"שכבתי מתחת למיטה, עצרתי את נשימתי, הקשבתי לצעדים המתקרבים. בתוך החשיכה נצנץ קנהו הכסוף של רובה הקלצ'ניקוב. אם הייתי שולח את ידי, יכולתי ממש לנגוע בו. כשכל גופי מכווץ מפחד, השתדלתי לא לנשום כדי לשמור על שקט מוחלט. קול הצעדים פסק, והבנתי שהחייל הסורי נעצר מעבר לדלת. שוב הבזק הרימון, ואני ראיתי את עיניו המציצות ואת ידו הנמתחת, אוחזת ברימון. עצרתי את נשימתי, האימה הציפה את כל כולי והייתי בטוח שזהו, קץ החיים הגיע. המוות לידי ממש. אך הרימון התגלגל ונבלם, ואנחנו ניצלנו שוב. עוד רגע של אימה, והסורי המשיך קדימה ונעלם אל תוך החושך" (מתוך הספר "מציץ מן החרכים").
בביתו היפה בנתניה, מוקף ביצירות היודאיקה המרהיבות שלו ובתמונות משפחתו, תוהה יוסי תור (73) מה היה הרגע הכי קשה עבורו בשמונת החודשים שבהם היה בשבי הסורי. אם היה זה רגע הנפילה בשבי או השניות הראשונות במסכת החקירות והעינויים שעבר שם.
כשנפל מוצב החרמון שבו שירת במלחמת יום הכיפורים, התחבא תור במשך שבוע מורט עצבים במחילות שבבטן ההר - רעב, צמא ומוטרף מדאגה. "היו לנו שבעה ימים לחשוב מתי ניפול בשבי, התכוננו לזה. אבל את הרגע הזה שבו אני מביט בעיני השובה שלי, עם כל הרצון להתכונן אליו - אי אפשר להכיל. זה מפגש מאיים ומשפיל, זה המקום הכי נמוך שיש. הפחד נוראי. למה משפיל? כי אני ישראלי. אני בא ממדינה שתמיד שולטת ותוקפת וכובשת, ופתאום היוצרות התהפכו. ברגע הפכתי סמרטוט רצפה".
לאחר שנשבה עם חיילים נוספים ששרדו את המתקפה הסורית על המוצב, נלקח תור למתקן חקירות בעומק סוריה. הדקות הראשונות של העינויים מגיעות גבוה בדירוג הרגעים האיומים ביותר בשבי. "המפגש הראשוני - אזוק, מכוסה עיניים, כל הביטחון העצמי, החופש, הזהות נשללו ממך, ואתה חוטף מכות ראשונות, זאת טלטלה נפשית והתפרקות טוטאלית. בשניות האלה אני אומר לעצמי, 'יוסי, התכוננת לזה. אסוף את החלקים השבורים בשביל לעמוד בחקירה על פי התכנון המקורי שלך'".
ולמה היה צריך תור להתכונן לחקירות? בגלל התקופה שבה שירת בסיירת מטכ"ל. "חששתי שתוך כדי חקירות יגלו שהייתי שם, ויהרגו אותי בחקירה. אז תוך כדי בריחה והישרדות של שבעת הימים האלה במוצב, בניתי זהות נוספת שתמלא את התקופה הזאת. דבקתי בסיפור הזה לאורך כל החקירה".
"התקופה הראשונה עברה עלי בבידוד ובחקירות קשות. הייתי מוטל, תשוש וכואב, על רצפתו של מרתף החקירות - צינוק אפל ומאיים שסגר עלי מכל עבר. זה עתה הסתיים סבב עינויים נוסף וקשה מנשוא, שכלל הצלפות בשוט ומכות חשמל"
מתוך הספר: "התקופה הראשונה עברה עלי בבידוד ובחקירות קשות. הייתי מוטל, תשוש וכואב, על רצפתו של מרתף החקירות - צינוק אפל ומאיים שסגר עלי מכל עבר. זה עתה הסתיים סבב עינויים נוסף וקשה מנשוא, שכלל הצלפות בשוט ומכות חשמל. עינויי התופת האלה נמשכו כחמש־עשרה שעות רצופות... שתי מכות חשמל עוצמתיות פילחו את גופי מקצה לקצה: ראשי כאילו ניתק ממקומו, ידיי ורגליי הזדעזעו והתנועעו ללא שליטה, לשוני נעה בחלל הפה ונשמטה הצידה... החקירות כללו לא רק עינויים פיזיים קשים, אלא גם מניפולציות רגשיות. נוסף על האיומים שהיו מסמרי שיער, דאגו החוקרים להעמיד פנים שהם יודעים הרבה יותר ממה שאני חושב, ועל סמך זה הטיחו בי שוב ושוב שאני משקר. כל דבריהם ומעשיהם התמקדו בדבר אחד - לשבור את רוחי".
לעוף באוויר, להתנתק
את קשיי תקופת השבי פורט תור, הן בספר והן בראיון, לסעיפים. כשהוא מספר על הקשיים הבלתי נתפסים הוא כאילו חוזר לשם, לצינוק בסוריה, בעודו סובל עינויים והתעללויות איומים. עיניו מתלחלחות מדי פעם, אך הוא לא עוצר לרגע ממלאכת הסיפור. הוא איש חזק.
"נטילת החופש בתקופת החקירות היתה הדבר הכי קשה בעבורי. החופש הבסיסי שיש לכל בעל חיים, הוא יכול למשל לעשות את צרכיו מתי שנוח לו. בשבי - לא. במודע הם השתמשו בסבל הזה, בקושי הזה, ומשכו אותנו שעות. לפעמים זה הצליח ולפעמים זה לא הצליח, ואז אתה משתין בתוך המדים. ואז צוחקים עליך, וזו השפלה נוספת. הדבר השני זה שאני, בניגוד לבעלי חיים, יצור מדבר, חברותי. ונאסר עלינו לקיים אינטראקציה בינינו.
"הדבר השלישי זה ניתוק מוחלט מלוח הזמנים. זה קשה. כשאני קם בבוקר, פותח עיניים וקרן אור בוקעת מהחלון בחדר השינה, אני הולך ומתפלל, אוכל ארוחת בוקר ויוצא למשימות. פוגש את המרחב מסביבי. להישאר יום ולילה תחת מנורה דולקת שמנטרלת את היום והלילה ואת הזמנים, לאדם שרגיל להתנהל על פי תבנית קבועה, זה מאוד קשה עד בלתי אפשרי".
מתוך הספר: "לפתע, כמו בתוך חלום, הופיע בין הסורגים פרפר לבן, מלאך עם כנפיים לבנות. שפשפתי את עיניי והבטתי ביצור המופלא שהגיע לכאן מיקום אחר, ולרגע אחד שכחתי את כל מכאוביי. הפרפר חג בתוך החדר בשקט, במין ריקוד מופלא ועדין. עקבתי אחריו במבטי, לא מאמין. הוא התקרב אלי, ואני הרגשתי כאילו הוא מביט היישר אל תוך עיניי. בבת אחת הוא נסק לעבר הסורג, מבקש לעוף החוצה, ואז, כאילו נמלך בדעתו וחזר פנימה".
"הפרפר הוא מטאפורה לחופש ולתעופה", מסביר תור, "הקלילות והפשטות שלו - בניגוד לציפור שיש לה גוף במרכז וכנפיים, בפרפר היחסים שונים לגמרי. כולו כנפיים, כולו מרחף. יש מין שמימיות בפרפר. במקום אחר בספר אני מדמיין שאני ציפור או פרפר, אני עף עד הקיבוץ (טירת צבי, הקיבוץ שבו גדל תור, ק"א) ונוחת שם. המטאפורה היא התנתקות מהמציאות העגומה והקשה בשבילי. למעלה באוויר יש חופש ואור. פחות ייסורים, בניגוד לכבלים הפיזיים שכובלים אותי בידיים וברגליים. התנועה הזאת", מרפרף יוסי בידיו, "היא הביטוי לחופש. אולי אפילו יש עוד משהו שהרגשתי ולא הבנתי את המשמעות שלו עד עכשיו, שהתעופה הזו מקרבת אותי לקדוש ברוך הוא. איתה אני מגביה עוף עד לכיסא הכבוד".
לאדם בלי דמיון אפשרי לשרוד בשבי?
"אפשרי, אבל הרבה־הרבה יותר קשה. שמעתי את זה מלא מעט חטופים בעזה - שהדמיון, המחשבות, על חתונה, על חברה, על החגים, על המשפחה, זה מה ששימר אצלם את השפיות. זה מנתק אותם מהמציאות הקשה היומיומית ולוקח אותם למקום שבו הם מוגנים ואהובים, שבו כל הטוב קורה. זה אחד היסודות שמקנים חסינות לאדם במצב כזה. הדבר השני זה האמונה, הדת". אבל על כך נדבר בהמשך.
ניצחון הרוח והגוף
מתוך הספר: "באותם רגעים עוד לא ידעתי שהדמיון המודרך יהיה אחד הכלים שיעזרו לי לעבור בשלום את תקופת השבי. הדמיון, המחשבות, האמונה והיצירתיות - כל אלה שמרו עלי בכל אותם חודשים ארוכים, למרות ההשפלות והעינויים הבלתי פוסקים שבאו עלינו מידיהם של הסורים".
תור נזכר באוסף הפרפרים שהיה לו בילדות. הוא היה צד אותם ומשפד אותם כשכנפיהם פרושות. אז לא הבין, אבל היום הוא רואה שבעצם נטל את החופש שלהם, את המהות שלהם. היום הוא אומן יודאיקה בעץ, לוקח חומר גולמי ומחיה אותו, ההפך מחטא ילדותו.
החלק היצירתי באישיותו התגלה דווקא בשבי. הוא יצר משחקים ממה שהיה: חיילי דמקה מקליפות תפוז, סביבון מסבון, קלפי משחק מקרטון של חבילה. הוא ראה ביצירה אז שליחות שיכולה לעודד את רוחם של חבריו לתא, שהיו במצוקה. לסביבון היתה משמעות נוספת מלבד האינטראקציה החיובית בין החברים: הוא זה שהזכיר את נס חנוכה, את האתוס של מעטים מול רבים, של נפילה וקימה.
"היצירה בשבי היתה למען הכלל", הוא מסביר, ונזכר שכשחברו ביקש ממנו לכתוב עבורו את מילות התפילה, עשה זאת תוך סיכון חיים של ממש. "היום, בערב יום כיפור, יום של דין, של שכר ועונש, אני שואל את עצמי למה זה קרה לי. אולי זה בגלל שהיתה לי שליחות: להרים את רוחם של חבריי לתא. כבר בכלא החלטתי שבידיים האלה, שאותן ניסו שוביי להוציא מכלל שימוש - בידיים האלה עוד אצור יצירות אמנות. ואכן, גם היום אני מרגיש כי כל יצירה היוצאת תחת ידיי היא ניצחון הרוח והגוף על הקושי ועל הרוע".
"בימים הכי קשים בשבי, כשהייתי צריך להיאחז במשהו, ראיתי את אבא שלי כניצול שואה, כדמות, כסמל לעמידות, לאיתנות, לאמונה, וידעתי שאם הוא עבר את כל הדברים האלה ושרד וגידל משפחה בריאה - גם אני יכול"
שני דברים נוספים עזרו לתור לשרוד את החודשים הארוכים בשבי: ילדותו בקיבוץ הדתי וההתבוננות בהוריו ניצולי השואה. "חינוך מבחינתי זה לא להגיד לילד מה לעשות, אלא לראות את אבא שלי רץ למניין. גדלנו כילדים בריאים. בימים הכי קשים בשבי, כשהייתי צריך להיאחז במשהו, ראיתי את אבא שלי כניצול שואה, כדמות, כסמל לעמידות, לאיתנות, לאמונה, וידעתי שאם הוא עבר את כל הדברים האלה ושרד וגידל משפחה בריאה - גם אני יכול. החינוך הקיבוצי יצר ילד מחוספס, לא מפונק, ילד בעל חוסן נפשי. אחרי הצינוק, כשאנשים ישנו אחד ליד השני, ראיתי כמה זה קשה להם, כמה זה מנוגד לדנ"א שלהם. אבל אני אהבתי את זה, זה בטח לא הפריע לי. זה לא שהייתי רוצה לישון על הרצפה".
מנותקים מהזמנים
מאז שחרורו מהשבי העביר תור כ־2,600 הרצאות בנושא. כשישב לכתוב את הספר תהה אם יש בו צורך, בוודאי לנוכח גל הספרים שיצא עכשיו, שנכתבו על ידי שורדי שבי ושורדי טבח שמחת תורה. אבל הוא הבין שיש לספר חשיבות מכמה סיבות: ראשית - תיעוד עבור דור ההמשך של משפחתו. הסיבה השנייה היא "להראות משהו שלא הבנתי עד שכתבתי את הספר - שהאמונה והאמנות שזורות יחדיו. זה ספר על כאב וקושי אבל הוא מאוד צבעוני, כי לא רק בחרתי בחיים, אלא בחרתי בשמחת החיים. אני רוצה שאנשים יקראו ויבינו שאפשר לצאת ממשברים קשים. הספר מספק פרספקטיבה של עשרות שנים, שאין בספרים החדשים שיצאו: הוא מראה איך השברים הטקטוניים שעברתי בחיי לא ערערו אותי ולא את אמונתי ולא את הרצון שלי לחזור ולהקים משפחה. אם אדם עובד משבר כלכלי, אישי, חברתי או כל משבר אחר, יכול להיות שאם יקרא את הספר - הוא יוכל בעזרתו להיחלץ ולצמוח מחדש".
בניגוד לשבויי 7 באוקטובר, פגשו יוסי וחבריו נציגים של הצלב האדום, והותר להם לכתוב ולקבל מכתבים מהארץ. באחד המכתבים שנשלח לפני חג הפסח, מפרט אביו את הלכות החג. לדבר זה, שנראה מקומם אולי לאדם בשבי שלא יכול להקפיד על אי־אכילת חמץ, היתה משמעות עמוקה עבור תור.
"אבא עשה שני דברים: הוא ידע שכנראה אנחנו מנותקים מהזמנים, ורצה להמחיש לי, כפי שגם הוא סיפר בעבר, שהקפיד עד כמה שיכול על נושא הכשרות כשהיה בשואה. היה לו ברור שאם אצטרך לאכול חמץ - אני אוכל בסוף. אבל הוא נתן לי להבין שהמצוות הן אלה השומרות עלי כאדם. כעסתי בהתחלה כי 'בוזבזו' שלוש שורות על הלכות במקום על עוד אינפורמציה על החיים שלהם. אבל ככל שעובר הזמן כך אני מבין עד כמה המסר הזה היה חשוב. כל מכתב פותח בביטוי ב"ה בענק. זה כל כך בולט, אי אפשר לטעות".
הוריו לא רק כתבו מכתבים, כמובן. הם פעלו ללא לאות בוועד הורי השבויים והתדפקו על כל דלת בארץ ובעולם כדי שבנם ישוחרר בהקדם. כשתור מתבקש להשוות בין ההורים של השבויים אז והיום, הוא מתאמץ שלא למתוח ביקורת ואומר: "הזמנים היו אחרים והתקשורת היתה אחרת, אבל הכי חשוב: האנשים היו אחרים. הם היו תמימים וטהורים, ומטרתם האחת והיחידה היתה להחזיר את החיילים. לצערי, מה שקרה הפעם היה שהיו הרבה מאוד אינטרסים אחרים מעורבבים בפעילות". אמר ולא יסף.
השפלה שנייה
עוד נחזור להשוואה הבלתי נמנעת בין השבי אז והיום, אבל לפני כן עוד מילה על אבא של תור. "הוא ואני בנויים זהה: הסדר והמסגרות שומרים עלינו בחיים. ביום ה־30 לחזרתי מהשבי הוא אמר לי, 'יוסי תקשיב, חלפו 30 יום. עד עכשיו היתה לך פריבילגיה, כל בקשה שלך מולאה, היינו לרשותך. לא עבדת, נהנית, עשית מה שבראש שלך. מרגע זה אתה צריך להחזיר את עצמך למסגרת, להיכנס לעבודה, לחשוב על העתיד. יכול להיות שזה לא יהיה קל אבל זה היעד'. היה לי מאוד קשה לשמוע את זה, אפילו קצת כעסתי עליו, אבל הוא אמר לי שאבין את המהלך הזה בהמשך.
"ביום ה־30 לחזרתי מהשבי, אבא אמר לי 'עד עכשיו היתה לך פריבילגיה, כל בקשה שלך מולאה, היינו לרשותך. מרגע זה אתה צריך להחזיר את עצמך למסגרת, להיכנס לעבודה, לחשוב על העתיד'. זה הציל אותי מפוסט־טראומה"
"ובאמת, הגישה הזאת של אבא שלי הצילה אותי מפוסט־טראומה באופן חד־משמעי. פוסט־טראומה היא כמו צל, תלוי במצב השמש. רק ב־7 באוקטובר השמש היתה במצב של שקיעה והצל היה הכי ארוך. הרגשתי אגרוף לבטן שגרם לי לשיתוק. אבל החיים הרגילים שלי מתנהלים ברוגע, בשיקול דעת. זה לקח זמן, ואני כבר לא נמצא במקומות האלה. אנשים יכולים לחיות לידי תקופה ארוכה בלי לדעת שהייתי שבוי. אני רוצה שיכירו אותי לפי מי שאני היום, ללא הנחות. יש בי נכות שאני מרגיש אותה, אבל אני מצניע אותה. אני לא מרגיש שהיא מפריעה לי להתנהל".
אחד ההבדלים המשמעותיים שתור מצביע עליהם בין השבי שחווה לבין זה של החטופים, הוא בכך שהוא וחבריו נפלו בידי מדינה ולא בידי ארגון טרור. הבדל נוסף - הם היו חיילים, וחלק מהחטופים היו אזרחים שנלקחו ממיטותיהם. לאחר החקירות והעינויים הוא וחבריו חיו מעל לפני הקרקע, בעוד החטופים בעזה היו כלואים מתחת לפני הקרקע במנהרות, במחנק קבוע ללא אור יום. הוא חושב שמדובר בהבדל מהותי שמוסיף ממד מאיים תמידי. דבר נוסף: לא היה לחטופים בעזה קשר כלשהו לעולם החיצון, בעוד בשבי הסורי היו ביקורים של הצלב האדום ומכתבים.
"חלק מהאתגרים שלהם היו גדולים משלנו. מנגד, המעטפת הטיפולית שהם קיבלו כששבו, ההבנה של הצרכים של פדוי שבי ומשפחתו - היו שונים בתכלית. למשפחות שלנו לא נתנו טיפול בכלל, המשפחה לא היתה קיימת. אנחנו היינו שפני הניסיון של עם ישראל בכל מה שקשור להתייחסות לשבויים שנפדו. הטיפול בנו היה לקוי".
מתוך הספר: "התחושה היתה שאנחנו מואשמים בנפילתנו בשבי, ויותר מכך - שהסגרנו מידע ובגדנו במדינה. ייתכן שכל זה נעשה בתום לב והיה תוצאה של חוסר ניסיון טיפולי בחיילים שחזרו מהשבי, אבל הפגיעה היתה קשה והשאירה חותם בלתי נסבל על הנפש. היחס אלינו היה נוקשה ומשפיל מאוד והוא גרם לי לתחושת בושה, ובשום שלב איני זוכר התעניינות אמיתית בשלומנו ובמצבנו. התחושה היתה שנלקחנו שוב בשבי".
תור מספר שלאחר שהושבו ארצה, נלקחו המשוחררים למתקן חקירות של שב"כ בזכרון יעקב, ושם עברו סדרת חקירות ארוכה ומשפילה. "בינינו לבין עצמנו קראנו לו 'מתקן החקירות מספר 2'. זה היה ביזיון אחד גדול. כמי שכבר חווה השפלה, עינויים פיזיים ונפשיים בסוריה, הרגשתי שלא הגיע לי היחס המשפיל, כאילו הייתי בוגד ומרגל. אחרי הסבל שעברנו בסוריה, היה ראוי שיבואו אלינו בכפפות של משי, שיישאו אותנו על כפיים כגיבורים שייצגו את המדינה הכי טוב שיכלו. במקום זה הטילו בנו רפש ואשם".
מתוך הספר: "למי שנפגע בנפשו לא היה כל מסלול של הכרה. על פוסט־טראומה אף אחד לא דיבר אז, אף על פי שרובנו חווינו תופעות קשות כמו אי־יכולת ללמוד מקצוע ולהתפרנס, פירוק משפחות, מחלות קשות ועוד. את המשא הכבד הזה נשאנו איתנו, כל אחד בנפרד, במסע החיים שלו. פדוי השבי, גם לאחר שיצא מהשבי וחזר לביתו - השבי לא יצא ממנו. גם מי שבחלוף השנים הקים משפחה וחזר כביכול לחיי השגרה - לא הצליח למחוק את השבי. הוא מצוי עמוק בגופו ובנשמתו".
כמו חזרה למקום התאונה
במחקר שכותרתו "עקרונות מנחים לטיפול בחיילים פדויי שבי", שפרסמו בשנת 2025 גל חייקין, רוית רובנשטיין, עוזי בכור ולאה שלף, מובאים העקרונות שגובשו במסגרת היחידה לתגובות קרב בחיל רפואה. זאת, לנוכח העדויות שהתקבלו לאחר 7 באוקטובר 2023 על הפגיעות של חמאס בשבויים - פיזיות, נפשיות ומיניות, ובהתבסס, כפי שמעידים החוקרים, במיוחד על מחקרים הנוגעים לפדויי שבי ממלחמת יום הכיפורים.
"ובכן, אנחנו היינו שפני הניסיון, ועל גבנו נלמד הנושא של פוסט־טראומה מורכבת וההתמודדות איתה", אומר תור, "מסקנות המחקר העדכני הן שונות לחלוטין מהטיפול שניתן לנו. עיקרון מרכזי שיושם לגבי החטופים ששוחררו מעזה הוא שילוב המערכת המשפחתית כגורם מרכזי בתהליך, כאשר הקליטה וההכוונה נעשות בסביבה המשפחתית הטבעית על ידי זוג מטפלים - מטפל פרטני ומלווה משפחתי שעובדים יחד.
"דגש מיוחד ניתן לשלבי הטיפול ולצורך בתהליך ממושך ומובנה ובמעקב ארוך טווח, גם לאחר סיום הטיפול, תוך התייחסות לחומרת התסמינים הפוסט־טראומטיים, להתפתחות של דיכאון ואובדנות, קשיים זוגיים או משפחתיים ועוד, ולצורך לספק להם מענה מתאים".
20 שנה לאחר השבי, עלה תור למוצב החרמון מלווה במשפחתו. הוא נזכר בחשש הגדול שלו לפני אותו ביקור, שמא לא יצליח לשלוט ברגשותיו ויפרוץ בבכי מול משפחתו. "היה לי מאוד קשה להביא את המשפחה שלי למקום שבו הייתי הכי מושפל. שאלתי את עצמי אם זה לא יותר מדי. לילות לא ישנתי לפני העלייה. זה היה מטלטל ומרגש מאוד. זה כמו אדם שמגיע למקום התאונה שלו. אבל הרגשתי שאני חייב לעבור את זה, ולסמן וי לעצמי שהצלחתי לצלוח את המשוכה הכל כך גדולה הזאת.
"מה שעוד עשיתי שם שעזר לי, זה לשלב בין שני דברים: עצם הביקור שישמש זיכרון למשפחה שלי, עם הרצאה בפני חיילי המוצב. ההרצאה חייבה אותי להיות נוכח. ידעתי שיש לי תפקיד ושלא אוכל להימלט באמצע, אבל התגובות לאחר מכן כל כך חיזקו אותי.
"היום, במבט לאחור אחרי כל השנים, אני יכול לומר שיום הולדתי הראשון חל בכ' בטבת, 1953, ויום הולדתי השני חל בט"ז בסיוון תשל"ד, 6 ביוני 1974 - היום שבו יצאתי לחופשי מהשבי הסורי".
