרים וגם שימש סגן שר המשפטים".
הוא ידע שאתה יהודי?
"לא, ומעולם לא דיבר איתי על יהודים. כעוזר שלו, הוא נתן לי לשבת איתו בחדר חקירות, וריתק אותי לצפות בו חוקר. אני הייתי זה שמזמן חשודים ועדים בפרשות הפליליות".
היתה אלימות כלפי חשודים?
"לא אצלנו, אבל אם הרגשנו שחשוד לא אומר את האמת, או שיש לו מידע שהוא לא חושף, הוא היה נשלח למחלקת חקירות של המשטרה, ושם היו מתעללים בו. השופט החוקר היה בוחר מי החשוד שיישלח לשם. מבחינת איראן, זה מקובל וחוקי".
איזה תיק הותיר בך הכי הרבה רושם?
"היו כמה כאלה. אחד מהם של מנהל בנק שסירב לתת הלוואה ללקוח, ולכן הוא נרצח. השופט החוקר ביקש מהבנק את כל שמות האנשים עם מינוס, וזו היתה חקירה ארוכה. הייתי גם בזירת הרצח כיד ימינו של השופט, וראיתי את מנהל הבנק שוכב בסלון אחרי שדקרו אותו. אמרו לי שלא כדאי להביט על הזירה יותר מדי.
"היו מוציאים אותי החוצה על כל שטות, ולפעמים קיבלתי מכות עם הסרגל על הפנים ועל גב היד. פעם אחת החלטתי ללכת למנהל והתלוננתי על זה שמענישים אותי בגלל הדת שלי, והוא ביקש ממורה מסוים להירגע קצת"
"חקירה מחרידה אחרת היתה של מנתח לב, איש מאוד עשיר שחי באחד הבתים הכי יפים בטהרן. הוא חזר מאירוע עם אשתו ושלושת הילדים שלו, ושני שודדים המתינו להם בתוך הבית. הילדים נחנקו עוד בתוך האוטו, ואת ההורים לקחו למטבחון קטן ליד החניה, ושם חנקו ודקרו אותם. זו היתה הדרך לרצוח באיראן, כי לא היו כלי נשק לאזרחים. עמדתי שם מרחוק, כי הזירה היתה קשה ולא רציתי שהמראות ייתקעו לי בראש".
הם עדיין מלווים אותך?
"שמתי אותם בארכיון של המוח".
"ידעתי לאן אני שייך"
כשנה לאחר שהחל את שירותו, בעודו נחשב לחייל מסור ונאמן למערכת המשפטית, הופיע בלשכת השופט מוהגגי אחראי בית המשפט שבחר את אינסאז לתפקיד. "הוא הוביל אותי לחדר, ואמר שהדין שלי הוא מוות בגלל מה שעשיתי", הוא מספר על אחד הרגעים הדרמטיים בשירותו הצבאי. "לא הבנתי על מה הוא מדבר, וגלגלתי בראש את החקירות האחרונות מחשש שעשיתי טעות. הוא אמר 'אתה יודע מה עשית. שיקרת לי ורימית אותי. אמרת שאתה מוסלמי, ואתה יהודי'. הלב שלי הפסיק לפעום. הייתי בטוח שבעוד רגע עוצרים אותי. הייתי צריך לצאת מזה איכשהו, אז אמרתי שאני לא מרגיש יהודי ושהאסלאם אהוב עלי. הבהרתי לו שאין לי בעיה להפוך לגוי.
"באותם רגעים ראיתי את המוות בעיניים, ולא האמנתי כמה הדברים השפיעו על האחראי שלי. בעיניו, זו מצווה להפוך יהודי למוסלמי, והחלטנו שכל חמישי בערב ניפגש בתפילה של המוסלמים השיעים. ישבתי איתו ולמדתי על הדת. הבטחתי לו שאשכנע גם את אבא שלי להפוך למוסלמי. בתוכי ידעתי שזה יהיה מורכב מבחינתו לגלות לאחרים שאני יהודי, כי זה ייחשב ככישלון שלו, כיוון שהוא לא עלה על זה קודם. אחרי כמה חודשים, הוא פתאום נעלם בלי לומר מילה".
עלו עליו?
"לא, הוא פשוט החליף תפקיד. למזלי, מחלקת הפלילים לא היתה דתית, אז לא נדרש ממני להתפלל מול כולם. באף שלב לא איבדתי קשר עם המהות שלי. ידעתי כל הזמן למי אני שייך. הקהילה היהודית בטהרן ידעה שאני שם, ולכן נהגו לפנות אלי בבקשות עזרה. אין יהודים בממשל או במשמרות המהפכה. לדעתי הייתי היחידי שהצליח להיות חלק מהם".
טיפלת בתיקי רצח שהיו קשורים ליהודים?
"בתקופה שבה שירתי, עד תחילת 1997, לא היו תיקים פליליים על רקע דת. אני זוכר תיק אחד על רקע סכסוך עסקי, שבו היה לי קשה לראות את הזירה. זה היה יהודי מבוגר, בעל חנות בגדים, ועבריינים רצו לשדוד את הפדיון היומי שלו. כשהוא לא נתן להם, הם לקחו אותו לחדר ההלבשה מאחור, ודפקו לו את הראש כנגד הקיר והקולב.
"לא יכולתי לעזור לו כי הוא נרצח, אבל היו תיקים אחרים שבהם סייעתי ליהודים מאחורי הקלעים. למשל, לבעל חנות של מוצרי איפור, בן משפחה רחוק שלי, שסבל מהתעללות של השכן המוסלמי שלו, ששיקר וטען שהוא גונב לו לקוחות. הלכתי לשם עם הרכב של בית המשפט, והבאתי את המתעלל עם אזיקים על הידיים, אף על פי שלא היה לי צו. החתמתי אותו על תצהיר שלא יחזור על מעשיו, והוא לא חזר עליהם, כי מי רוצה להתעסק עם המשטרה האיראנית".
איך היתה ההרגשה להיות בורג במשמרות המהפכה?
"כיהודי זו גאווה. כמה יהודים את מכירה שהצליחו להתברג במשטרה ובבית המשפט האיראניים בלי שיעלו עליהם?"
חושש, אבל אופטימי
לאחר שנתיים וחצי החליט אינסאז להשתחרר מהשירות הצבאי בבית המשפט. הוא העלה את קצב היעלמות התיקים, וחיפש רעיון לעסק משלו. "פתחתי חנות לכלי נגינה מטורקיה", הוא מספר. "אחרי שלושה חודשים הגיע אלי הביתה השותף שלי, שגם הוא יהודי, ואמר לי בבהלה שחיפשו אותי מהמשטר. מייד הבנתי שמדובר בתיקים שנעלמו. זה היה הזמן שלי לעזוב את איראן".
איך הם עלו עליך?
"יותר מדי תיקים של יהודים נעלמו, וזה היה רק עניין של זמן. מאחר שהייתי כבר נשוי ועם תינוקת, לא יכולנו להסתכן. ברחנו להורים של אשתי, התחבאנו במרתף, משם הגענו לאיסטנבול, ואחר כך לישראל. בימים הראשונים בארץ פנו אלי משירותי הביטחון, לדעתי המוסד, וביקשו שאתגייס. לא רציתי. חששתי להיכנס לעוד מסגרת ביטחונית, והיה חשוב לי להיות עם המשפחה".
בתחילה השתכנה המשפחה בדירה קטנה במרכז קליטה באשדוד. אינסאז עבד בחנות הנעליים של אחיו, פרדי, שעלה לישראל שלוש שנים לפניו. השניים הרחיבו את החנות לרשת המונה 75 סניפים ובהמשך רכשו זיכיון של רשת האקססוריז היפנית "מיניגוד". למרות הצלחתו בעסקים, אינסאז לא מוותר על הזמן האישי. מצד אחד הוציא רישיון טיס אזרחי, ובמקביל הוא מתנדב בחברה קדישא בסביון ובזק"א.
"אני אוותר על עסקה של מיליונים אם צריך להגיע לקבור מת", הוא מצהיר. "אחרי 7 באוקטובר לקחתי חלק בקבורה של צעירה בלי ידיים, והלב שלי נשבר. לקחתי את זה קשה וכמה ימים בקושי אכלתי".
אתה מתגעגע לאיראן?
"מאוד. החלום שלי הוא לבקר שם. אני רוצה להטיס לשם מטוס פרטי ביחד עם אשתי והילדים. אקח אותם לבית שבו גדלתי ולבית הספר שבו למדתי. אני עדיין בקשר עם חברי ילדות ועם שכנים, והם שלחו לי תמונות של בית ילדותי. הוא נראה כמעט אותו הדבר, וגרים בו היום מוסלמים".
אתה בקשר עם החברים מאז שהחל מבצע שאגת הארי?
"עכשיו לא, כי אין אינטרנט, אבל אני מאמין שהם בחיים, כי הם לא יצאו להפגין ברחובות. יש לי דודים בטהרן, שכרגע רק הבן שלהם מצליח לתקשר איתם מדובאי. ממנו אני מבין שהם בסדר".
אתה חושש לחיים שלהם?
"אני חושש, אבל אופטימי. לדעתי השלטון יישאר בידי האייתוללות, אבל יהיה פחות אדוק וייפתח יותר למערב".
כרגע נראה שהבן של חמינאי, מוג'תבא, נבחר למנהיג העליון של איראן.
"הוא יותר קיצוני מאבא שלו וחייבים לשנות את הדעה שלו. אם ההפגנות ברחובות יימשכו, יש סיכוי סביר שאיראן תשנה את פניה ותתפשר עם האמריקנים כדי לא לחטוף מתקפה נוספת".
אי אפשר שלא לשאול אותך לסיום מה גרם לך להשתתף לפני כשנה בריאליטי "הבוגדים"?
"התחקירנית והמפיקה חיפשו אנשים מעניינים. מדובר ב־22 אנשים שביניהם שלושה 'בוגדים' שצריך לאתר. תפסתי 'בוגדים' וזכיתי במקום הראשון. את הפרס של 260 אלף שקל תרמתי למרכז האונקולוגי ילדים של שיבא. זו תוכנית טובה בהרבה מ'האח הגדול'. חבל שלא עושים עוד עונה שלה".
