הסתיו כבר כאן. אפשר לחוש אותו בבוקר, כשהשמש עולה מפויסת, ומרשה לערפילי הבוקר להלביש אותה שמלת רכות. המרפסת כבר אינה מלכודת אש, וניתן לשבת בה לכמה רגעים, לתת מקום לשמיים.
בערבים כבר קר בהר. כך זה בסתיו. קרירות ארץ־ישראלית מדויקת. לא מרעידה עצמות, אך גם עוד לא דורשת התכרבלות בסוודר; רק מרפרפת על העור, מייבשת את הזיעה שהיגרנו, כמו מבקשת מחילה על הקיץ הלוהט.
אפשר כבר לכבות לפרקים את המזגנים שעבדו עד אובדן הכרה, ועוד אין צורך להדליק את מערכות החימום. פשוט להיות אנחנו, חשופים לטבע העולם, בלי המווסתים המלאכותיים.
גם החצב מכריז בתוקף לבן על בוא העונה. פרחיו העדינים נפתחים בטיפוס הדרגתי מלמטה למעלה. דור מנץ ודור קמל, בכל יום מחדש, על עמוד התפרחת המזדקר באצילות, ובה בעת מתכופף קלות בהרכנת ראש מבוישת.
בשיאו של הסתיו הזה אנחנו מגיעים עם לב פתוח, לב לבן, לחגוג את היום המיוחד והעוצמתי ביותר בשנה: יום הכיפורים.
"יש רגעים היסטוריים נדירים, שהעולם משתנה בהם ואפשרות חדשה נולדת", כותב הרב יונתן זקס בספר "מועדים לשיחה". "זה קרה כשהאחים רייט הצליחו לראשונה ליצור כלי טיס ב־1903; או כשניל ארמסטרונג היה לאדם הראשון שצעד על הירח; או כאשר לפני חמשת אלפים שנה נולדו הכתב והציוויליזציה. הולדת הסליחה היתה רגע כגון זה. זה אחד הרעיונות הרדיקליים ביותר שעלו אי־פעם במחשבת המוסר האנושית. הסליחה היא מעשה שאיננו תגובה. היא שוברת את מחזור הגירוי והתגובה, הפגיעה והנקם, שהביא תרבויות שלמות לידי חורבן ועודנו מאיים על שלום עתיד העולם. היא משחררת את היחיד מנטל עברו ואת האנושות מהחד־כיווניות של ההיסטוריה. היא אומרת לנו שאויבים יכולים להיות לידידים".
הרב זקס מסביר כי הסליחה נולדה בספר בראשית, כאשר יוסף סולח לאחיו שמכרו אותו. "הרגע המתועד הראשון בהיסטוריה שבו אדם אחד סולח לאדם אחר", כלשונו של הרב זקס. לא על דבר קל מוחל יוסף. האם יש משהו חמור מאח החוטף ומוכר את אחיו? ובכל זאת, יוסף סולח ומפייס אותם. זה קורה רק אחרי שהוא מעביר אותם שידור חוזר, ומחזיר אותם אל אותה הסיטואציה. הפעם הם עומדים בה בגבורה, ולא מסכימים להשאיר את אחיהם הצעיר בנימין במצרים. יוסף מבין שאחיו כבר אינם אותם אנשים שהיו, והוא סולח להם בלב לבן.
לפני יוסף, בני האדם לא סלחו זה לזה. גם אלוהים לא סלח לדור המבול, לדור הפלגה ולאנשי סדום הרעים והחוטאים. "אלוהים אינו סולח לבני אדם עד שבני אדם לומדים לסלוח זה לזה", כותב הרב זקס.
לפני יוסף, בני האדם לא סלחו זה לזה. גם אלוהים לא סלח לדור המבול ולאנשי סדום הרעים והחוטאים. "אלוהים אינו סולח לבני אדם עד שבני אדם לומדים לסלוח זה לזה", כותב הרב יונתן זקס
בעקבות הרעב יורדים יעקב ובניו למצרים, אל יוסף. כך, דווקא מתוך החטא הנורא של מכירת יוסף צומחת ישועה. דור חולף, ודור חדש מתנער מן העבדות ועולה ארצה. בדרך, במדבר החשוף, מקבל העם הצעיר את יום הכיפורים ואיתו את המתנה הגדולה בהיסטוריה: התשובה והסליחה.
"הסליחה איננה סתם רעיון אחד מרבים, היא שינתה את מצבו של האדם", מכריז הרב זקס בסגנונו המהודר והנלהב. התשובה בנויה על הבחירה החופשית, על התודעה שהעתיד שלנו נתון בידינו. הוא אינו מוכתב על ידי גורל, אסטרולוגיה, גנים, טעויות של ההורים שגידלו אותנו, או הטעויות שעשינו אנחנו בעצמנו בעבר. יש לנו יכולת לברוא את עתידנו, להצמיח עוד פרחים עדינים בעמוד התפרחת של חיינו.
אבל כדי שזה יקרה, עלינו לשנות את עברנו. איך משנים את מה שכבר חלף מן העולם? על ידי הסליחה. "הסליחה שוברת את אי־ההפיכות של העבר", כותב הרב זקס. התשובה מאפשרת לנו לברוא מחדש את מה שהיה, לתת לו פרשנות שונה וחומלת, כזו שמאפשרת לנו לצמוח דווקא מתוך השברים, הקרעים, הכאבים, החטאים והפספוסים של חיינו.
בעולם העתיק סיפורים נגמרו בטרגדיות ידועות מראש; הגיבורים היו כבולים לגורלם. הסליחה היא המעשה ששובר את התסריט הידוע מראש ומאפשר לכתוב פרק חדש. לפעמים נראה שהחברה הישראלית תקועה בסיפור טרגי של חשדנות, קיטוב ושנאה עם סוף רע שנגזר מראש. אווירת הבחירות ברקע מעכירה את שלוות הסתיו ונוגסת בחמלת הימים הנוראים.
באופן אישי אני בוחרת להיות מנותקת כמעט לגמרי מרעשי הרקע של תקופת הבחירות הזו. בסוף אכניס איזה פתק לקלפי. זה לא יהיה פתק לבן. אבל אני יודעת שהפתק שאשתדל לשים בלב ביום הכיפורים, הוא בעל משמעות עמוקה הרבה יותר והוא חייב להיות לבן. אני מתפללת שיהיה זה פתק של מילים רכות, של מבט סלחני, של נכונות לוותר על הורדות הידיים של האתמול.
אולי זה אפשרי, דווקא בגלל שזהו יום הכיפורים הראשון מאז 7 באוקטובר, שבו כל החטופים שבו לביתם או הובאו לקבר ישראל. ביום הכיפורים הקודם התפללנו על כך בדמעות, אך לא חלמנו שזה יקרה. העבר לא נמחק. הכאב על הנופלים הרבים במערכה להגן על חיינו עוד פועם בעוז. סבל הפצועים בגוף ובנפש עוד זקוק לריפוי. עול מסירות הנפש של הלוחמים והלוחמות ובני משפחותיהם עוד זועק לעזרה, עוד מחכה לפגוש יד אחים מושטת. אני מתפללת שיהיה לנו כוח לברוא את העבר הכואב מחדש, להעניק לו פרשנות שתצמיח סליחה ופיוס לעצמנו ובתוכנו, שתאפשר לדור חדש של ניצנים לבנים ועדינים לבקוע, לטפס מעלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
