המצב הביטחוני.
ישראל מחזיקה בשבע חזיתות פתוחות, ברמת עצימות משתנה, ובעוד שלוש חזיתות על המדף. הצורך להעניק מענה וקשב מודיעיני ומבצעי לכולן מותח את צה"ל עד לקצה ומעבר לו, ומציב סימן שאלה מול יכולתו לתת מענה מיטבי ולאורך זמן.
החזית המרכזית היא איראן. מצב הביניים הנוכחי מולה פחות טוב מזה שאליו פיללו בישראל, ויותר טוב מזה שממנו חששו. בספקטרום שבין נפילת המשטר וגם ויתור מרצון על הגרעין, לבין הסכם גרוע שיחזק את טהרן, נותר שטח אפור שמנוצל למלחמה שעיקרה כלכלית. מומחים רבים סבורים שלאורך זמן זה יוריד את איראן על הברכיים, ואולי יביא לתוצאה המקווה. ייתכן שבדרך יידרש עוד סיבוב מהלומות מולה, אם כי האיראנים נשמרים בינתיים שלא לערב את ישראל ישירות במערכה. העובדה שהם ממשיכים להחזיק בכ־440 ק"ג של אורניום מועשר לדרגה גבוהה היא מקור תמידי לכאב ראש, וחשש תמידי מניסיון שלהם לפרוץ בחשאי לגרעין.
החזית הנפיצה ביותר היא יהודה ושומרון. עד לאחרונה אלה היו עזה ולבנון - שנותרו פעילות, ועלולות להסלים בכל רגע בהינתן החלטה של חמאס וחיזבאללה - אבל עיקר הדאגה עבר ליו"ש. זאת, בגלל שילוב של כמה עניינים, ובראשם מעשי הפשיעה הלאומנית שמבוצעים בידי יהודים שעלולים, כך מזהיר צה"ל, להוביל לתגובה פלסטינית שתגרור הסלמה חריפה. גם חודש החגים שבפתח והעליות המתוקשרות הצפויות להר הבית, ומערכת הבחירות שתכלול בוודאי פרובוקציות, לא מבשרים רגיעה צפויה בקרוב - בוודאי כאשר הפלסטינים גם מקבלים רוח גבית ממדינות מרכזיות בעולם, בדמות הסנקציות על ישראל.
החזיתות האחרות - סוריה, עיראק ותימן - רגועות יחסית, אם כי מחייבות קשב תמידי. מקור גובר לדאגה נמצא דווקא בחזיתות שעל המדף, שמכונות בצה"ל "מדינות מפנה" - טורקיה, מצרים וירדן. ישראל נדרשת להפנות אליהן קשב גובר; במצרים ובירדן הדאגה המיידית היא מפני הברחות וטרור מהגבולות, ובטווח היותר רחוק מפני נפילת השלטון. בטורקיה הדאגה היא מפני מסלול ההתנגשות המילולי שעלול להפוך לפיזי - בסוריה או בים התיכון.
המצב המדיני.
המהלך שהובילה בריטניה לסנקציות כלכליות על יהודה ושומרון, שאליו הצטרפו 11 מדינות נוספות, הוא מבוא מסוכן לצונאמי מדיני. במשך שנים לגלגו בישראל על מי שהזהירו (אהוד ברק בראשם) מפני מציאות כזאת, שמתגשמת כעת בחסות מדיניות ממשלתית שבוחרת במודע להעלים עין - ובפועל לעודד - מהנעשה מעברו המזרחי של הקו הירוק, אחרי שהתעלמה מהביקורת הגוברת על ההרג וההרס שבוצעו בחסות המלחמה בעזה.
המהלך שהובילה בריטניה לסנקציות כלכליות על יהודה ושומרון הוא מבוא מסוכן לצונאמי מדיני. במשך שנים לגלגו בישראל על מי שהזהירו מפני מציאות כזאת, אך כעת היא מתגשמת בחסות מדיניות ממשלתית, שבוחרת במודע להעלים עין מהביקורת הגוברת
עיקר הביקורת בעולם היא על הפגיעה בפלסטינים וברכושם בידי פורעים יהודים. הפגיעה זוכה לתהודה בינלאומית נרחבת, כולל מצד ידידי ישראל ובראשם בכירי ממשל טראמפ, ובמידה פחותה על הבנייה ביו"ש, ובעיקר על הכוונה לקטוע רצף טריטוריאלי פלסטיני אפשרי באמצעות הבנייה המתוכננת באזור 1E. במקום לצמצם נזקים, בוחרת ישראל להכפיל את סכום ההימור בדמות עימותים פומביים מיותרים עם מדינות במערב. התוצאה טובה אולי לקלפי, אבל רעה לישראל, והיא תוביל בהכרח לחרמות נוספים לא רק על יו"ש, אלא גם על כל מי שפועל ביו"ש. זאת בשורה מסוכנת לבנקים, לחברות ביטוח ולכמעט כל מוסד או חברה ישראליים אחרים, ובעקיפין - לכל ישראלי שכספו וחסכונותיו מנוהלים בארץ. בהמשך עלולה המגמה להחריף לכדי סנקציות על כלל המשק הישראלי, ואף להגבלות תנועה שונות על ישראלים.
משרד החוץ, שהיה פעם מופת עולמי של דיפלומטיה ומקור ידע ייחודי, הוחלש וסורס במתכוון בשנות נתניהו עם עזיבה סיטונית של מיטב עובדיו, ומתקשה לתת מענה לאתגר. העובדה שמדינה מרכזית כמו בריטניה אינה מאוישת בשגריר היא שילוב בין רשלנות לזדון - תוצאה של העדפת מקורבים על האינטרס הלאומי. תורמים נוספים לכשל הם מערך ההסברה הלאומי הרופס, והיעדר ריסון בהתבטאויות של שרים שגורמים לישראל נזק שיטתי.
המחשבה שישראל תוכל להתקיים לבדה היא איוולת מסוכנת. ישראל זקוקה לעולם, וידעה להסתדר היטב עם העולם בעבר גם כאשר ניהלה מדיניות שנויה במחלוקת (ע"ע 60 שנות שליטה ובנייה ביו"ש). הקרע הנוכחי - לרבות עם חלקים נרחבים של הפוליטיקה האמריקנית - עלול להוביל את ישראל לבידוד, שבהכרח גם יחליש אותה ביטחונית ויסכן את קיומה.
אנטי־ישראליות.
קל להאשים באנטישמיות את בריטניה ואת יתר המדינות ששותפות לסנקציות הנוכחיות. זה לא המצב: ישראל ידעה להתמודד עם ממשלות שמאל באירופה בעבר - כולל בשנות שלטונו של נתניהו - והיתה מסוגלת לעשות זאת גם כעת, אלמלא היתה מונעת מאינטרסים שהם פוליטיים בעיקרם. אירופה אמנם נתונה להשפעה גוברת של הגירה ומהגרים מוסלמים, אך בה בעת גם חוששת מכך - פתח אפשרי לשיתופי פעולה מולה, שמתקיימים רק בחלקם (בעיקר במישור הביטחוני־מודיעיני).
המלחמה בעזה דחקה את הממשלות במערב, בחסות דעת קהל עוינת, לנקוט מדיניות ביקורתית כלפי ישראל. היו לישראל לא מעט תחנות יציאה, בעיקר בדמות תוכניות ל"יום שאחרי" בעזה, אבל היא בחרה לדחות את כולן - שוב, מסיבות פוליטיות. ישראל גם כשלה במתן מענה הסברתי לביקורת, שהודהדה בחסות גורמים שיש להם אינטרס אנטי־ישראלי מובהק, ובראשם קטאר. מה שהחל לפני עשור ויותר באוניברסיטאות תחת הכותרת BDS, התגבש לכדי מהלך נרחב ומסוכן, שפגש ממשלות חלשות יחסית במערב ומדיניות ישראלית כושלת.
התוצאה היא הרת־אסון לא רק ברמה המדינית. המשך ישיר שלה הוא חרמות אקדמיים (מדווח כיום על עשרות אלפי מקרים שבהם חוקרים ישראלים אינם מתקבלים לכנסים, ואינם יכולים לקבל מלגות מחקר או להתקבל לשנות שבתון ופוסט־דוקטורט), חרמות תרבותיים וחרמות ספורטיביים (לא במקרה משחקי הכדורגל והכדורסל הבינלאומיים לא חוזרים לישראל, אף שהמלחמה דעכה). זה פוגע לא רק ברמת החוקר, האמן או הספורטאי הבודד, אלא בישראל כמדינה, ועלול להוביל בקרוב גם לפגיעה קשה ברמת המחקר - בעיקר אם ישראל תורחק מקרן המחקר והמצוינות האירופית "הורייזון".
פגיעה מסוכנת לא פחות מתקיימת מול יהודים בעולם. לעיתים קרובות היא תוצאה של אנטישמיות גלויה או חבויה, ולעיתים תוצאה של חשיפת יתר לדיווחים ולתמונות מעזה. השורה התחתונה היא זינוק חד במספר המקרים שבהם יהודים ומוסדות יהודיים מותקפים בכל העולם, בעיקר בארה"ב. מצוקת יהודי התפוצות - שיותר מאי־פעם מתחבטים בשאלה אם להישאר או לעזוב - לא ממש מעסיקה את ישראל, שבמקום לראות בהם מוצבים קדמיים - ממשיכה להתייחס אליהם כמו אל ארנק.
המדדים מבית.
לאן שלא מסתכלים, התמונה מטרידה. נתוני הפשיעה בזינוק מפחיד, שמתבטא באובדן משילות ובצניחה בתחושת הביטחון של כל אזרח. נתוני החינוך מחפירים ומדאיגים, תוצאה של כישלון מערכתי רב־שנים שהגיע לשיא בשנים האחרונות. נתוני יוקר המחיה בשיא שרחוק מלהיות הישג, על רקע מספרם הגדל של ישראלים שנשאבים אל מתחת לקו העוני.
כל אלה אמנם מגמות עולמיות מוכרות, אבל אינם גזירת גורל. יואב סגלוביץ, שחבר השבוע למנסור עבאס במהלך שנועד לייצר ברית אינטרסים יהודית־ערבית, הוביל בקדנציה הקצרה שלו כסגן השר לביטחון לאומי מדיניות ממשלתית שצמצמה את היקף הפשיעה במגזר הערבי וממנו. הממשלה הנוכחית הרגה את התוכנית, והתוצאה המיידית היתה שהיקף הפשיעה זינק - וזלג במהירות גם למגזר היהודי. תופעות הפרוטקשן, האיומים והרצח התרחבו גם למרכז הארץ, והפכו לאיום אסטרטגי על רקע ההיקף העצום של נשק במגזר הערבי ובידי גורמים פליליים (על פי אומדן עדכני: כמיליון כלי נשק מסוגים שונים).
המשבר בחינוך חריף לא פחות. ההישגים הירודים והמידרדרים של תלמידי ישראל במבחני פיז"ה הבינלאומיים ובמבחני מיצ"ב הישראליים היו צפויים, על רקע ההחלשה המכוונת של החינוך הממלכתי לטובת חינוך סקטוריאלי (בעיקר חרדי). הממשלה הנוכחית העדיפה במודע בורות על פני ידע וקידמה, ובמקביל פגעה במכוון באקדמיה שהואשמה ב"שמאלנות". גם הפגיעה המשולבת והמודעת הזאת בחינוך הבית־ספרי והאקדמי היא איום אסטרטגי על יכולתה של ישראל להישאר מרכז ידע עולמי - מנוע הצמיחה העיקרי למשק הישראלי והמפתח לשגשוגה של המדינה בעתיד.
גם בתחום של יוקר המחיה הבעיה מוכרת, ונטולת מענה. הממשלה התגאתה אמנם השבוע בהורדת מחיר הדלק, אולם הדבר נעשה ממניעים פוליטיים בלבד - הבחירות הקרבות - ולא כחלק מדאגה מתמשכת לכיסו של האזרח הישראלי וליכולתו לגמור את החודש. מההבטחות לטפל בבעיה נותרו בעיקר העלאות מחירים: אם הממשלה לא תתעורר, לא ירחק היום שבו ישראל תדמה למדינות בעולם שנדרשות להציב מאבטחים וזמזמים בכניסה לכל חנות, לא מפני מחבלים אלא מפני מעוטי יכולת שגונבים כדי להתקיים.
הקרע הפנימי.
מכל הסיבות לדאגה, זאת הגדולה ביותר, משום שהיא אמורה היתה להיפתר אחרי האסון של 7 באוקטובר - ורק החריפה מאז. הקיטוב הנוכחי והשנאה בין חלקי העם גדולים מאי־פעם בעבר, ומגיעים לא פעם למחוזות האלימות (בעיקר המילולית, ולעיתים גם הפיזית). נבחרי הציבור הם ההפך מלהיות מודל: לעיתים קרובות הם המנוע העיקרי להתססה מכוונת, שמתעדפת אינטרס פוליטי צר ומיידי על האינטרס הלאומי הרחב.
דוגמאות לא חסרות. הבולטת ביותר היא סוגיית השותפות בנטל, ובמרכזה השתמטות החרדים משירות. שלוש שנות המלחמה ומחיריה הכבדים - הפיזיים, וגם בנטל על משרתי המילואים - לא שכנעו את המגזר החרדי לתת כתף, אלא ההפך: הן ביצרו אותו בעמדותיו, תחת הכותרת "נמות ולא נתגייס". הממשלה בחרה ליישר עימם קו כדי לשרוד, אך לא תוכל להמשיך כך לאורך זמן. הסדקים בצה"ל ניכרים לעין, והמבנה לא יוכל להתקיים לנצח במתכונתו הקיימת - בוודאי לנוכח הנתונים הדמוגרפיים.
עדות נוספת למצב הסבוך אפשר למצוא בנתוני הישראלים שעוזבים את הארץ. השבוע דווח על יותר מ־1,400 רופאים שעזבו בשלוש השנים האחרונות, שמצטרפים לכ־150 אלף ישראלים - רובם משכילים ובעלי יכולת גבוהה להתפרנס - שבחרו לפתוח פרק חדש במקום אחר. מחקרים שונים מלמדים על כך שלא רק המצב הביטחוני והכלכלי עמד בבסיס החלטתם לנטוש, אלא המשבר הלאומי והתחושה שישראל נאכלת מבפנים.
נקודת אור.
השבוע פגשתי שוב את רועי זאבי, בן 33, קיבוצניק ואב לארבעה מבארות יצחק, לוחם קרבי ששירת יותר מ־900 ימים במילואים במלחמה, ורב שחיתן בהתנדבות יותר מ־200 זוגות רק בשנה האחרונה. הוא סיפר שזאת השליחות שלו: לשרת את המדינה ולקרב את העם. זאבי מלא ביקורת על הציבור החרדי המשתמט והמסתגר, ועל דרכו שמרחיקה אנשים מהתורה, ובכל זאת הוא אופטימי - אולי כי הוא זוכה לפגוש ישראלים ברגע מאושר במיוחד של חייהם.
זאבי הוא דוגמה להמוני ישראלים טובים שנלחמים כדי שהבית שלהם, שלנו, יהיה טוב יותר. זה תיקון עולם אמיתי, ייחודי לישראל, שמספק קרן קבועה של אור גם כשהכל מסביב חשוך
זאבי הוא דוגמה להמוני ישראלים טובים שנלחמים כדי שהבית שלהם, שלנו, יהיה טוב יותר. רבים מהם קמו אחרי 7 באוקטובר במקום שבו לא היתה ממשלה כדי לסייע לכל מי שאפשר, ורבים מהם ממשיכים לעשות זאת גם כיום. זה תיקון עולם אמיתי, ייחודי לישראל, שמספק קרן קבועה של אור גם כשהכל מסביב חשוך.
רבים מהישראלים האלה בחרו השבוע להצטרף לפוליטיקה, דרך הרשימות לכנסת. חלקם זכו לביקורת - בשל גילם, בשל ניסיונם - אבל צריך לבקר דווקא את המבקרים: כל ישראלי שבוחר לקחת חלק במאבק על הבית ובמאמץ לתקן אותו, ראוי לשבח; מי שראויים לביקורת הם דווקא הפוליטיקאים שכשלו, ובוחרים להיצמד לכיסא בתואנה המגוחכת שרק הם יידעו לתקן.
ישראל זקוקה לתיקון עמוק. לריפוי. לאיחוי השברים. שום דבר במערכת הבחירות הנוכחית לא מספק אופטימיות שזה יקרה: ההפך הוא הנכון. ובכל זאת, הישראלים הם מקור קבוע לתקווה שיהיה כאן טוב, ובעיקר שקט. והלוואי שהשנה הקרובה תהיה כזאת - שקטה וטובה.
