"איזה יופי זה אגם ורוד, אופטימי"
סוגנד שרה פאחרי תבקר יום אחד בסיסתאן
סוגנד שרה פאחרי (24), שחקנית שמככבת בסדרה המצליחה "טהרן", נולדה באיראן, עלתה עם משפחתה לארץ בגיל 6 - ועדיין מתגעגעת. "יש לי חלום", היא מכריזה. "אני רוצה לחגוג בעוד שנה את יום ההולדת 25 שלי באיראן. אני רוצה בעיקר להגיע לאגם הוורוד שנמצא במחוז סיסתאן בלוצ'סתאן.
"זה נשמע לי קסום כל כך, אולי בגלל שאני מזל סרטן ונמשכת למקורות מים - מפלים, ימים וכו'. אגם ורוד זו תופעת טבע מהממת ואיראן בכלל ידועה בנופיה המדהימים - הרים מושלגים, יערות, מדבריות. משהו באגם הזה, הוא קטן יחסית, ורוד, מסמל לי את הרומנטיזציה הזאת של איראן".
ספציפית, מחוז סיסתאן בלוצ'סתאן הוא אחד המחוזות העניים והמדוכאים ביותר על ידי המשטר. "חיה שם קבוצה אתנית שנקראת 'בלוצ'ים', והם סונים, אז ברור שלמשטר השיעי יש הרבה התנגדות אליהם", היא מסבירה. "הם סובלים מאלימות, מהדרה ומהזנחה, והם מהווים עדות לאופיה המדכא של המדינה כלפי כל מי שלא משתייך למיינסטרים השיעי-פרסי. ובתוך עלילה כל כך מסובכת, איזה יופי זה אגם ורוד. אופטימי".
"משדה התעופה, ארד ישר לרחוב סירוס"
מנשה אמיר מפנטז על סמטאות שכונת היהודים של טהרן, צ'לא סארא
מנשה אמיר (85), פרשן ותיק לענייני איראן, החל את עבודתו העיתונאית בגיל 17, כמתרגם בעיתון הערב "כיהאן", שהיה אז הנפוץ ביותר באיראן. במקביל, הוא פרסם מאמרים רבים על ישראל והפך לעיתונאי הראשון באיראן שעסק בפעילות הסברתית לטובת מדינת ישראל.
בשנת 1958, כשהיה בן 20, עלה לארץ והפך לקריין ובהמשך לעורך ולמנהל במחלקת השידורים בפרסית של רשות השידור לשעבר, שם נשאר לעבוד עד לסגירת הרשות ב-2017. היום הוא עיתונאי פעיל בתקשורת הפרסית ברחבי העולם, וממשיך לחלום על האפשרות לבקר במקום שבו עמדה פעם, לפני שנים רבות, שכונת היהודים של טהרן, צ'לה סארא (Chaleh Sara).
"אני מניח שלא אמצא זכר לבתים הישנים ולחנויות כי הכל נהרס על ידי המשטר. לא היתה שם ארכיטקטורה מפוארת ואלו היו בתים עלובים. זה רק זיכרונות הילדות שלי"
"הרבה אנשים שואלים אותי איפה ארצה לבקר באיראן והתשובה הפשוטה שלי היא שמשדה התעופה אני הולך ישר לרחוב סירוס שמוביל לסמטאות השכונה, אבל אני מניח שלא אמצא שם זכר לבתים הישנים ולחנויות כי הכל נהרס על ידי המשטר במטרה לבנות במקומם מגדלים", הוא אומר.
"לא היתה שם ארכיטקטורה מפוארת ואלו היו בתים ישנים ועלובים. זה רק זיכרונות הילדות שלי.
בסוף הסמטה הצרה היה בית כנסת ומצד שמאל היתה הסתעפות, ושם עמד הבית שלנו. היתה לנו חצר באמצע וכל משפחה חיה בחדר אחד או שניים".
"כיכר השאה היא שכיית חמדה אמיתית"
ד"ר אסתר שקלים מתכננת ביקור בכיכר מיידאן-י אמאם (כיכר השאה)
ד"ר אסתר שקלים (71), משוררת וחוקרת קהילות ישראל, חוקרת אורחת במרכז אליאנס באוניברסיטת ת"א, עלתה לארץ עם הוריה כשהייתה בת 4, בשנת 1958. "אני נולדתי בטהרן, אבל המשפחה שלי כולה, דורי דורות, חיה בעיר אספהאן", היא מספרת. "גדלתי על התרבות הפרסית העשירה, ומאז ועד היום חקרתי הרבה מאוד את המורשת הזאת.
אני חולמת להגיע לכיכר המרכזית באספהאן, שנקראת מיידאן-י אמאם, הידועה גם בשם "כיכר השאה". זו שכיית חמדה אמיתית. היא נחשבת לאחת הכיכרות הגדולות בעולם (השישית בגודלה בעולם. ע"נ) ואתר מורשת עולמית של אונסק"ו. המון יהודים הלכו לשם לטייל, נהינו מכל העושר התרבותי. יש באזור מסביב כמה וכמה ארמונות ומסגדים שנחשבים ליצירות מופת של אדריכלות פרסית".
"המקום הזה הוא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. המון יהודים הלכו לשם לטייל, נהנו מכל העושר התרבותי. יש סביבה ארמונות ומסגדים שנחשבים ליצירות מופת של אדריכלות פרסית"
"לצערי הרב לא הייתי באיראן מאז גיל 4, ככה שאין לי ספק שזו תהיה חוויה יוצאת דופן בשבילי לבקר במקום שבו חיה משפחתי בעבר. למעשה, הקהילה היהודית באספהאן הוקמה על ידי הגולים היהודים שהגיעו לאזור בעקבות חורבן בית המקדש (המאה ה-6 לפנה"ס), מקום מושבם נקרא בשם "יהודייה", והוא נחשב גם היום לגרעין הראשוני שממנו בעצם צמחה והתפתחה העיר אספהאן".
"האווירה מזכירה מעשיות על גמדים"
בני סבטי חייב לטעום שוב את האגוזים בהרי זגרוס
בני סבטי (52), פרשן לענייני איראן וחוקר במדור איראן של המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS, נולד בטהרן ובילדותו חווה התעללות מצד משמרות המהפכה, שגילחו את ראשו לעיני עוברים ושבים. המשטר ניסה גם להתנקש בחייו של אביו, ששרד את ניסיון ההתנקשות, אבל נפצע וסבל מצליעה כל חייו. בני עלה לישראל בגיל 15 ואת שירותו הצבאי עשה ביחידת 8200.
הוא עדיין מרגיש בפיו את טעם הבלוטים והאגוזים הגדלים בהרי זגרוס שבמערב הרפובליקה האסלאמית. כילד נהג לטייל שם עם הוריו והרגיש כאילו הגיע לממלכת הפנטזיה נרניה.
"אם המשטר ישתנה, המוני תיירים ינהרו לשם. הם היו יכולים לנצל את המשאבים לתיירות. זו המדינה היחידה שבה אפשר לצאת לשבוע סקי, כולל צימר, ב-100 דולר בלבד"
"זה המקום הראשון שהייתי רוצה לבקר בו. יש שם יערות צפופים, שמזכירים קצת את היער השחור בגרמניה, והאגוזים שגדלים שם מדהימים. האווירה שם מסתורית, ומזכירה את סיפורי פיטר פן או מעשיות על גמדים. באיראן האמינו בגמדים וכל הזמן הייתי מסתכל לצדדים כי חשבתי שעוד רגע יקפוץ עליי גמד מאחד השיחים.
"האזור הזה קסום, ונותן חיים לאיראן. אם המשטר ישתנה ויהיה עם הפנים למערב, המוני תיירים ינהרו לשם. הם היו יכולים לנצל את המשאבים לתיירות ולהגיש את האוכל הטעים והתה האדום המיוחד. זו המדינה היחידה שבה אפשר לצאת לשבוע סקי, כולל צימר, ב-100 דולר בלבד".
"קשה לתפוס את היופי הזה"
פרזנה כהן אכולת געגועים לדרבנד
פרזנה כהן (60), מוזיקאית, סולנית תזמורת גולהא, שעלתה לישראל מאיראן עם הווריה בריג'ט וניסים בשנת 1980, כשהיתה בת 15, מופיעה היום ברחבי הארץ והעולם יחד עם 12 אמנים, ומבצעת שירים ממיטב המוזיקה הפרסית הקלאסית והעממית. "החלום הכי גדול שלי זה לחזור לדרבנד שבצפון טהרן", היא אומרת. "זה מקום פתוח, ססגוני, עם שווקים תוססים, טבע הררי ומזג אוויר מושלם. כל איראני וכל תייר רוצה להגיע לשם. זה מקום מושלם להירגע בו בסופי שבוע".
אביה הותיר באיראן את כל רכוש המשפחה, כי שיער שהמעבר לארץ יהיה זמני. "זה התרחש זמן קצר אחרי המהפכה באיראן", היא מספרת. "אני לא יכולה לשכוח איך אבא היה מעיר אותנו בחמש בבוקר ולוקח אותנו למקום מיוחד בשם 'גולה טו צ'אל', בתוך דרבנד, שם היו מטפסי הרים, וגם אנחנו טיפסנו במסלול עוצר נשימה, עם מפלי מים שנוצרו מהשלגים שנמסו בהרי אלבורז. תמיד התחלנו את הטיול עם 'חאמה', שזה היה מעין קוטג' איראני עם שמנת, בטעם גן עדן. מרחנו אותו על הלחם והיינו כחולמים.
"אבא היה מעיר אותנו בחמש בבוקר ולוקח אותנו לגולה טו צ'אל, מקום שבו היו מטפסי הרים, וגם אנחנו טיפסנו לצד מפלים שנוצרו מהשלגים שנמסו בהרי אלבורז"
"אנחנו מאוד מקווים שמתישהו נוכל לחזור ולבקר בארץ המופלאה הזאת.כמה שנספר על היופי, כמה שנתאר את המקומות המהממים שיש שם, קשה לתפוס את היופי הזה. צריך לראות את זה בעיניים כדי להאמין".
"ספגתי את התרבות העשירה הזאת"
יובל שם טוב מתכנן לקפוץ לקבר של אסתר ומרדכי
ג'נט, אמו של השחקן, הקומיקאי וכוכב הילדים יובל שם טוב (52), גדלה בטהרן, ואביו, יעקב, גדל בהמדאן (שושן הבירה). שניהם חלמו לעלות לארץ ישראל ובשנות ה-60 הגשימו את חלומם. הם נפגשו על המטוס, בדרך לארץ המובטחת.
"גדלתי על השפה הפרסית, על המאכלים, על השירים, ועל הזיכרונות של אבא ואמא. זה מחבר את עם ישראל לשורשים, ולבקר שם זה יכול להיות חוויה מכוננת בשבילי"
"אבא הציע לאמא עזרה עם המזוודות והשאר היסטוריה", הוא מספר. "גדלתי על השפה הפרסית, על המאכלים, על השירים, ועל הזיכרונות של אבא ואמא. ספגתי את התרבות העשירה הזאת, ואני חולם להגיע לקבר של אסתר המלכה ושל מרדכי היהודי בהמדאן.
זה מחבר את עם ישראל לשורשים, וגם למלך של פרס, שהיה בעדנו. זו חוויה שיכולה להיות מאוד רוחנית ומעצימה, חזקה ומכוננת בשבילי".
