המשטר באיראן דחף את הנשים למטבח. הן בישלו הפתעה כואבת

המטבח הפרסי הוא עדות חיה לתרבות עשירה שידעה במשך אלפי שנים ליצור יופי, עידון ואיזון מושלם במציאות מורכבת. הזמן הוא מרכיב חיוני בבישול הפרסי, לא פחות מהזעפרן ומי הוורדים; מנות רבות מצריכות מלאכת מחשבת של סבלנות, דיוק ושעות ארוכות של עבודה. ויש לפרסים גם חוש להרמוניה: אפשר למצוא במאכלים שלהם שילובים מופלאים בין ירוק רענן של עשבי תיבול קצוצים דק, ניחוחו של הלימון הפרסי וטעמו המתוק-חמצמץ של רכז הרימון. הטעמים מתמזגים והופכים לישות אחת, לאחר שעות של בישול משותף.

אך בימים אלה האיזונים העדינים התערערו, והאש הקטנה והמבוקרת שעליה בעבעו תבשילים פרסיים במשך דורות הופכת ללהבה שייתכן שתצליח לכלות את משטר האימים הנוכחי.

בתחנות המטרו של מרכז טהרן מעוטרים הקירות בציטוטים מהגותו של המשורר והמיסטיקן ג'לאל א-דין א-רומי, שנחשב לאחד מענקי השירה הפרסית. "אין מחלה כמו מחלת הלב", כתב א-רומי בחיבורו המפורסם, ה"מת'נאווי", בהתכוונ לכך שעלינו להיות לשמור על ליבנו פתוח וחופשי.

סערה בסיר מרק

ואולי כדי להבין את המחאות והדרישה לחירות, יש להקשיב לשירתו של א-רומי ובו בזמן להסתכל בסירים. הוא ראה בבישול משל לטרנספורמציה רוחנית עמוקה, וסיכם את חייו שלו במשפט: "خام بودم، پخته شدم، سوختم" כלומר, "נא הייתי, מבושל נעשיתי, נשרפתי". המעבר מהמצב ה"נא", האגו הגולמי והנוקשה, למצב ה"מבושל", הנשמה החופשית והרכה, משקף את התהליך שחווה כעת העם האיראני כולו.

התבשיל שמסמל יותר מכל את החיפוש הזה הוא האש-אה-רשתה, מרק סמיך ועשיר שנראה במבט ראשון כארוחת חורף פשוטה, אך טומן בחובו את אחד הרעיונות העמוקים ביותר במסורת הפרסית. המילה "רשתה" פירושה חוטים או קשרים, והאטריות הארוכות שבתבשיל מייצגות את נתיבי החיים והסיבוכים שכל אדם נתקל בהם. את התבשיל הזה מגישים בנורוז, ראש השנה הפרסי, או לפני יציאה למסע. אכילתו היא פעולה טקסית המסמלת את התרת כבלי העבר ולידה מחדש. המפגינות והמפגינים ברחובות איראן, שמשתחררים מכיסויי הראש והלבוש הדכאני, מבצעים בדיוק מהלך שכזה: הם מבקשים להשיל את הזהות שניסה המשטר לכפות עליהם, ויוצאים לדרך חדשה.

דרך טובה אחרת להבין את המתרחש לנגד עינינו במחאות הנוכחיות היא להתבונן בתהדיג, אותה שכבה זהובה ופריכה שנוצרת בתחתית סיר האורז. התהדיג, שילוב מילולי שפירושו "תחתית הסיר", הוא תוצר של לחץ וחום. במשך עשורים, הצעירים והנשים באיראן שימשו בתפקיד התהדיג של הרפובליקה האסלאמית. הם אלו שספגו את אש הדיכוי ונדחקו לתחתית הסולם החברתי והפוליטי; אבל בדיוק כמו בסיר האורז, דווקא שם, בנקודת המגע הישירה עם החום, הם הפכו לשכבה העוצמתית ביותר. את התהדיג מגישים לשולחן תוך כדי היפוך הסיר על טס רחב, בציפייה שיתנתק בצורה מושלמת מתחתית הסיר. המהפכה, אם תגיע, תהיה הרגע שבו יצליחו המוחים להפוך את הסיר על פיו, כך שמה שהיה למטה - יהיה למעלה. 

סמל אחר של המטבח הפרסי הוא החורשט סבזי. תבשיל המכיל בשר ושאר ירקות, שנדרשות שעות רבות עד שמגיעים עד למה שמכונה "ג'א אופטאן", כלומר הרגע שבו התבשיל "נרגע" ומגיע לידי שלמות אחת. זהו מניפסט של סבלנות ותחכום, מהסוג שראוי שהמוחים באיראן - וגם המדינות שעשויות לסייע להם - יצטיידו בו כעת. 

אך לצד התבשילים המורכבים, המטבח הפרסי יודע להציע גם סלט שיראז, שנראה פשוט עד כדי בנאליות: קוביות קטנות של מלפפון, עגבנייה ובצל, מתובלים בשמן זית ולימון ותו לא.

ובבואנו לדבר על המטבח הפרסי לא נוכל להתעלם מהטורשי, קטגוריה רחבה של ירקות כבושים בחומץ - החל מגזר ושום וכלה בחצילים וכרובית - שטעמם חמצמץ-חריף. בניגוד לכבושים במטבחים אחרים, הטורשי הפרסי נועד להתיישן, להחמיץ ולהעמיק בטעמו עם הזמן. המילה טורשי עצמה מגיעה מהשורש הפרסי שמשמעותו חמוץ, והיא מבטאת תהליך שבו דבר-מה מתוק או ניטרלי נעשה אט אט חד, עוקצני, בלתי מתפשר. זו אולי המטאפורה המדויקת ביותר למה שקרה לעם האיראני תחת המשטר: דור שלם גדל תחת הרפובליקה האסלאמית, והמרירות שהצטברה בו במשך עשורים עברה תהליך של תסיסה איטית. מה שהיה פעם תסכול שקט הפך לזעם כבוש, ומה שהיה כבוש מתחיל עכשיו להישפך מהצנצנת.

חפש את האישה

יש אירוניה מסוימת בעובדה שהמשטר השמרני ניסה במשך עשורים לצמצם את מקומה של האישה האיראנית למרחב הביתי, למטבח, רק כדי לגלות שדווקא משם צומחת המהפכה. הידיים שלמדו לקלף רימונים בזהירות בלי לפצוע את הגרעינים העדינים, ושיודעות לחתוך קוביות מושלמות לסלט שירז, הן אותן ידיים שמסירות את החיג'אב ברחובותיה של איראן ומבעירות תמונות של המנהיג העליון. הנשים האיראניות, שיודעות ליצור תבשילים מופלאים מחומרי גלם פשוטים, דורשות עתה ליצור מדינה מחומרי הגלם של החירות.

הניגוד בין העושר של המטבח הפרסי לבין העוני הגובר שהמשטר כפה על אזרחיו הוא אחד המנועים החזקים ביותר של המחאה. כשמחירי הבשר והירק עולים לרמה שבה השולחן נותר ריק, האוכל הופך למניפסט.

זה המקום להזכיר שמהפכות רבות בהיסטוריה החלו בגלל מחסור בלחם. באיראן, הלחם אינו סתם מצרך בסיסי אלא יצירת אמנות בפני עצמה. הסנגאק, לחם הדגל הפרסי, נאפה על גבי חלוקי נחל לוהטים בתנורים עתיקים, ויוצא מהם מנוקד בגומות ובבליטות, נושא על פניו את חותם האבנים שעיצבו אותו. כמו העם האיראני עצמו, הוא מקבל את צורתו מהחום ומהלחץ, ומתקבלת תוצאה ייחודית שאי אפשר לשכפל בשום מקום אחר בעולם.

הידיים שלמדו לקלף רימונים בזהירות בלי לפצוע את הגרעינים העדינים, ושיודעות לחתוך קוביות מושלמות לסלט שיראז, הן אותן ידיים שמסירות את החיג'אב ברחובותיה של איראן ומבעירות תמונות של המנהיג העליון

הסעודה הראשונה לאחר נפילת המשטר, אם תגיע, לא תורכב כמובן רק מאוכל נפלא. היא תהיה הסעודה שבה האיראנים יטעמו שוב, אחרי עשורים של מרירות, את הטעם המתוק של הריבונות על חייהם. על השולחן יהיו סנגאק טרי מהתנור, אורז עם תהדיג זהוב, סלט שיראז, וצנצנת טורשי שתזכיר לכולם שהמרירות היתה שווה את ההמתנה. עד אז, האש דולקת, המרכיבים בסיר, ואפשר להמתין בדריכות ובציפייה שהכיכר המרכזית בטהרן - כיכר אזאדי, כיכר החירות - תצדיק סוף-סוף את שמה.