18 שנים אחרי שרני עמרני הקים את "רדיו רן", המשדר בשפה הפרסית, הצטרפו נשיא ארה"ב דונלד טראמפ וראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, למאמציו להפיל את השלטון באיראן. החיסול המהדהד של האייתוללה חמינאי היה הצעד הראשון. עוד מאמץ קטן - ותושלם המשימה שאליה יצא.
"יודע איך הרגשתי כששמעתי שחמינאי חוסל? כמו מישהו שהולך על עננים. אחת הבשורות הטובות שקיבלתי בחיי. את הרדיו שלנו אף אחד לא מממן, ואף אחד לא משלם לי כסף. אני גם לא טוב באיסוף תרומות", מספר עמרני כשאנחנו נפגשים השבוע באולפן המאולתר בחניה שמתחת לביתו בירושלים. "כל השנים אני מחזיק את הרדיו מכיסי. משלם על שרתים, מגייס שדרים. אם אנחנו קיימים עד עכשיו, זה רק בגלל אידיאולוגיה והמאמץ שאו־טו־טו עומד לשאת פרי".
לישראלים רבים שמו של עמרני לא יגיד הרבה, אבל עבור קהילת יוצאי איראן בישראל, לא מעט גולים איראנים ברחבי העולם ואופוזיציונרים ברחבי הרפובליקה האסלאמית, הוא קול חשוב שליווה אותם מימי המהומות שאחרי הבחירות לנשיאות שם ב־2009, ועד שהמן הרשע בן־זמננו חוסל במעונו בטהרן בשבת האחרונה.
"עבור כל איראני, לא משנה היכן הוא חי, זה היה כמו הגשמת חלום", עמרני מסביר את האופוריה. "ישראלים אמרו לי: 'זה בטח כמו חיסול נסראללה'. אבל זה הרבה יותר. זה כמו שבא מלך וחיסל את פרעה במצרים, זאת ההרגשה. יציאה מעבדות לחופש. אתה לא מבין אילו קולות ותגובות קיבלתי מטהרן כשהסתיים מבצע 'עם כלביא'. אנשים התאכזבו אז שחמינאי נשאר בחיים. אמרו: 'פחדתם, טראמפ לא נתן לכם?' לפני חצי שנה אפילו יצא שיר של אחד מזמרי האופוזיציה, חאמד פראד, בשם 'ביבי', שבו הוא שר 'אל תפנה שמאלה, אל תפציץ ימינה, תפציץ את בית המנהיג'. שלחתי לזמר הודעה אתמול: 'הקשבנו לך'".
עמרני, שמעדיף מסיבותיו לא לפרסם את גילו המדויק, נראה טוב בימים אלה, שבהם הוא מדלג בקלילות מאולפן לאולפן, נותן פרשנות למצב ומביא עדויות חמות מטהרן המופצצת. רק נפרדנו, והגיעה ללשכתו עיתונאית איטלקייה כדי לשמוע את דעתו. ואכן המעמד הזה מגיע לו: הבחור בנה את עצמו בעשר אצבעות כדי להגיע עד הלום.
"עוד באיראן, כשלמדתי בבית ספר מוסלמי, חוויתי אנטישמיות רק כי אני יהודי", הוא משחזר. "ראיתי את שטיפת המוח שהתקשורת האיראנית עושה נגד ישראל. הכניסו להם לראש שהיהודים הם אנשים רעים, עושים קסמים, מקללים. עשו מאיתנו מפלצות. כבר מאז רציתי להשפיע על דעת הקהל".
בתחילת שנות ה־90, בימיו הראשונים בתיכון, עמרני הצטרף לקבוצת סטודנטים יהודים בטהרן שהשתתפה לא פעם בהפגנות נגד דיכוי התושבים. בפעם השלישית שנעצר כבר נקבע תאריך למשפטו, ואמו, זיווה, החליטה שכמו אחיו הבכור, מנשה, הכי בטוח יהיה להבריחו לישראל. בבית הכנסת המקומי מצאה המשפחה מישהו שקישר אותם למבריח בלוצ'י, בן הקבוצה האתנית האיראנית שמתגוררת באזורי הגבול עם פקיסטן ואפגניסטן ושמעולם לא חיבבה את שלטון המנהיג העליון.
עמרני היה בן 16 כשאביו, אמיר, לקח אותו לגבול עם אפגניסטן, שם המבריח העביר אותו את הגבול ברגל, ביחד עם קבוצה נוספת של יהודים, ומשם חתכו לפקיסטן השכנה. אחרי יותר מחודש בדרכים הוא מצא את עצמו בירושלים, שם כבר שהו קרובי משפחתו.
הוא מאלה שיודעים להסתדר. למד עברית וניצל את אהבתו למוזיקה כדי להשתלב בעבודה כדי.ג'יי בקהילה הגדולה של יוצאי איראן בישראל. כשהרדיו הפיראטי פרח בסוף שנות ה־90, נמצאה לו משבצת יוקרתית בתחנת "קול המזרח" ובתחנות נוספות. "שמעתי שלאחיו של הזמר חזי פניאן יש תחנה פרסית פיראטית בתל אביב", עמרני נזכר. "לי זה התאים בתור די.ג'יי, עוד אפשרות להתפרסם. אבל איך שתפסנו תנופה, החלה אכיפה קשה נגד הרדיו הפיראטי והגיעו התחנות האזוריות המוסדרות. ברז המפרסמים נסגר ואיתו גם התחנה".
"המדיניות של טראמפ ונתניהו נכונה. הם אומרים לעם האיראני 'לא באנו להחליף, אלא להחליש, ואתם אלה שתפילו'. ברגע שמשמרות המהפכה ייחלשו, אתה תראה הפיכה צבאית. זה התסריט. ב־1979 משמרות השאה הרימו ידיים והצבא הצטרף לעם"
עמרני עזב את הרדיו הפיראטי וחזר להופיע בחתונות ובבר־מצוות. שמע לא פעם את בני קהילת יוצאי איראן מתלוננים שאין להם פלטפורמה משלהם ושבתקשורת המיינסטרים מתעלמים מקיומם. אז עלה הרעיון להקים אתר אינטרנט שישדר מוזיקה ואקטואליה. גויסו חברים מהתחנה הפיראטית שנסגרה בטרם עת, והם אפילו קיבלו מקלט באור יהודה שישמש אותם בתור אולפן.
"האיראנים סומכים עלי"
ב־2008 קם "רדיו רן", לא על שמו של רני עמרני, אלא מ"דה־רן" - משורשי שמה הראשוני של טהרן. הכוונה היתה לתת פה לקהילה המקומית, ועל הדרך להגיע לכמה שיותר מאזינים איראנים ברחבי העולם. מקימי הרדיו לא שיערו שכעבור שנה אחת יגיע הבום הגדול.
בבחירות לנשיאות איראן ביוני 2009 נבחר מחמוד אחמדינג'אד, מקורבו של המנהיג העליון חמינאי, בעוד צעירים רבים תמכו במיר־חוסיין מוסאווי מהמחנה הרפורמיסטי. ניצחונו של אחמדינג'אד בהפרש גדול הצית טענה לזיופים, והמונים יצאו לרחובות למחות.
"פתאום שמתי לב שקולטים אותנו באיראן", עמרני מספר. "צעירים שרצו להביע את דעתם ולהשמיע קול. ואז לא היה עדיין ווטסאפ (האפליקציה נוסדה רק חודש קודם לכן, א"ל), אז הם יצרו קשר בעזרת כרטיסי חיוג לחו"ל. התקשרו מההפגנות, ואני העליתי אותם לשידור. זה קיבל חשיפה ראשונה בערוץ 10, ואחר כך בכתבות בפוקס ניוז וב־CNN. מתחנה קטנה גדלנו כשהגיעו אלינו עוד ועוד מאזינים".
ב־2011 כבר שמו מצלמה באולפן, ומאז זה לא היה רק קול, אלא גם טלוויזיה בשידור חי ובועט. כרכש יוקרתי צירפו בהמשך את מנשה אמיר, הפרשן המיתולוגי לענייני איראן של קול ישראל, שהאגדות מספרות שאפילו האייתוללה חומייני, מנהיג המהפכה האסלאמית המקורי באיראן, היה מקפיד להאזין לו.
"היום יש המון תחנות איראניות בעולם, יוטיוברים שלכל אחד מהם יש תחנה, אבל בזמן שאמיר שידר בקול ישראל היו מולו BBC בפרסית ותחנות מכובדות, והאנשים האזינו דווקא לו, לקול הישראלי", עמרני מסביר. "למה? כי אתה האויב של האויב שלהם. עליך סומכים שתגיד את האמת, לעומת התחנות העצמאיות שלגביהן אתה לא יכול לדעת - אולי הן משתפות פעולה עם המשטר ויסגירו אותך למשמרות המהפכה? עלי סומכים עד היום".
לא נתקלת בשונאים?
"במלחמה ובמבצעים בעזה היו מאזינים איראנים שעלו לשידור וקיללו, ואז אתה מתווכח איתם ומסביר. אני יודע שאני נמצא ברשימה השחורה של משמרות המהפכה ושל אנשי הסייבר האיראנים. הם יודעים שאני קיים ומסית נגד המשטר. אני זה שסיפרתי שעלי שמחאני, יועצו של המנהיג העליון (שחוסל גם הוא במכת הפתיחה של מבצע 'שאגת הארי'; א"ל), עורך מסיבות פאר בביתו, ושהחתונה של בתו היתה מפוארת יותר מהכתרת השאה - בזמן שלאזרח הפשוט באיראן לא היה מה לאכול.
"איימו עלי תומכי השלטון. כשאני נוסע לחו"ל, אני לא מפרסם לאן אני נוסע. לפני כמה חודשים התקשורת האיראנית פרסמה סרטון שבו מוזכרים העיתונאים דוברי הפרסית בישראל עם איור של כוונת. רצו להגיד 'אנחנו יודעים להגיע אליכם'. כל הזמן מתלוננים נגדנו, מנסים להוריד את התחנה, אבל אנחנו מגיעים היום לכל מקום בעולם".
עם יד על הלב, אתה לא מפחד?
"האיומים הפחידו את אשתי, ובתוך שבועיים הוצאתי רישיון לנשק. אמרתי שלפחות יהיה לי איך להתגונן, כי הם מסוגלים לתקוף - וכבר היה מקרה. השדר של 'איראן אינטרנשיונל', פוריה זראאתי, נדקר בלונדון וברח לישראל. היום הוא מתגורר כאן".
ארוחת בוקר עם פהלווי
"רדיו רן" משדר שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה. אם לא בשידור חי, אז בשידורים מוקלטים. עד הקורונה שידרו מהאולפן באור יהודה, אבל היום כמעט לכל השדרים המקומיים יש אולפן מאולתר סמוך לבית, והם מפוזרים בירושלים, באשקלון, בנתניה ובתל אביב. ויש גם שדרים ברחבי העולם. בזמן שביקרנו באולפן של עמרני, הגיע תורו של השדר מוושינגטון לעלות לאוויר, כשהשדרים מגרמניה ומהולנד חיכו למשמרת שלהם בהמשך הערב.
עמרני עצמו מחזיק רצועת שידור יומית. "הפרסית שלי רהוטה", הוא מספר בגאווה. "היא ברמה גבוהה כיוון שאני מדבר הרבה עם איראנים בפרסית של היום, כולל סלנג, וכשאני מדבר איתם הם לא מאמינים. חושבים שרק אתמול עליתי לישראל".
"יש המון גולים איראנים שהצליחו בגדול בבתי המשפט, במדע, ברפואה, ורבים הבטיחו שאם המצב באיראן ישתפר - הם יחזרו. המוחות שהתפתחו במערב יבנו את איראן החדשה. התקציב שמדינות המזרח התיכון השקיעו להפלת המשטר יחזיר את עצמו פי מיליון"
מאחורי שולחן השידור יש מסך ירוק שמאפשר החלפת רקעים. בצד עומד דגל ישראל ולידו דגל איראן מתקופת השאה ולא הדגל הנוכחי של הרפובליקה האסלאמית. תמונת השאה המנוח, מוחמד רזא פהלווי - אביו של יורש העצר רזא פהלווי, שמנהיג כיום את המחאה באיראן מהגלות - ממוסגרת ונמצאת שם במקום של כבוד.
"השאה היה בזמנו כמו מלך סעודיה, כמו מלך ירדן, כמו המלכים באזור", עמרני מסביר. "אם תסתכל על תקופת שלטונו ותשווה למדינות שמסביב, הוא לא היה כזה אכזרי. הוא פשוט נלחם בכוחות שניסו להפיל אותו. הרי ההפגנות נגדו התחילו בכלל עם הקומוניסטים, והדתיים השמרנים תפסו על העניין טרמפ. חומייני נכנס לעניינים, ונגד מה היתה ההסתה הכי גדולה? הקשרים של השאה עם ישראל. לא המצב הכלכלי, שהיה אז הרבה יותר טוב - בטח אם תשווה אותו להיום".
אתה מאמין שפהלווי הבן הוא התרופה כיום לבעיותיה של איראן?
"בטח, חשבתי את זה גם לפני שפגשתי את רזא פהלווי כשביקר בארץ (באפריל 2023; א"ל). אכלתי איתו ארוחת ערב ושוחחתי איתו ועם העוזר שלו, שהכירו את הרדיו שלי וידעו מה אני עושה. הוא אדם מדהים. כל האופציות האחרות מלבדו כמעט לא רלוונטיות, כי או שהן ימשיכו כמו המשטר הנוכחי, או שהן לא יהיו ממש ידידותיות כלפינו. פהלווי יהיה טוב לא רק לעם האיראני, אלא גם לישראל ולכל העולם המערבי".
לעמרני יש עדיין קרובי משפחה באיראן, שעליהם, מטבע הדברים, הוא מבקש לא להרחיב, ויש לו חברי ילדות, שעם חלקם הוא שומר על קשר. כשהפגנות המחאה דוכאו באכזריות בינואר, ועשרות אלפי איראנים מתו, הוא לא הפסיק לשמוע עדויות מזעזעות שהגיעו מהשטח.
"ירו באנשים במקלע דושקה, שכל כדור שלו בקוטר 12.7 מ"מ", הוא נאנח. "פוצצו ללא הבחנה ילדים ונשים, והמשטר דאג להפיץ את התמונות כדי להפחיד ולהרתיע אחרים. הסטודנטים ידעו על הטבח, ועדיין יצאו לרחובות. שלושה מיליון מפגינים שם זה לא כמו קפלן או הפגנת חרדים, כי על כל אחד שיצא לרחוב היו עוד 100 אלף שרצו להצטרף ופחדו. לדעתי, מי שהפגינו ייצגו לפחות 70 או 80 מיליון איש".
אתה בדעה שהתפקיד של ארה"ב וישראל הוא להחליף את המשטר?
"הן צריכות להתערב, כי האיראנים לא יכולים להפיל את המשטר בידיים ריקות. וזה האינטרס, כי ישראל תמיד תהיה מאוימת, ולא משנה כמה היא תפציץ את הגרעין. אתה לא יכול להוריד ידע שנצבר. תהרוס אתר? הם יבנו עוד. אתה כל הזמן תהיה עם יד על ההדק, וגם לא תוכל לגייס שוב את התמיכה העולמית כדי לתקוף. לכן חייבים להפיל את המשטר ולסיים את הבעיה אחת ולתמיד.
"המדיניות של טראמפ ונתניהו נכונה. הם אומרים 'לא באנו להחליף, אלא להחליש, ואתם אלה שתפילו'. הצבא האיראני לא התערב עד עכשיו מול משמרות המהפכה, אבל יש בתוכו זעם גדול של חיילים ומפקדים פחות בכירים. הם נמנעים מלהתערב, כי הם יודעים שאז תהיה שפיכות דמים ומאות אלפים ייהרגו. ברגע שמשמרות המהפכה ייחלשו, תראה שתהיה הפיכה צבאית. זה התסריט. זה קרה ב־1979. משמרות המלך הרימו ידיים והצבא הצטרף לעם".
העם האיראני כבר מייחל לתסריט שיתממש?
"עכשיו אתה רואה את תומכי המשטר בוכים ואת רשות השידור האיראנית מקוננת, אבל רוב העם שמח. תקלוט את עוצמת החגיגות הספונטניות באיראן, אף שיודעים שבכל רגע עלול לבוא מישהו עם קלצ'ניקוב ולחסל את הרוקדים. ועדיין בטהרן, בשיראז ובאספהאן תשמע צהלולים ומוזיקה שמחה. תראה נשים רוקדות ברחוב, למרות שהעם עבר ימים קשים של הלוויות ואבל מדיכוי המחאות. פתאום בא משהו שמח שמוביל להתפרצות אדירה של אושר".
"במחאות ירו במפגינים במקלע שכל כדור שלו בקוטר 12.7 מ"מ. פוצצו ללא הבחנה ילדים ונשים. הסטודנטים ידעו על הטבח, ועדיין יצאו לרחובות. שלושה מיליון מפגינים שם זה לא כמו קפלן או הפגנת חרדים, כי על כל אחד שיצא למחות היו עוד 100 אלף שרצו"
כמו לא מעט יוצאי איראן, גם עמרני לא יכול לשכוח את המולדת, אף שעברו כ־30 שנים מאז עלה ארצה. גם היום הלב שלו נודד בין ירושלים לטהרן.
"באיראן הלאומיות יותר חזקה מהשבטיות", הוא מסביר. "זה מה שהרבה פרשנים שלא מגיעים מאיראן לא מבינים. רבים אומרים שאיראן תתפלג, כי יש כורדים, בלוצ'ים, אזרים. אבל הלאומיות היא מלפני אלפי שנים, כשפרס ומדי התאחדו, לכן אי אפשר להשוות את המצב לכאוס בסוריה או בעיראק. הלאומיות זורמת באיראן בדם. אתה רואה גולים איראנים בלוס אנג'לס או בלונדון שדואגים שילדיהם יישארו איראנים, כי יום אחד הם יחזרו למולדת.
"המשטר האסלאמי דאג להבליט את התרבות האסלאמית השיעית, אבל עכשיו, כשהוא במצוקה, עלי לאריג'אני (מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי ומקורבו של חמינאי, א"ל) מתחיל לדבר על היסטוריה. במבצע 'עם כלביא' הם הביאו תמונות של מלכי פרס העתיקה, פתאום השיעה והאסלאם זזו הצידה כי הם רצו את תמיכת העם".
אם השלטון יוחלף, איזו איראן נפגוש?
"מדינה סופר־מתפתחת. יש המון גולים גאונים שהצליחו בגדול בבתי המשפט, במדע, ברפואה, כמעט בכל תחום, ורבים הבטיחו שאם המצב באיראן ישתפר - הם יחזרו. המוחות שהתפתחו במערב יבנו את איראן החדשה, ויש המון מה לעשות. מבחינה כלכלית, יהיה רווח עצום למדינות המזרח התיכון. את כל התקציב שהן משקיעות כעת להפלת המשטר באיראן, הן יחזירו לעצמן פי מיליון כשהוא ייפול".
אם בימים עמרני מדבר על שינוי העולם, בלילות הוא עדיין מתפרנס כדי.ג'יי באירועים, מגיש מוזיקה מכל הסוגים, על פי דרישה, ועדיין - במוזיקה פרסית הוא שוחה חופשי. "היו שנים שהמוזיקה היתה אסורה להשמעה באיראן, ואם כבר הושמעה, אז רק אותנטית ועתיקה", הוא מספר. "כשמוחמד חתאמי היה הנשיא, (בשנים 2005-1997, א"ל) הוא קצת שחרר פופ ורוק, אבל בגוון דתי. מה שכן הולך אצל האיראנים זו מוזיקה מחתרתית של הזמרים הגולים, שרבים מהם מתגוררים היום בלוס אנג'לס ובאירופה".
תן שמות של אמנים מוערכים, שנהיה מעודכנים לפני המהפך, אם יקרה.
"יש את מועין, שלדעתי הוא ברמה של איברהים טטליסס הטורקי, ובני כל הגילאים אוהבים אותו. יש את השכבה הצעירה של הזמרים, כמו סאסי מנקן ומנסור, שדואגים להוציא מדי פעם שירים שתומכים בשינוי. מנסור חידש לא מזמן את 'קדימה', שירו של פרידון פרח'זאד, שנרצח בגרמניה על ידי משמרות המהפכה".
"עובר אודישנים בקלות"
עמרני נשוי ליפית ואב לשלושה. מלבד להגיש ברדיו, לתקלט באירועים ולהחזיק את המחאה האיראנית על כתפיו, יש לו חלום גדול: לשחק. הוא למד בבית הספר למשחק "טכניקה", ועד היום גילם תפקידים קטנים בסדרה "טהרן" (כאן 11) ובסדרה "מלכות" (הוט), בכיכובה של ריטה, וגם בסרט הבינלאומי "המורה לאנגלית" בכיכובם של דיאן קרוגר ומרטין פרימן. לאחרונה שיחק בסרט הוליוודי שאמור לצאת בסוף השנה.
"ב'טהרן' שיחקתי נהג מונית שלוקח את ניב סולטן מנמל התעופה", הוא משחזר. "ב'מלכות' אני מגלם מאפיונר איראני. יצא לי לעשות גם דברים אחרים, אבל היום איראני זה תפקיד מבוקש, ובטח אם הוא אסלי שמדבר פרסית כמו שצריך. אני עובר אודישנים בקלות, ולשחק מבחינתי זה חלום".
כשעלית לארץ, לא הפריע לך התיוג הפרסי?
"כשהגעתי, סרטי הבורקס היו עדיין להיט, וצחקו עלי כעולה חדש. אתה אומר לעצמך, 'באיראן הפלו אותי, וגם עכשיו'. נעלבתי, אבל כשאתה משתלב בחברה אתה רואה שבסוף הכל סבבה. הרי גם על הרוסים ועל האתיופים צחקו כשהגיעו. היום אני בטוב עם זה. אגב, אתה יודע שהפרסים מאוד אוהבים את 'ישראל היום'".
למה דווקא הם?
"כי הוא מחולק בחינם".
