שינוי המשטר באיראן: הפער בין הרצוי למצוי

"אסטרטגיה הינה תוכנית ריאליסטית, קונקרטית, המסבירה את הקשר החיוני בין מטרות לאמצעים. היא מתחילה בהערכה מדויקת של הרצוי ושל הכלים הזמינים – או אלה היכולים להיות מיוצרים – בכדי להשיג את התוצאה הרצויה". כך נפתח מסמך אסטרטגיית הביטחון הלאומי של ממשל טראמפ, שפורסם לפני שלושה חודשים.

המסמך אינו כולל, אגב, התייחסות מהותית לאיראן. נראה שטראמפ נאה דורש, אולם במקרה של "זעם אפי" - שמו הדרמטי של המבצע האמריקני־ישראלי הנוכחי - הוא יתקשה לקיים. לאחר שנקט דיפלומטיה כופה בחודש האחרון וחתר לבניית לגיטימציה פנימית ובינלאומית במיצוי האמצעים הדיפלומטיים, בשלה העת ל"המשך המדיניות בעירוב אמצעים אחרים", דהיינו מלחמה.

אלא שכאן מנסה טראמפ לאחוז את החבל משני קצותיו: מחד גיסא, הפגנת נכונות מסויגת (ללא מגפיים על הקרקע) לשימוש בכוח, דהיינו - משאבים מוגבלים; מאידך גיסא - הצבת מטרות מרחיקות לכת. בתחילת המבצע הצהיר טראמפ כי המטרה היא שינוי משטר, ובהמשך הוא פרט אותה לארבע מטרות - השמדת חיל הים האיראני, השמדת יכולות הטילים, הבטחה שאיראן לא תוכל להשיג נשק גרעיני לעולם ולא תוכל להמשיך לחמש ולממן צבאות טרור מחוץ לגבולותיה.

את הסתירה המגולמת בפער שבין המשאבים למטרות ניתן להסביר באחת משתי השערות.

1. מלכתחילה, מדובר במטרות דקלרטיביות בלבד, שנועדו לייצר לחץ לוויתורים מצד ההנהגה האיראנית הזמנית ובכך להביא לסיום המלחמה. השערה זו נתמכת בהצהרתו של טראמפ כי הוא מוכן להידבר עם ההנהגה האיראנית הנוכחית.

2. האמריקנים סבורים באמת כי השגת המטרות המוגדרות אפשרית בתקיפות מהאוויר ובזמן קצר. נראה שהתקווה האמריקנית היתה שחיסול המנהיג העליון יביא לאפקט דומינו, אך מנגנוני הייצוב המבוזרים של המשטר, יחד עם תמיכה פנימית לא מבוטלת, הדיכוי הממושך והכנה מקדימה ליום שאחרי חמינאי סיכלו זאת. ההיסטוריה מלמדת על מוגבלות היכולת לשינוי משטר ממשי מבחוץ: לפני 23 שנים בדיוק יצאה ארה"ב למבצע "חופש לעיראק" להפלת סדאם חוסיין וכינון דמוקרטיה ליברלית בעיראק. אלא שגם חיסול סדאם, יחד עם שמונה שנות נוכחות אמריקנית במדינה וכ־4,500 הרוגים לא הפכו את עיראק לדמוקרטיה ליברלית תוססת.

דפוס הפעולה הנוכחי מוכתב מהיעדר לגיטימציה פנימית. נראה שאפילו תופעת "ההתלכדות מסביב לדגל" שאופיינית לתחילת מלחמה אינה מאפיינת את תחילת המלחמה הנוכחית. סקר שערכה "רויטרס" עם תחילת התקיפות העלה שרק 27% מהנשאלים תומכים בתקיפה באיראן. סביר להניח כי ככל שמספר הנפגעים יעלה התמיכה האמריקנית תרד. התקיפות באיראן אינן פופולריות משני צידי המתרס הפוליטי: לטענת המחנה הדמוקרטי טראמפ פעל בניגוד לחוקה כשיצא למלחמה ללא אישור הקונגרס, ולפי המחנה הרפובליקני המבצע לא משרת אינטרסים חיוניים אמריקניים ויכביד על הכלכלה האמריקנית. ללא משאב הלגיטימציה, ומשום כך - היעדר נכונות אמריקנית "ללכת עד הסוף" - קשה לראות כיצד מטרות המבצע לא נותרות בגדר רטוריקה בלבד.