עשיתי רילוקיישן לאי קסום בתאילנד. סבלתי בערך מכל רגע

עברתי לשנה בקוסמוי כי חיפשתי שקט. מהי תאילנד? אין לי מושג, לא זכיתי להכיר.  

באי התאילנדי השני בגודלו אין רחוק מהחלום לחיות בג'ונגל פראי לצד חוף מי קריסטל. לא מצאתי שם לא שקט, לא טבע, לא אותנטיות ולא מקומיות. מה כן מצאתי? רעש של אתרי בנייה, כיעור והשמדת ערך, שיחות על נדל"ן בעברית, יזמות לקראת הקמת המאפיה הישראלית המקומית החדשה. בקיצור, היגרתי לצד השני של העולם והגעתי לישראל 2.0, רק בלי מערכת ביוב.

כתבתי כל אותה שנה אבל לא העזתי לפרסם בזמן אמת. היו לכך שתי סיבות: פחדתי להעליב את מלך תאילנד ולהסתכן במעצר, אבל בעיקר פחדתי להסתבך עם הישראליאדה שהתגלתה כמלוכנית לא פחות.

תאילנד היא מדינה מונרכית ובניגוד לאסוציאציית החופש שהיא מעוררת בנוהים אליה, היא אינה מדינה חופשית. צריך ללכת לקולנוע, למשל, בשביל להבין. רגע לפני שהסרט מתחיל, מוקרן קליפ המהלל את המלך מילדותו ועד בגרותו. הקליפ מלווה במוזיקה קלאסית פומפוזית, והקהל מתבקש לעמוד במהלכו. העיתונות מגוננת על המלך, ומי שיעז להתבטא נגדו, אפילו באופן הומוריסטי, מסתכן בכלא. העיתונאי האמריקני פול צ'אמברס, למשל, ישב חודש במעצר ללא סיכוי לערבות -  לאחר שנטען כי העליב את המלך, אשמה שבה כפר לחלוטין. עם רקורד כזה, לא הרגשתי בנוח להתפוצץ על תאילנד בעודי שם. אם אעוף מהמדינה הזו, זה יהיה בתנאים שלי, לא שלהם (בסוף, אגב, הם דווקא היו אלה שגירשו אותנו).

שטייטעל בצל עצי הקוקוס: ברוכים הבאים לקופנ-דן

והיתה עוד סיבה שבגינה לא פרסמתי את דעתי על האי: המספר העצום של ישראלים בו. כן, היו באי גם רוסים ואוקראינים, כלומר כל מי שברח ממלחמה ולא היה לו דרכון ליבשות מוצלחות יותר דוגמת אמריקה או אירופה. אבל התמהיל של ישראלים-רוסים-וכמה תיירים גרמנים, גרם לי לחשוש מחזרתה של ההיסטוריה בצורת הכחדות הדדיות, והפעם בחסות נוף מפתיע של עצי קוקוס.

עבור הישראלים, לא היתה זו רק הגירה המונית בעקבות החלום לחיים שקטים, אלא גם הבנה כי אפשר ליצור קהילה חזקה בתנאים נוחים. התאילנדים לא אנטישמים והחוקים גמישים, והנה מוקם לו השטייטעל החדש. את ממדי ההגירה הבנתי בפסח האחרון, אז נסעתי לנפוש בקופנגן, האי הסמוך לסמוי. מצד אחד צילמתי שקיעה יפה, שקר אינסטגרמי שכיח:

מהצד השני, בן זוגי צילם אותי יושבת על החוף:

החוף בסריטנו כוסה בעשרות בנות קטנות וחטובות, גברים בגובה נמוך-בינוני; היה אפשר לראות רק תלתלים על הידיים. כולם עמדו במעגלים שחוסמים את הגישה למים ושיחקו בכדורעף ובמטקות. מי שהעז לצלוח את שדה המוקשים בדרך לטבילה, הסתכן בחבלת ראש בינונית עד קשה. ברקע הושמעה מוזיקה בקולי קולות, משפחות צילמו ילדיהם על רקע השקיעה כדי להפיץ את החלטתם ההו-כה-נבונה להגר למעוז הנירוונה. היו שם אנשים מארצות אחרות? אולי. אבל החוף התרוקן כשכולם חתכו לארוחת שישי בבית חב"ד.

כתבתי כל אותה שנה אבל לא העזתי לפרסם בזמן אמת. היו לכך שתי סיבות: פחדתי להעליב את מלך תאילנד ולהסתכן במעצר, אבל בעיקר פחדתי להסתבך עם הישראליאדה שהתגלתה כמלוכנית לא פחות

ביקרתי במגוון חופיה ומסעדותיה של קופנ-דן החדשה. חשבתי שזה לא יכול להיות, אבל באמת לא היה מקום ללא המוני ישראלים. בכל חוף ניגנו בגיטרה שירים של עידן רייכל. כמה אני שונאת ששרים לי בפרצוף, מה אני אמורה לעשות עם עצמי באותו רגע? מרוב כבוד למבצע תמיד נדמה לי שמן הראוי שאפסיק לנשום. אבל מעבר למבוכה החברתית, מוזיקה ישראלית על גווניה היבבניים או הלאומיים הם גרוטסקה ניגודית מדי לאי טרופי. מי טס עד לכאן בשביל זה?

חזרתי לסמוי, שם המשכתי בעצם להיות בישראל. בניגוד אלי, מרבית הישראלים היו מרוצים: תמורת שכר דירה של שבע אלף עד 12 אלף שקלים בחודש אפשר לקבל בית עם בריכה; תמורת כ-30 אלף שקלים בשנה אפשר לשלוח ילד לבית ספר בינלאומי; ב-400 דולר לחודש - לשכור רכב; אולי לא המחירים שציפינו להם במזרח, אבל מה זה לעומת המחירים בישראל?

אז מה אם תשתיות אין, מדרכות אין, ריח סביר באוויר אין, ה"וולנס" פה הוא בלוף, אבל - גם אין טילים. למי אכפת ממלחמת תאילנד-קמבודיה שמסלימה כבר שנים? באנו להחלים מהפצעים שלנו, ולא להתערות בסכסוכים של אסיאתים.

לייבא את החזירות

בינתיים הישראלים עושים עסקים: פותחים מסעדות או קונים נדל"ן, שאותו ישכירו לישראלים הבאים. דוגמה טובה להיצע וביקוש היא הקניון החדש באי, שנפתח ביוני האחרון ושבר את המונופול של הקניון היחיד שפעל בו עד כה. הופתעתי לראות שמתוך תשע מסעדות שתיים היו ישראליות, ובין סטארבקס לטאקו בל הוקמו מסעדות שיפודים וסושי כשר.

מה אכפת לך שיש אוכל ישראלי בכל פינה? אכפת לי, כי פעם אחת התחשק לי בורקס והלכתי למאפייה ישראלית. המוכר אמר את המחיר בחצי שיעול. שאלתי שוב כי לא האמנתי, הוא שוב אמר את המחיר ממש בשקט. מי יעז להגיד בקול רם שהמחיר לארבעה בורקסים היה 70 שקלים? ובעצם, למה לא? שומרי הכשרות שמגיעים הם קהל שבוי, ועל ייבוא מנטליות מחירים חזירית מישראל לא אעשה דבר מלבד לצקצק.

הו, אבל אפילו הצקצוק אסור באי הגלויה, שריחו איום ונורא. הסתובבתי בקניון וקלטתי שנפתח דוכן של קרולינה למקה. צילמתי והעליתי תמונה לפייסבוק: את יודעת שקו סמוי מקום גמור כשאת רואה:

באותו יום קיבלתי הודעה בפרטי. בעל הדוכן הישראלי רצה להבין מה היתה כוונתי. אחרי שחסמתי אותו, קיבלתי עוד תגובות בשרשור ממנו ומבני משפחתו. חסמתי גם אותם בעצבים; הישראלים נדבקו בסתימת הפיות השמורה בתאילנד רק עבור המלך.

חשבתי על הקיבוץ הדחוס שאליו היגרתי; מי שירצה יוכל לגלות בתוך שתי שניות איפה אני מתגוררת, ולא מקובל באי לנעול דלתות. אבל הנה, גם אני ייבאתי את מה שהכרתי מהבית, והתחלתי לנעול את הדלת בלילה.

העולם שטוח, וגם האנשים

טוב, חשבתי. בואי תתעלמי מהפירות הרקובים בחבורה שהיגרה לאי. אחד הדברים הקשים ביותר ברילוקיישן הוא המרחק מהמשפחה ומהחברים, בטח כשאת גרה בחור תחת שעולה עשרות אלפי שקלים להגיע אליו. צריך ליזום קשרים חברתיים, לחזר, ללכת לכל מיני חוגים על מנת למצוא חברות חדשות. עשיתי שיעורי פילאטיס בינוניים, הרמתי בוק קלאב מקומי, הלכתי לסאונד הילינג, לריטריט מדיטציה, לחדר כושר – חיפשתי חברים.

פעם אחת התחשק לי בורקס והלכתי למאפייה ישראלית. המוכר אמר את המחיר בחצי שיעול. שאלתי שוב כי לא האמנתי, הוא חזר על המחיר בשקט. מי יעז לומר מחיר כזה בקול רם? 

היתה רק בעיה אחת, קצת דרמטית: אנשים אינטליגנטים לא מגיעים לקו סמוי.

כלומר, הם מגיעים, אבל הם המיעוט. אפשר לומר שישראלי קו סמוי הם הביטוי הגשמי לטוקבקים בכתבות רנדומליות באינטרנט. פעם, אדם היה נפגש עם אנשים שונים ממנו, והיה יוצא עם המסקנה שהקיצוניים חיים רק במרחב הווירטואלי, ושבמפגש פנים מול פנים כולנו יכולים להסכים על הרוב; שמתי לב שבסמוי, עם היציאה לחופשי ממרוץ העכברים, יצאו לחופשי גם השכל הישר, ויש היתר לצטט אינסוף חצאי אמיתות או להפוך את ה"ראביט הולס" הנידחים ביותר למקורות מידע מהימנים.

התחלתי עם אישה בים. חיפשתי קירבה, נדבקתי לדוברי עברית שנראו סבירים מתוך געגוע ובדידות. היינו על חוף והיא נראתה לי מקסימה. התחלנו לדבר, מתברר שגדלנו רחוב אחת ליד השנייה בתל אביב, ויש לנו חברים משותפים. החיזור עבד ויצאנו לארוחת צהריים. היא היתה היפית-וולנס, אבל החלטנו להימנע מלדבר על חיסונים, שכן אני בגדול בעד הביג פארמה ואיבדתי הרבה חברים בזמן מגיפת הקורונה - לא בשל הנגיף חס ושלום, אלא בשל חיבתי לגונן על המדע. ברילוקיישן אין לך הרבה חברות, וכשאת מזהה מישהי איכותית, לא תריבי על זוטות דוגמת חיסוני חצבת, לא משנה כמה ילדים התפגרו מהמחלה בשנה האחרונה. למה להיות קטנוניים? את רוצה לפתוח את ליבך, להכיל בלי לשפוט, להאמין במין האנושי ושאר רעיונות שהיו עולים בדעתך רק במקום מאוד לח.

יום אחד אירחתי אותה אצלי עם עוד כמה חברים. בניגוד אלי, הם לא נמנעו משאילת שאלות שעלולות לעורר מחלוקות. כך התגלה שהיא מאמינה שהעולם שטוח. היא אמרה זאת ברצינות מוחלטת. הפסקתי לנשום וראיתי שחור בעיניים.

לקחתי אותה הצידה ושאלתי אותה שוב בשקט, "את אמרת עכשיו שאת מאמינה שהעולם שטוח?"

"כן".

"אל תגידי את זה לידי שוב לעולם".

המשפט יצא ממני כאדם שחובט עם אלה בכדור בייסבול ומחפש להרחיק את הכדור לא לצד השני של המגרש, אלא של העולם (העגול) כולו. הייתי כל כך המומה שהתחברתי לאדם שמאמין בשטויות, מזועזעת שבשל נואשותי לחברה לא פעל אצלי גלאי הטירוף. התקשרתי לאמא שלי והיא דווקא צחקה: "שמעתי שיש אנשים שכאלה, למה לא שאלת אותה איך לדעתה כוח המשיכה עובד? או האם אנחנו, ספציפית, נמצאים בלמעלה או בלמטה של עולמנו השטוח?"

אותה אישה נהגה לשתף ברשתות החברתיות תכנים נגד תעודת זהות דיגיטלית, נגד ריסוסים בשמיים. איך אדם יכול לשאת נאומים חוצבי להבות נגד פלישת התאגידים בעודו משתמש בפלטפורמות התאגידיות הפולשניות ביותר שידענו עד כה? איך אישה יכולה לפחד מריסוסים בשמיים בעודה חיה באי שבו האוויר מזוהם יותר ממערה מלאה בנפיחות של עטלפים?

עוד פנטזיה שהתנפצה

אחת מפנטזיות "ההבראה" שמתנפצות בתאילנד היא האוויר המטונף. למעשה הוא מזוהם בכל מזרח אסיה. בין דצמבר לאפריל מקובל להשתמש בשיטה חקלאית מיושנת ולשרוף את השדות, כך שבמשך כחצי שנה תאילנד, מיאנמר, ויטנאם, קמבודי ונפאל - עולות באש, וזיהום האוויר גבוה מאוד.

כך, לדוגמה, נראית מפת השריפות ואיכות האוויר ביום אקראי בינואר במזרח אסיה (14.01.2026):

נשווה, רק בשביל הכיף, את איכות האוויר באותו יום בישראל:

בשאר ימות השנה האיים מכוסים בערפל מיקרודאסט, ובו חלקיקי פלסטיק, שאריות פחמיות, חלקיקי בגדים ואריזות. ולא, זה לא פילטר של לחות טרופית, זה רעל. בעונה השלישית של "הלוטוס הלבן" שצולמה בתאילנד ובעיקר בקו סמוי, גם היוצרים לא פספסו את התופעה; תיקון הצבע בסדרה הדגיש תמיד את אותה עננת פלסטיק, שבה הנופים כמעט אף פעם לא נגלים לעין בצבעים חדים:

גן העדן החלומי מוצף בזבל ואין פתרונות פינוי, בגלל שחיתות ומחסור בתשתיות. את הזבל שורפים בכל ערב באש בעשרות מוקדים באי. מומלץ לעלות סמוך לשעה 17:00 לנקודת תצפית גבוהה ולראות מדורות בכל רחבי האי שמהן מיתמר עשן שחור.  הריח מחריד, וזו אולי הסיבה שהתאילנדים המציאו משאפים עם תערובות תבלין למיסוך ניחוחות, אלא שגם עליהן הוכרז לאחרונה ריקול של ה-FDA לאחר שנמצא בהם זיהום מיקרוביאלי.

בכלל, רבים חשים חולים כאן יותר מבכל מקום אחר: גרד בגרון בכל ערב, ליחה, כאבי ראש חזקים. הכרתי ישראלית שחזרה עם ארבעת ילדיה בשיא המלחמה לגבול הצפון; היא סיפרה שמעולם הם לא היו חולים לעיתים כה קרובות כפי שחלו באיים. "אני מעדיפה לחזור לטילים אבל להיות מסוגלת לפתוח בבוקר חלון וסתם לנשום אוויר נקי", אמרה לי.

הבעיה שהמציאות לא מפריעה למהגרים שבאו "להתנקות" ולהפיץ תמונות נינוחות בים, שאגב, גם הוא מזוהם לעיתים. איזו איכות חיים, איזו הארה דרך האטה! כך הם יספרו לכל מי שרק יהיה מוכן לשמוע. ואכן ניהלתי בסמוי אינסוף שיחות מגוחכות, שבהן האדם שנהנה מפירות המדע עוצם את עיניו נוכח המציאות. פגשתי גבר שאמר שלא יחסן את כלבו וינטוש אותו באי כשירצו לעזוב, כי חיסונים מסרטנים. גם שברון לב בעקבות נטישה לא בריא כל כך לידידו הטוב של האדם, אבל זה לא חשוב מספיק לנאורים והטהורים.

רבים אחרים, שנראים ממבט ראשון נורמלים לגמרי, הסבירו לי שקרם הגנה מסוכן לעור - בעוד השמש טובה, שפרחי באך מצילים בתוך יום מדיכאון אחרי לידה, שמיצים ושייקים הם הדרך להחלמה מסרטן, שמשקפי שמש רעילים כי הופכים את עינינו לעצלות, שמשחות אנטיביוטיות גורמות לנו לא להחלים ושאפשר לפתור ADHD עם הומאופתיה. במקום שבו נושמים אוויר מיגרנות והידע היחיד מגיע מרשתות חברתיות, כל שיח אווילי הוא לגיטימי וארוז בעטיפת שיפור עצמי ובריאותי.

החלטנו להימנע מלדבר על חיסונים. ברילוקיישן אין לך הרבה חברות, וכשאת מזהה מישהי איכותית, לא תריבי על זוטות דוגמת חיסוני חצבת, לא משנה כמה ילדים מתו מהמחלה בשנה האחרונה. את רוצה לפתוח את ליבך, להכיל בלי לשפוט, להאמין במין האנושי ושאר רעיונות שהיו עולים בדעתך רק במקום מאוד לח

נחזור כעת לשיעור הקטן של האנשים הצמאים למידע מהימן, בכל זאת. אנשים אינטליגנטים קמלים בסמוי. אני הפכתי מטומטמת ואיטית; התקשיתי לחשוב על משהו מעבר למה תהיה קומבינציית השייק הבאה שלי. אחרי שפיצחתי שהשילוב של מנגו עם פסיפלורה הוא המנצח, נותר לי רק לדעוך. ניסיתי להתנסות בטכניקות ריפוי מהמזרח, חשבתי - בואו נראה מה יש לתאילנדים להציע - אבל גיליתי שאין תאילנדים, אלא רק פועלי בניין שברחו מהמלחמה במיאנאמר, וגם התאילנדים שנותרו מציעים חוויות ממוסחרות לתייר בלבד - הכל כחנופה, לא לאנשים אמיתיים המחפשים ללמוד דבר מה חדש. היה זה מקום של מאכערים.

הסתובבתי באי כבויה, הגירוי היחיד היה בגרון בשל המדורות, והיו לי שלשולים כי בלעתי יותר מדי חיידקים ושמן מנועי סירות בים. הפסקתי לרצות להכיר אנשים חדשים, כמעט כולם התגלו כמטורפים.

בחלק הבא אספר כיצד ניסיתי, בכל זאת, להתנסות בחוויות מהמזרח - אבל גם זה התגלה כאסון מאמלל נפש.